"העולם הוא ספר, ואלה שלא מטיילים בו, כאילו קוראים רק עמוד אחד מתוכו.."
את החוכמולוגיה הזאת אמר מישהו בשם סנט אוגוסטין, לפני הרבה מאות שנים.
אין לי מושג מי הוא היה, וכמה עמודים מאותו ספר הוא עצמו קרא, אבל אהבתי את הדימוי...
אהבתי עד כדי כך שהחלטתי לקרוא בספר של העולם עמוד אחר עמוד, עד שאסיים את כל פרקיו..

ובדרך כלל אצלי, אחרי כל 'הקריאה' האינטנסיבית - בא הצורך, או הרצון, להעלות הכל על הכתב..
כדי לשמר את הזכרונות,
כדי לתעד את החוויות
כדי להנציח את המראות,
ובכלל - כדי לחלוק הכל עם מי שמעונין 'לקרוא' את הספר של העולם יחד אתי, אתנו..
הנה, לפניכם יומן המסע שלנו למרכז ודרום אמריקה. מקווה שתהנו 'לנסוע' אתנו..






שער הכניסה שלנו לטריפ הלטיני היה קובה..
נסענו בעקבות הבואנה ויסטה סושאל קלאב, רק כדי לגלות שהמיתוס מת (אשכרה מתו הזקנים החביבים האלה..) וזכרם נשחק עד אבק. כל זב חוטם עם גיטרה מרשה לעצמו לזייף את השירים שלהם תמורת פזו או שניים שתיירים נלהבים יזרקו לו, ובהרבה מקרים אטמנו את האוזניים או התרחקנו כדי שלא יקלקלו לנו את המלודיות הנפלאות הצרובות לנו במוח.. זה לא שאין מוזיקה נהדרת בקובה - יש ויש ועוד נספר עליה..



משם טסנו למכסיקו, כשמטרתנו היא לחרוש את חצי האי יוקטן.
עוד אנחנו באמצע החריש העמוק, ואורחת לא קרואה בשם 'וילמה' לימדה אותנו פרק בהלכות סופות הוריקן. יומיים ישנו עם הבגדים והנעליים, כדרישת המלון, כדי שנוכל להתפנות מהר במידת הצורך..
גם כשוילמה הסתלקה לה להמשיך לזרוע הרס וחורבן במיאמי, היא עדיין האפילה על שארית הטיול שלנו במכסיקו, אבל אתה ובלעדיה - מכסיקו נהדרת!



גם לגווטמאלה הגענו בצלה של סופת הוריקן. אחת שקדמה לוילמה, 'סטאן' שמה.
כשהגענו, היא אמנם חלפה כבר, אבל השאירה מאחוריה גשרים הרוסים וכבישים חסומים בדיוק במקומות בהם התכוונו לבקר.. שינינו קצת את מהלך הטיול בהתאם לתוואי של הדרכים הפתוחות, והתאהבנו בגווטמאלה אהבה חסרת מעצורים.. אולי פשוט הצבעים שלה סינוורו אותנו..



כשהספיק לנו ממרכז אמריקה, עשינו קפיצת דרך לדרומה. הגענו לאקוודור ומיד הבנו למה התכוון המשורר בצמד המילים 'מחלת גבהים'.. אף פעם לא היה לנו ראש כבד כל כך ונשימה קצרה כל כך.
אחרי מספר ימים של מנוחה, שתייה ולעיסה של עלי קוקה, סוף סוף התרגלנו לגובה והתחלנו להנות מהארץ של קו המשווה, מלמעלה עד למטה, לא וויתרנו על כלום - כולל הנסיעה המטורפת על גג הרכבת שנקראת 'האף של השטן'..



הבאה בתור היתה פרו, וזו הממה אותנו בשל הדואליות שבה. מצד אחד נופים מדבריים משמימים לאורך מאות קילומטרים, ומצד שני תרבויות עבר כל כך עשירות ומרתקות. כל החיים חלמתי על מאצ'ו פיצ'ו, וכשסוף סוף הגעתי לשם עמדתי בפה פעור, חסרת נשימה, ולא רק בגלל המראה הנשגב, אלא גם, ובעיקר, בגלל הגובה והמאמץ הפיזי.. עזבנו את פרו כשנוסעת סמויה תופסת עלינו טרמפ ומגיעה אתנו לבוליביה.. סלמונלה קוראים לה.



את בוליביה עשינו בויש אחד, מהר מהר, רק להסתלק מכאן.
אין פלא.. אם גם אתם תבחרו לכם מלון בלב 'שוק המכשפות' ועוברי לאמות מיובשים יתנו קפיצה לבקר אתכם בחלום, גם אתם תעופו משם מהר.. מיהרנו לצאת לא בגלל שלא יפה או מעניין שם, אלא בגלל שהיינו חולים, סובלים, ובכלל - בקצה קצה הסבלנות שלנו. שלושת המדינות האנדיות ברצף היו קצת מעבר לכוח הסבל שלנו..



ואז, הגענו לציויליזציה... ארגנטינה, אחחח ארגנטינה...
ביפה דה לומו וטנגו, אלפחורס וצ'קררה, אמפנדות ודולסה דה לצ'ה.. ביפה דה צ'וריסו, קוסטיז'ה, ואסיו ואסאדו ופאריז'ה ופאריז'אדה.. מילים שלא הכרנו עד אז, אבל עד מהרה עשינו אתם הכרות קרובה, אישית לוחצת..
טוב נו, יש בארגנטינה גם קרחונים ואגמים ונופים מופלאים, אבל אנחנו נפלנו שדודים במלכודת האוכל. סטייקים כבר אמרתי?



את הטיול חתמנו בברזיל.
איזו מכה בראש נתנה לנו הארץ החושנית והמדהימה הזאת.. ברזיל בתקופת הקרנבל היא גיהנום מבעבע של חום, לחות וסערות יצרים, ובחיים, בחיים לא הייתי מוותרת על החוויה הזאת על אף הקשיים.
"Brasil - terra de encantos mil" אומרות מילות שיר הנושא של אחד מבתי הספר לסמבה הזוכים בקרנבל 2006, והן כל כך קולעות.. ברזיל היא אכן "ארץ של אלפי מיקסמים" ..