|
הודו תאילנד קמבודיה מינמאר (בורמה) אינדונזיה ניו זילנד פיג'י איי קוק טאהיטי ארה"ב    |
|
יום שני, 14.4.03 בורה בורה, פולינזיה הצרפתית ( Bora-Bora, French Polynesia ) שלום לכולם מקצה העולם! אז הנה אנחנו, עשינו זאת, והגענו לבורה בורה..... חלום של שנים זכה להתגשם. אבל רגע... בורה בורה חיכתה כל כך הרבה, היא תחכה עוד קצת.. נלך לפי הסדר, קודם כל מתחילים בטהיטי, ואומרים יפה שלום בשפת המקום: הפעם זה 'איה אוראנה' - IA ORANA.. אבל מה, בקושי משתמשים בברכה הזאת כאן.. כולם אומרים במקום זה בונז'ור... כן, טהיטי, וכל שאר איי פולינזיה הצרפתית, כפי שמשתמע מן השם - שייכים לצרפת. איזו באאסה.. ומאתיים שנה של השפעה צרפתית, עשו את הפולינזים כאן ללא נחמדים, ממש כמו הצרפתים עצמם... מכל הלאומים בהם פגשנו לאורך המסע שלנו, בטהיטי האנשים הכי פחות סימפטיים.. אז הנה סיפור קורותינו בטהיטי: במשך שבוע ימים, בשהותינו באיי קוק, ניסינו להזמין מלון ללילה הראשון בפאפיאטה, בירת טהיטי. קודם באימיילים, אחר כך דרך חברת התעופה שמסיעה אותנו לשם, אחר כך דרך משרד הנסיעות הכי גדול ברארוטונגה, ואחר כך מטלפון ציבורי, עם כרטיס טלפון שדוהר קדימה ומתרוקן עוד לפני שמספיקים לפענח מה הקול בצד השני אמר... טהיטי יקרה אש!! שמענו וקראנו וידענו את זה מראש, אבל זה לא מונע בעדנו מלהתעצבן כל פעם מחדש. בתי המלון היחידים שהצלחנו להשיג להם אישור היו במחיר של 350 דולרים ללילה. היי, הלו... שימו לב, זה לא דולרים ניו זילנדים או פיג'יאנים! זה דולרים של ארה"ב! וזה המחיר עבור החדר בלבד, ללא שום ארוחות! היו רגעים שחשבנו לוותר על טהיטי, בגלל היוקר הזה. אבל אחר כך החלטנו שנעשה קצת מאמץ - כבר הגענו כל כך רחוק, מוטב להשלים את התכנון המקורי. אז מצויידת במספר כתובות וטלפונים של פנסיונים וגסט האוסים קטנים, התחלתי לצלצל אליהם בשיחות בינלאומיות יקרות. ואחרי כמה נסיונות כושלים - הכל מלא, המספר תפוס, אין תשובה, ילד קטן עונה לטלפון וכו' - הצלחתי לעשות הזמנה לפנסיון שנקרא 'אצל פיפי' (CHEZ FIFI ) ממש מול שדה התעופה של פאפיאטה. 60 דולרים אמריקאים ללילה, בחדר ללא שירותים! מישהו יכול לבוא לפגוש אותנו בשדה התעופה ולהוביל אותנו לפנסיון? אני שואלת. לא. אין אף אחד. תבואו לבד. אתם תהיו ערים בשעה שתיים בלילה? כן, אנחנו רגילים, תמיד הטיסות מגיעות בלילה.. נו, שיהיה. העיקר שיש לנו איפה להניח את הראש בלילה. איזו הקלה. לא כל כך בגלל שאנחנו דואגים למנוחה שלנו, אלא בגלל שאסור להכנס לטהיטי ללא הזמנה מאושרת של הלילה הראשון במלון. זה התנאי לקבלת הויזה, ואנחנו הרי עשינו איזה תרגיל 'כאילו' יש לנו מלון כשקיבלנו את הויזה.. בכל אופן, אין מצב כזה של להגיע לטהיטי ולשבת סתם כך בשדה התעופה, לחכות לבוקר כדי לארגן מלון. תכף ומיד יגשו אליכם השוטרים הצרפתים, הז'נדרמים שנראים ממש כמו לואי דה פינס, עם הכובע העגול המצחיק, ומכנסיים קצרות... לא מכנסי שלושת רבעי, אלא קצרות קצרות, כמו שהיינו פעם לובשים לצופים.. לפני הטיסה מרארוטונגה לפאפיאטה, פגשנו בעיר את ריינר, בחור גרמני שמטייל בעולם. הוא היה בטהיטי שבועיים לפני כן, ונידב לנו כל מיני טיפים. וראה איזה פלא - גם הוא כמונו חיפש משהו זול וקרוב לשדה התעופה, והגיע ל'אצל פיפי'... מיד חלבנו ממנו כל מידע שהוא יכול היה לתת לנו על המקום, ולפי הסיפורים שלו די נרגענו. מקום בסדר, הבעלים נחמדים, יש ארוחת בוקר עם באגטים טריים, וזה ממש קרוב לשדה התעופה, 5 דקות הליכה ברגל.. יופי, התעודדנו קצת והתפנינו להנות מן השעות האחרונות שלנו באיי קוק. פאפיאטה, טהיטי (Papeete, Tahiti ) בשדה התעופה בפאפיאטה מקבלת את פנינו להקת נשים פולינזיות בשירה ובריקודים. לכולן פרח היביסקוס אדום בשערן, ממש כמו בציורים של גוגן. וכן, כן, גם הישבנים שופעים, בדיוק כמו בציורים... דיילת חיננית מחלקת פרח לבן וריחני לכל אשה שזה עתה נחתה. זה הפרח הלאומי של טאהיטי, הוא נקרא 'טיארה טהיטי' ושייך למשפחת הגארדניות. איזה ריח משכר יש לו! אני מיד תוקעת לי את את הפרח מעל האוזן, כמנהג בנות המקום. תהליך ביקורת הדרכונים, המכס וקבלת המזוודות די מהיר ויעיל, ותוך דקות אנחנו נמצאים מחוץ לאולם הנוסעים הנכנסים. אמאל'ה, איזה חום!! ולחות!! ככה באמצע הלילה? מי יודע מה הולך כאן בשעות היום... ?? מעט הנוסעים שנחתו אתנו, (המטוס המשיך ללוס אנג'לס, ורק מעטים ירדו בטהיטי ) התנדפו כלא היו. לכל אחד היתה הזמנה לבית מלון מפואר, ששלח את הרכב הממוזג שלו כדי לפגוש את האורחים הנכבדים ולהביאם למלון. רק אנחנו צריכים לצעוד ברגל באמצע הלילה לפנסיון של פיפי... מה אגיד לכם, לטהיטי אסור לבוא עם תקציב מצומק.. צריך להיות מצויידים בבוחטות של דולרים... מהר מאד מצאנו את עצמנו כמעט לבד, בשדה תעופה תשעים אחוז חשוך וסגור. ניסינו למשוך כסף מכספומט - שתדעו לכם שמסטר קארד לא הולך כאן. מזל שיש לנו גם ויזה. ככלל, לנסיעות בעולם - ויזה זה ה-כרטיס, ושווה להוציא במיוחד, במיוחד את הזהב-זהב הזה.. השטרות שהמכונה מוציאה הם ענקיים, בגודל של שטיחים... דומים מאד לפרנק הצרפתי האירופאי. כאן המטבע נקרא פרנק פאסיפיק, והערך שלו הוא 120 פרנקים לדולר אחד של ארה"ב. אבל מה, את השער הזה אפשר למצוא רק בבנק או בעיתון. ברחוב, בחנויות, במלונות, לאן שתלך, הם עיגלו את זה כדי שיהיה קל לחשב: דולר אחד שווה 100 פרנק. זה 20% גזל, לא? אולי אני טועה במתימתיקה שלי, אבל בכל מקרה זה מעצבן. בחוץ, הכל חשוך. יש אמנם כמה פנסי רחוב חיוורים, אבל הם לא מספיקים כדי להאיר את הדרך. איך לעזאזל הולכים מכאן לפיפי? הלחות כל כך כבדה, שממש קשה לנו לנשום. קודם כל אנחנו מחפשים את שמירת החפצים, ומקווים שלפחות זה יהיה פתוח. אין לנו שום רצון להסחב, ברגל, עם כל המטען הכבד. אנחנו שואלים את שלישיית השוטרים במדים המצחיקים, והם מכוונים אותנו לטיול ארוך ומייגע מסביב למגרשי החניה הריקים של השדה. אנחנו מצליחים למצוא בקושי את החדרון הקטן של שמירת החפצים, ומזדעזעים מהמחיר - 18 דולר, לשני תיקים, ל-24 שעות. אין לנו ברירה, אנחנו משלמים, ויוצאים לדרך עם תיק יד אחד קטן שארזנו מבעוד מועד עבור הלילה הזה. הפקידה בשמירת החפצים היתה נחמדה, לשם שינוי, ושירטטה לנו מפה איך מגיעים אל פיפי - זה אמנם קרוב, אבל קצת מסובך למצוא. מחניק בחוץ, והאוויר דחוס, ומלא ריח של פרחים. אבל יחד עם הלחות הרבה, במקום להיות נעים, זה ממש מעיק. אנחנו יוצאים מתחום שדה התעופה וצועדים על הכביש הראשי. אנחנו אמורים להתקל בשלט של 'מכבסה' ושם לפנות שמאלה במעלה הגבעה. יש הרבה שלטים על כל מיני חנויות סגורות, אבל על אף אחד לא כתוב LAUNDRY. הבחורה ששירטטה את המפה כתבה עליה בפירוש LAUNDRY, וגם ריינר אמר לנו שצריך לפנות ליד ה - LAUNDRY.. בשתיים בלילה אין נפש חיה לשאול אותה.. נראה היה שהתרחקנו קצת יותר מה'חמש דקות הליכה' שכולם אמרו לנו, אז חזרנו קצת על עקבותינו עד שגילינו שלט ועליו כתוב BLANCHERY או משהו כזה.. נו, בלאנשרי! מלשון לעשות את הבגדים בלאנש, לבנים? בקיצור, מכבסה בצרפתית.. תודה תודה על כך שבהברקה של רגע נזכרתי במילה הזאת משיעורי הצרפתית בביה"ס. בכלל, במשך הימים הבאים, נדהמתי לגלות שאני מפטפטת ומנהלת שיחות שוטפות בצרפתית, וגם יעקב גילה אוצר מילים בלתי נדלה בשפה הזאת. ללא ספק זה עזר לנו מאד להסתדר כאן, כי הרוב ממש לא מדברים מילה אחת באנגלית. התחלנו לטפס במעלה הגבעה, באיזה רחוב צר בין בתים חשוכים. איך נדע איפה גרה פיפי? הזיעה נטפה מאתנו כמו בצהרי יום אוגוסט בתל אביב, ומצב הרוח היה בקרשים. המראה העלוב של הבתים הצפופים לא בישר טובות, נראה היה כאילו הגענו לאיזו מעברה.. על אחד הבתים גילינו שלט קטן שמכריז שכאן זה 'אצל פיפי' - אבל הכל חשוך וסגור ומסוגר. עוד אנחנו מדברים בינינו ככה בלחש, מנסים להחליט מה לעשות, הופיע פתאום בחור צעיר על המרפסת לידינו. בלי מילים, רק עם תנועת ידיים, הוא סימן לנו לבוא אחריו.. אז מסתבר שבכל זאת כן חיכו לנו? צעדנו אחריו בשביל חשוך, והוא סימן לנו לחכות רגע. הוא נכנס לחצר הסמוכה, ודפק על אחת הדלתות. אף אחד לא ענה. שוב דופק, לא עונים. שוב הוא דופק, יותר חזק, ואז איזה קול של גבר רדום נוהם משהו מבפנים. הגיעו שניים! קורא הבחור מעבר לדלת אל האיש הרוטן שהעירו אותו מהשינה. את התשובה שלו לא שמענו או לא הבנו, אבל הבחור הבין, וסימן לנו להכנס לחדר סמוך. כשהוא הדליק שם את האור, ראינו לאן נפלנו... חדר גדול, עלוב למראה, עם ארבע מיטת ברזל נמוכות, וארון עץ אחד. זהו. קומת קרקע, חלונות פתוחים שלא ניתן לסגור אותם כי חוטי חשמל נמתחו לידם בצורה שמונעת סגירה. הבחור לא הבין בכלל מה הבעיה לישון בחדר בקומת קרקע, עם חלונות פתוחים.. הוא הציע שנסגור את הוילונות.. וכשביקשנו מפתח, הוא אמר שאין, ולא צריך, אף אחד לא ייכנס... הוא לא המתין שניה אחת נוספת כדי לשמוע מאתנו עוד טרוניות, והסתלק מהר חזרה לישון. ניסינו להגיד עוד מילה או שתיים, והוא רק חזר ואמר, 'בבוקר, בבוקר'.. הבנו שעד הבוקר, זה מה יש. קשה להגיד שהיה קל להירדם בחדר הלא נעול.. ועם החלונות הפתוחים אפילו לא יכולנו להתפשט, כל מי שעובר בחוץ, רואה אותנו ישר בגובה העיניים שלו.. אבל מצד שני, היה כל כך חם, שכל בגד מיותר על הגוף היה ממש עינוי.. החום בלתי נסבל, ואין אף מאוורר ושום משב רוח קל. למזלנו, כלי המיטה היו נקיים וטובים. תפסנו לנו כל אחד מיטת סוכנות מתוך הארבע שהיו בחדר, התפשטנו והתכסנו בסדין עד מעל לראש, דחפנו את הכסף והדרכונים מתחת לכרית ואת המצלמות והמחשב מתחת למיטה, ואיכשהו נרדמנו, לקול קריאות התרנגולים מכל עבר.. מסתבר שבשכונה הזאת, כל אחד מגדל לו תרנגול בחצר, והשעה בה אנחנו הלכנו לישון, היא השעה בה הם רגילים להתעורר, ולהכריז על זה בקול רם.... בבוקר נכנסנו לשירותים המשותפים ולמקלחת הסמוכה, רק כדי לגלות שאין מים חמים. אבל במצב הזיעה שלנו, לא היה סיכוי שנצא בלי להתרחץ, ועשינו מקלחת במים קפואים, שלמזלנו היו די מרעננים.. חדר האמבטיה היה מטונף ומגעיל ומוזנח, והאביזר המרכזי בו היה אותו דבר שהצרפתים לא יכולים בלעדיו - הבידה. איך שאני ככה באמצע המקלחת, בעלת הבית נכנסה לי מדלת צדדית שלא הייתי מודעת בכלל לקיומה.. מסתבר שיש לחדר האמבטיה הזה שתי כניסות, ואני נעלתי מאחוריי רק אחת.. אחרי 'פארדון, פארדון' היא הסתלקה ונעלה מאחוריה גם את הדלת הזאת... 60 דולר!! אני לא נרגעת מזה!! אחרי ארוחת בוקר - באגט וחמאה, וקפה שהוגש כמנהג הצרפתים בקערית מרק, שבורה בשוליה, הסתלקנו משם כל עוד נפשנו בנו, חזרה לשדה התעופה. שמחנו לגלות שבשעת בוקר זו הוא כבר פעיל יותר משהיה בליל אמש. קיימנו 'ישיבת הנהלה' בבית קפה חצי-ממוזג, ותיכננו את המשך היום. ההחלטה הראשונה שהתקבלה, היתה לשכור רכב, וכך עשינו. כל חברות השכרת הרכב יושבות בחדר אחד, דלפק על יד דלפק. עברנו מאחת לאחת ובדקנו מחירים אצל כולם. בסוף סגרנו אצל הכי זולים, איזו חברה מקומית, ב - 175 דולר ליומיים. פז'ו 106, ידנית, אבל עם מזגן. אחר כך עשינו טלפונים לכמה בתי מלון במרכז העיר. אחרי הלילה אצל פיפי, העלינו את הרף וכבר היינו מוכנים לשלם הרבה יותר, רק שיהיה מקום אנושי. עשינו הזמנה למלון 'טיארה' במרכז העיר, 170 דולר ללילה, עבור לינה בלבד, אפילו בלי ארוחת בוקר. שחררנו את המטען שלנו משמירת החפצים, נכנסנו לאוטו ויאללה, העירה. זה לא היה פשוט..... כבר שכחתי איך נוהגים בצד ימין!! אחרי כמה חודשים של נהיגה בצד שמאל, הכל השתבש אצלי, ושוב אותתי עם המגבים.. אבל זה לא נמשך הרבה זמן - תוך כמה דקות התאפסתי מחדש על הימין, וכל השמאל היה כלא היה.. לידית ההילוכים לקח לי עוד קצת זמן להתרגל, כי מזמן כבר לא נהגתי על אוטו עם גיר לא אוטומטי, אבל אחרי פעם או פעמיים שהאוטו כבה בגלל ברקס בלי קלאץ', ואחרי פעם שקפצנו קדימה בגלל התנעה במהלך, חזרו אלי שוב כל שנות הנהיגה הארוכות שלי על רכב עם גיר ידני, ולא היתה עוד שום בעיה. הגענו למרכז העיר בצ'יק צ'ק. פאפיאטה היא עיר גדולה, מלוכלכת, די דוחה. היא עמוסה בכלי רכב, וברחובות המרכזיים אין צל של סיכוי למצוא חניה. הבחורה בחברת השכרת הרכב הזהירה אותנו לא להחנות רחוק מהמלון, כי בכל לילה נפרצות מכוניות שנמצאות ברחוב ללא השגחה, וההשתתפות העצמית מאד גבוהה.. זה נתן לנו הסבר לגבי המון שברי הזכוכית שראינו אחר כך בהרבה מקומות לאורך הדרך - כל כמה מטרים, גל של שברי זכוכית שהיתה פעם חלון של מכונית.. עשינו שלושה-ארבעה רונדלים מסביב למלון טיארה, ולא מצאנו שום סנטימטר פנוי לחנות בו. עצרתי לרגע בחניה כפולה, ויעקב נכנס למלון לשאול אם יש להם אולי חניה לאורחים. פקידה מגעילה דיברה אליו מאד לא יפה, ואמרה לו משהו בנוסח זבש"ך, שבור את הראש לבד ואל תבלבל לי במוח.. היחס הזה הוציא לנו את החשק להתאכסן שם, ועוד ב - 170 $, אז המשכנו לרנדל במרכז העיר ולחפש מלון אחר שבו אולי מקבלים גם קצת אדיבות תמורת כל כך הרבה כסף. סוף טוב, הכל טוב. מצאנו את מלון פאסיפיק קונטיקי, כמה דקות הליכה ממרכז העיר, עם חניה בפתח המלון, עם פקידת קבלה חייכנית, דוברת אנגלית רהוטה, ועם מחיר של 147 דולר כולל ארוחת בוקר... מה יכול להיות יותר טוב מזה? יום למחרת, כשפיטפטנו עם איזה בעל מסעדה צרפתי, ואמרנו שאנחנו במלון קונטיקי, הוא ממש נחרד, ואמר שזה מלון של זונות ומלחים, ויש לו שם רע מאד בעיר. מה אכפת לנו... אנחנו קיבלנו חדר מעולה, בקומה חמישית, עם מרפסת שפונה לנמל, עם מיזוג אויר, וטלויזיה, ומקרר, ושתי מיטות כפולות נהדרות.. אחת ליום ואחת ללילה.. ככה מבלים הזונות והמלחים? יש להם כנראה טעם טוב... אז הנה סוף סוף תמונה ראשונה של פאפיאטה!! זהו נוף הנמל הנשקף, לעת ערב, ממרפסת החדר שלנו:  בצד אחד של הרחוב הראשי הזה, חנויות ומסעדות ובתי קפה ובארים, שמוזיקה - צרפתית במקצב פולינזי - בוקעת מהם בקול רם. בכל שעה שהיא של היום, יושבות חבורות של צעירים וצעירות, בדרך כלל גברים לבד ונשים לבד, בבתי הקפה ובבארים, וחלקם מצטרפים למוזיקה ושרים בקולי קולות. ראבאק, מאיפה יש להם לשלם 8 דולר על כל פחית קולה?? בצד השני של הרחוב, יש טיילת נחמדה לאורך החוף:   כעשרים כלי רכב, מהסוג של 'אוטו גלידה' שלנו בארץ, או ה'גזלנים' , מתמקמים בסדר מופתי ברחבה גדולה על הטיילת, מורידים שולחנות וכסאות לצד כלי הרכב שלהם, ופותחים מסעדה.. עשן הבשרים על האש מיתמר למרחוק, ומכל העיר נקבצים ובאים הנה כל התיירים וגם המון תושבים מקומיים. האוכל יחסית לא יקר, כ - 10 דולר למנה פשוטה של צ'ו-מיין, או המבורגר וצ'יפס, ועוד טיפה יותר יקר אם רוצים דווקא סטייק וצ'יפס. יחד עם שתיה, זוג משאיר כאן בממוצע 30 דולר, לאוכל מאד פשוט ובסיסי, וטעים למדי, שמכינים אותו על המקום. ההיצע מאד מצומצם, אין מנות מתוחכמות, או דברים שדורשים בישול ארוך. זה מקום לאוכל מהיר, שמאפשר תחלופה מהירה של סועדים. גמרת לאכול? יאללה, לך שב בכיכר ותשמע קצת מוזיקה, צריך את המקום לסועדים הבאים. לכל מסעדה מאולתרת כזאת יש רק כ-6-8 מקומות ישיבה, ובדרך כלל 2-3 אנשי צוות. אחד בתוך כלי הרכב, עושה את כל העבודה של מאחורי הקלעים. אחד עומד בקדמת האוטו ומנפנף על האש או מקפיץ על הווק. ואחד, או אחת, משמשים לשידול אנשים והשגת לקוחות, ולמילצור ולפינוי השולחנות. המסעדות על גלגלים האלו נקראות 'לה-רולוטס' (LA ROULLOTTES), והן פעילות כל ערב ללא יוצא מן הכלל, משש בערב עד שתיים בלילה. בשעות היום אין זכר לאירועי הלילה, המקום ריק ונקי כאילו כלום לא היה ולא יהיה.. סתם טיילת.. יצא לנו להיות שם דווקא בלילות של סופשבוע, שאז המוני מקומיים יוצאים לבלות, ובאמת היתה מסביב אווירה של קרנבל, עם המוני ילדים מתרוצצים ואנשים שמצטרפים לשירת הלהקה שהנעימה את הערב. מלבד התופעה הזאת של 'לה-רולוטס', יש בעיר הזאת עוד שני דברים ששווים התייחסות: השוק המקומי, והאוטובוס המקומי.. האוטובוס הזה שבתמונה, נקרא LE TRUCK, והוא אמצעי התעבורה ההמוני. זמין, זול, פולקלוריסטי..  משלמים כשיורדים, בדרך כלל ל'עוזר נהג' שיושב לידו בקבינה. המחיר שווה לכל נפש, תודה לאל, 1.3 דולר לנסיעה. יש קווים קבועים ומסלולי נסיעה ידועים מראש, אבל לוח זמנים לא קיים. מתי שבא בא... כל נהג מתחיל ומסיים לעבוד מתי שבא לו.. וככה, בשעות היום התכיפות בה הם מופיעים על הכביש היא גדולה, אבל בבוקר מוקדם, או אחרי רדת החשיכה - אפשר להתייבש כמה שעות בהמתנה.. למזלנו הטוב, נזקקנו לשירות של האוטובוס הזה רק פעמיים. פעם אחת, אחרי שהחזרנו את האוטו השכור. החזרנו אותו בשדה התעופה, ובמקום לשלם 25 דולר למונית חזרה העירה, החלטנו לצעוד קצת ברגל לכביש הראשי, ליד 'אצל פיפי' הזכורה לרע, ולעלות שם על אוטובוס כזה. הוא הופיע צ'יק צ'ק, והנסיעה הקצרה היתה חוויה נחמדה. אלא שפתאום, החליטה הנהגת שהיא הגיעה לתחנה הסופית שלה. היא נעצרה בערך קילומטר אחד מהמלון שלנו, ואמרה לנו לרדת.. אמרנו לה שאנחנו צריכים עוד קצת הלאה - זה הרי סיוט ללכת ברגל בחום הזה בצהרי היום - אבל היא התעקשה שזה סוף הקו. אם רוצים לנסוע הלאה, צריך לשלם מחדש עבור נסיעה חדשה.. הפעם השניה בה נזקקנו לשירותיו, היתה כשהגענו באוניה חזרה לפאפיאטה אחרי שייט, וחיכינו עם עוד כמה עשרות אנשים על הרציף בנמל, במשך שעתיים וחצי, בעמידה, או בישיבה על המדרכה המטונפת, עד שסוף סוף יגיע האוטובוס.. והשוק של פאפיאטה, גם הוא שווה איזו מילה או שתיים.. ולו רק בזכות הפרחים הנפלאים שבו..    
בכניסה לשוק, יש כמה עשרות דוכני פרחים, בהם נמכרים סידורים צבעוניים מקסימים.. גל ריח אקזוטי נישא באוויר, והיה יכול להיות נעים אלמלא התערבב בריח האוכל המטוגן מן הדוכנים הסמוכים.. השוק מתקיים במבנה רחב ידיים, מקורה, בן שתי קומות. הדוכנים מסודרים בצפיפות, ולא מצטיינים במי יודע מה שפע או מבחר. על דוכן אחד יש איזה 50 בננות, מסודרות בערימות של חמש חמש וזהו, לא שום סחורה אחרת על אותו דוכן. על הבאסטה שליד, מונחות שתי דלעות מיותמות, וחצי כרוב לבן.. בדוכן אחר, 10 עגבניות ושני מלפפונים שמנים, בערך בעובי של נקניק סלאמי קוניאק שלם.. וכך הלאה.. אומרים שצריך לבוא בבוקר מוקדם כדי לראות דוכנים מלאים בסחורה, אבל לא טרחנו. מלבד פירות וירקות, יש בשוק הזה הרבה דוכנים של מזכרות ועבודות יד, מקלעות קש, תכשיטים מצדף , כמה מוצרי קוסמטיקה מקומית המבוססים על שמן קוקוס המצוי כאן בשפע, וכן הרבה מאד דוכני מזון. הפריט הנמכר ביותר בדוכני המזון האלו, הוא חצי באגט ממולא בכל מיני דברים משונים.. החל מהמבורגר וצ'יפס שהוכנו מראש (המבורגר וצ'יפס קרים? זה דווקא טעים בתוך הבאגט..) או, לא להאמין, באגט ממולא בתערובת איטריות וירקות סיניים, צ'ו מיין, עם איזה רוטב עמילני שנשפך מכל צד.. צ'ו מיין בבאגט! מה עוד הפרנקופונים האלה יכולים להמציא! הבאגטים האלה זולים מאד - 2 דולר ליחידה, צריך לאכול שניים כדי לשבוע, אבל עדיין זה זול יחסית. אפילו בקבוק קטן של מים מינרלים עולה יותר מהסנדוויץ'! ( שלושה וחצי דולר לבקבוק..) בקומה השניה של השוק יש כמה מסעדות זולות בישיבה, איזו פיצריה, וכמה חנויות בגדים שמוכרות בעיקר פריאו צבעוניים, אלו הן מטפחות הבד הגדולות שהנשים הפולינזיות מתעטפות בהן. בכל שעה שביקרנו בשוק, תמיד מחצית הדוכנים היו סגורים. איך סוגרים דוכן? עוטפים אותו ביריעת בד, דוחפים יפה יפה את שוליה פנימה, וקושרים בחבלים.. טהיטי-נואי וטהיטי-איטי ( Tahiti-Nui + Tahiti-Iti ) על הסיור שעשינו עם האוטו, מסביב לאי טהיטי, אין הרבה מה לספר.. לאי יש צורה של שני בלונים מחוברים: אחד גדול שנקרא טהיטי-נואי, טהיטי הגדולה, ואחד קטן שנקרא טהיטי-איטי - טהיטי הקטנה. הם מחוברים ביניהם באיזה צוואר בקבוק קצר שהופך אותם לאי אחד, שהיקפו סביב סביב הוא כולו 114 ק"מ. טהיטי נואי, האי הגדול שעליו גם יושבת הבירה פאפיאטה, הוא סתם מקום, בלי שום יחוד. איזו אכזבה.. אין בו שום מראות יפים, או יוצאי דופן. הים רגיל, אפילו לא בצבע יפה. קצת דקלים פה ושם. האי הזה הוא לגמרי אורבאני, הרבה עיירות קטנות וחסרות חן ובניינים מכוערים. חיפשנו בנרות איזשהן אטרקציות לבקר בהן - לא היו. נהגנו בכביש סוג ג', מלא קרעים וטלאים, עם שילוט מתחת לכל ביקורת. לא הצלחנו למצוא כמעט שום דבר שהיה מצויין על המפה.. כדי להרגיש שבכל זאת אנחנו עושים משהו, חוץ מסתם לשרוף קילומטרים עם דלק יקר מאד (150 ק"מ שנהגנו במשך יומיים, לקחו לנו כמעט 30 דולר!!), אז עצרנו בכל זאת באיזה אתר 'שווה צפיה'. זה נקרא 'הלאגונאריום' על משקל הדולפינריום.. מה שקיבלנו בתמורה ל-5 דולר דמי כניסה לאדם, זה איזו מין תצפית מגוחכת, דרך חלונות זכוכית מלוכלכים, על כמה בריכות דגים.. ביניהן בריכה אחת של כרישים.. טוב, נו, אולי בעצם זה כן היה שווה את דמי הכניסה.. לראות כריש חי, בלי להסתכן, זה גם כן משהו, לא? סליחה אם התמונה לא כל כך ברורה, גם הזכוכית וגם המים היו מטונפים, ומסכן הכריש הזה שבמקום לשחות במרחבי הים הפתוח, תוחמים אותו לאיזה מין אקווריום כזה..  פחות מיושב, והטבע פורץ בו החוצה באין מפריע.. הכביש נוסע ממש על הים, והמראות די יפים, אם כי לא מהממים.. ככה נראה החיבור הצר בין האי הגדול לאי הקטן, הצומת הזאת היא נקודת המפגש. המון ירק מכל כיוון:   חשבנו שהיא תהיה גולת הכותרת של המסע הזה, המקום הכי אקזוטי, משאת הנפש של כל מי שחולם תמיד על לברוח לאיזה אי טרופי.. נכון שאפשר להגיד שהגענו הנה רוויים ושבעים מנופים אקזוטים.( בינינו, הדקלים כבר יצאו לנו מהאף..) יש בזה אולי משהו.. אבל זה לא רק זה. לא זו הסיבה בגללה טהיטי מאכזבת. אנחנו כבר כמה ימים מנסים לנתח את המצב הזה, ולהבין מה לא בסדר. מה אין לה, לטהיטי, שיש למקומות האחרים שכל כך נהנינו בהם? או יותר נכון - מה יש בה שעושה אותה לכל כך סתמית, מחוקה, חמה ולחה בטירוף, ויקרה עד כדי אבסורד. המסקנה הנחרצת שלנו היא, שטהיטי פשוט ניזונה היום מתהילת העבר שלה. ראשוני האירופאים שהגיעו לכאן בשלהי המאה ה-18, מצאו את מה שנראה להם אז כגן עדן. ים יפה, דקלים ושאר צמחיה טרופית מהממת, שפע של פירות וירקות אקזוטיים, ונשים יפהיפיות עם גישה מאד קלילה וחופשית לכל נושא הסקס. מי צריך יותר מזה?? כשהם חזרו לאירופה, הם הפיצו סיפורים מרתקים על 'אלות האהבה' שחומות העור, המתמסרות בקלות תמורת חרוז צבעוני או מסמרים ופטיש.. עד מהרה הפכו יפהיפיות טהיטי למיתוס ולחלום, והרבה אירופאים התאוו להגיע הנה ולראות במו עיניהם את גן העדן הזה. בעיקר נדלקו על העניין הזה אנשי רוח ואמנים, ציירים וסופרים.. ואחרי שגם הם היו כאן, וחזרו חזרה למולדתם כשבאמתחתם ציורים וסיפורים, זה רק הגדיל והאדיר את המשיכה של המקום. בינתיים, התגלו איים אחרים, יפים ומרתקים הרבה יותר, אבל הם כבר לא זכו ליחסי הציבור של טהיטי, שלקחה את הבכורה, ונשארה עד היום בגדר החלום הטרופי האולטימטיבי. וזה ממש שלא בצדק, כי האמת שהיום אין בה שום דבר מושך. יש כאן חום אימים, לכלוך, יוקר זוועתי, פשיעה הולכת וגוברת, תרבות שדוכאה כמעט לחלוטין תחת ידם של המיסיונרים בהתחלה, והשלטון הצרפתי בהמשך. גם הנופים הם לא מן השורה הראשונה בפאסיפיק, יש מקומות הרבה הרבה יותר יפים. ואם מישהו חושב שההתרשמות הזאת היא סובייקטיבית שלנו, טועה. טהיטי סובלת מירידה הולכת ומתמשכת בתיירות אליה. התיירים לא פראיירים... מי מוכן לשלם כל כך הרבה, בשביל לקבל כל כך מעט? יש אמנם את התיירות הצרפתית, שמגיעה הנה קודם כל, בגלל השפה. קל ונוח לצרפתים לבוא למקום בו הם מרגישים בבית, ולא צריכים לשבור את הלשון באנגלית. שנית, יש כאן אלפי צרפתים החיים בטאהיטי ומשרתים במשרות רשמיות מטעם הממשל. כל המשרות הבכירות, למעשה, ורוב העסקים, נמצאים בידי אזרחים צרפתים לבנים.. לכל אלה יש חברים? משפחה? הם באים לבקר אותם... או למשל צרפתים ששירתו כאן בעבר, ועכשיו באים למסעות נוסטלגיה. קשה מאד למצוא כאן תיירים שאינם מצרפת. בכל אופן, מה לנו ולניתוחי שוק כאלה, את מי זה מעניין.. אנחנו אומרים חד וחלק, טהיטי מיותרת במסלול של מי שמחפש מקומות יפים, נעימים, אותנטיים.. לרגע אפילו חשבנו לעלות על הטיסה הראשונה ללוס אנג'לס ולהתעופף מהמקום היקר והדוחה הזה.. אבל --- הגענו עד הנה, אז שלא נראה את בורה-בורה? בורה-בורה, החלום ושברו.. (Bora-Bora) בשבילי בורה-בורה היא חלום מילדות. אני זוכרת כשרק התחלתי לקרוא ספרים של ממש, בכתה א' או אולי ב', היה לי ספר עם סיפורי ילדים מסביב לעולם. קראתי שם סיפור על ילד מבורה-בורה, שאבא שלו נלחם עם לווייתנים, ואמא שלו היתה קולעת סלים מקש.. והוא וחבריו היו משכשכים כל הזמן במי הטורקיז של הלגונות, ומתאמנים בחתירה בסירות קאנו, כדי לחזור ביום מן הימים למולדת הרחוקה של אבות אבותיהם.. משהו בסיפור הזה 'תפס' אותי חזק, וחזרתי לקרוא אותו שוב ושוב. ועוד לפני שידעתי שבורה-בורה זו לא ארץ בפני עצמה, חיפשתי אותה במשך שנים על גבי אטלסים וגלובוסים, ממש באובססיה.. כמובן שלא מצאתי, ובמשך שנים היא היתה בשבילי איזו חידה מסתורית שאני צריכה לפצח.. (תמיד אהבתי לחפש על מפת העולם את המקומות עליהם קראתי ספרים.. אתם יודעים כמה שנים לקח לי למצוא את חצי האי 'הנסיך אדוארד' שאן שרלי גרה שם? ) הרבה זמן לקח לי לגלות ( לא היה אינטרנט וגוגל כשהייתי קטנה..) שבורה-בורה היא אי בפולינזיה הצרפתית, אבל מרגע שגיליתי אותה על המפה, חלמתי להגיע אליה. כל אטלס חדש שקניתי או קיבלתי, כל מפה של העולם בה נתקלתי - הדבר הראשון שהייתי עושה, זה לאתר עליהם את בורה-בורה... אז הנה, לקח לי הרבה שנים, אבל סוף סוף הגעתי... אם היה לי שכל, אז הייתי צריכה כבר אז, באותן שנות ילדות רחוקות, להתחיל לשים כל חודש קצת כסף בצד, כדי שכשאהיה גדולה, אוכל לנסוע בזה לבורה בורה.. כי לבוא אליה בלי כסף, או עם מעט כסף, זה פשוט להתעלל בעצמך. כל דבר שקשור באי הזה - עולה טונה כסף! טהיטי אמנם יקרה, וכבר התרגלנו ליוקר שלה והשלמנו אתו. אבל בורה בורה פשוט גומרת עליך לגמרי! בתי מלון רגילים ביותר ב- 800 דולר ללילה! למה מי מת?? זה לא שאין מלונות גם ב-2000 $ ללילה, אבל עליהם אני בכלל לא מדברת, כי אין לי מושג מה הולך שם. אולי החמצן באוויר טעון שם באיזה חלקיקי זהב מיקרוסקופיים.. אני מדברת על מלונות רגילים לחלוטין, בונגלו-סטייל כאלה.. בכל אופן, גם 500 היה יקר לנו, ואפילו שהחלטנו שנשאר לא יותר מיומיים, כדי לא לבזבז יותר מדי, עדיין - זה המון כסף. חיפשנו משהו סביב ה-200 דולר ללילה, 250 גג.. יחד עם הוצאות הטיסה, והאוכל, והשכרת הרכב, ושאר הוצאות - יומיים בבורה בורה היו צריכים לעלות לנו בערך כמו חודשיים בתאילנד! ואגב, במחשבה לאחור, גם אם אתה בא לבורה בורה עם הרבה כסף, ושוהה במלונות האלה של מאות הדולרים ללילה, זה עדיין לא משנה את העובדה שיש דברים שלא נקנים בכסף, ולבורה בורה אין אותם... אווירה, נופים מהממים, אוכל מעולה, אטרקציות אקזוטיות - את כל אלה אין כאן. האמת, אני קצת 'שמחה לאידה' של בורה בורה, שסובלת משפל נורא בתיירות! זה איפשר לנו להסתדר שם בקצת פחות כסף ממה שתכננו מלכתחילה... כל בתי המלון עובדים בפחות מחצי תפוסה שלהם, וחלקם הורידו מחירים בדיוק בימים אלה.. הם תולים את זה במלחמה עם עיראק, וטוענים שאנשים לא אוהבים לטייל בעולם בתקופות מלחמה.. ואני אומרת, חאלאס דאוואוין, אנשים פשוט גילו שהמלך הוא עירום. אין בבורה בורה שום דבר שיצדיק את רמת המחירים שלה. והתיירים פשוט נוסעים למקומות אחרים, יפים יותר וזולים יותר.. בפאפיאטה ניגשנו ללשכת התיירות המקומית ובילינו בה שעה ארוכה. אספנו כל נייר וכל פיסת חומר שאפשר היה לקחת. שאלתי מיליון שאלות את הפקידה, שלא הבינה מה אני רוצה מהחיים שלה, ולמה אני לא יכולה להיות כמו כל תייר נורמלי שמזמין עסקת חבילה באלפיים דולר לאדם וסוגר עניין.... אבל אני החלטתי שלא לחינם השתפשפתי 25 שנים בלסדר נסיעות ברחבי העולם לאנשים אחרים. הנה הגיע הרגע בו אני צריכה להשתמש בכל הכישורים ובכל הנסיון שלי, כדי לארגן לעצמי נסיעה לא יקרה. אז מצויידת בכל החוברות והפרוספקטים הצבעוניים, התיישבתי לעשות עבודת בית, שלא היתה קלה, אבל בסופה - רקחתי תכנית פנטסטית.... ראשית, במקום לטוס, עלינו על אניית משא, שמפליגה בין האיים השייכים לקבוצה הנקראת סוסאייטי איילנדס - SOCIETY ISLANDS. הנה, זו האניה עליה טיפסנו בדחילו ורחימו, אבל הופתענו לטובה מכמה נוח וקל היה לנסוע בה.  אבל החוויה, החוויה... כל חלקי הפאזל הסתדרו שגעון, עם ניצול מקסימלי של הזמן, והכל דפק כמו שעון שווייצרי. על אוניית המשא קיבלנו קבינה קטנה, אבל עם מיזוג אוויר מעולה. האניה גדולה וכבדה, וכמעט לא הרגשנו בתנודות על המים. הסתופפנו בחברת אנשים ים, מלחים ופועלים, ונשות תחזוקה עבות בשר, וטבח/ית (גבר שמתבש ונתנהג כאשה, תופעה מאד נפוצה בטהיטי) ומה-זה נהנינו, זו לא מילה.. ככה נראית בורה בורה מרחוק - גוש וולקני מאד מרשים: ( היה יום מאד ערפילי..)   אז הזמנו לנו מלון בינוני שהתאים לתקציב שלנו, אבל בגלל שהוא עמד כמעט ריק, ואנחנו ועוד זוג היינו אורחיו היחידים - נתנו לנו שידרוג לחדרים הכי טובים שלהם, ממש על המים. קיבלנו וילה, (כאן קוראים לזה 'פארה' - FARE ) במיקום פשוט מדהים, מול הלגונה, שהמחיר המלא שלה הוא למעלה מ - 400 דולר ללילה.. ככה נראה הפארה שלנו:    הלגונה מול המלון שלנו די רדודה, וישבנו ישיבות ארוכות עמוק בתוך הים, על הקרקעית... מקסים מקסים! אבל חוץ מזה, הכל הלך לנו די נאחס בבורה בורה. ביום הראשון רצינו לשכור רכב קטן, ולא היה. להקיף את האי - זה רק 22 ק"מ. אין שום תחבורה ציבורית. לפיכך כלי הרכב מושכרים שם לא לפי ימים, אלא לפי שעות. 4 שעות - 95 $. זה טירוף, אבל זו הדרך היחידה לתור את האי ביבשה. מאחר ולא היו רכבים קטנים פנויים, אלא רק גדולים ובמחיר יקר עוד יותר, החלטנו לדחות את זה למחרת. הבטיחו לנו שאם נצלצל בשבע וחצי בבוקר, אז נקבל רכב. לא עושים הזמנה מראש. אז צילצלנו בתשע, כי אנחנו לא בטירונות ולא התעוררנו... שוב לא היה שום רכב קטן, רק גדול. כבר היינו כמעט מוכנים לקחת אותו, אבל אז התעוררה בעיה של איך נלך לקחת אותו ממרכז האי. הם לא יכולים להביא למלון.. זה לא נשמע לכם חצוף, במחירים האלה, לא לעשות שירות כזה פשוט? ועוד כשהם יודעים שאין דרך להגיע, כי אין מוניות ואין אוטובוסים... בבורה בורה, אתה לא אמור לצאת מחוץ לפתח המלון המפואר שלך, כי בתוכו יש לך את כל מה שאתה צריך. ואם בכל זאת אתה רוצה לראות את האי, לכל מלון שמכבד את עצמו יש רכב משלו שעושה איזה סיבוב אחד או שניים ביום ברחבי האי. אבל המלון שלנו מלון זבל, אין בו כלום, חוץ מפקידה אנטיפטית, ובעלת מסעדה אנטיפטית עוד יותר. כל נסיון לקבל עזרה בנושא של השכרת הרכב, העלה חרס. והפקידה המטומטמת עוד נתנה לנו עצת אחיתופל: שנלך ברגל לאחד המלונות המפוארים - חמש דקות הליכה לאורך הכביש, היא אמרה. שם יש דלפק של השכרת מכוניות, והם שומרים מכוניות לאורחי המלון. אולי יסכימו להשכיר לנו רכב לכמה שעות, על אף שאנחנו לא אורחי המלון. לפעמים יש להם עודף היצע על ביקוש. יצאנו לדרך והתחלנו לצעוד, בחום הנורא, מזיעים ומתנשמים בכבדות - כי בגלל הלחות פשוט אי אפשר לנשום. אחרי ארבעים דקות של צעדה, ( מעניין מתי בפעם האחרונה הפקידה הזאת הלכה את המרחק הזה ברגל..) הגענו סוף סוף למלון המפואר, רק כדי לגלות שדלפק המכוניות סגור, והבחורה תחזור רק אחר הצהריים.. איך חוזרים את זה עכשיו? יש לכם טקסי? אפשר להזמין לנו איזה סוג של הסעה? לא, אין. יש את הרכב של המלון, אבל הוא עסוק כרגע, סליחה... (במילים אחרות, תתחפפו מכאן, אתם לא אורחים שלנו ומה לנו ולכם...) דבר אחד טוב יצא מהצעדה הזאת: גילינו חנות מינימרקט. עשינו קניה של קצת מצרכים שיהיה לנו בחדר מה לנשנש, ושלא נהיה תלויים רק במסעדה היקרה של המלון. אבל הסתבר שהמינימרקט - יקר שבעתיים... ארטיק אחד, סתמי כזה, עלה לנו 15 שקל!! קנינו קצת באגט וגבינות ועגבניות - הכל יבוא מאוסטרליה ומניו זילנד, ולכן המחיר שקול בזהב.. והתחלנו לצעוד בחזרה לחדר, גוררים את עצמנו ואת סלי הקניה עם בקבוקי המים הכבדים והדיאט קולה! בבורה בורה אתה לא אמור לנהל סוג כזה של חופשה! אם הפרוטה מצוייה בכיסך, אז במלון יש לך שפע של מסעדות, ובארים, ורום-סרוויס, וטיולים שהמלון מארגן, ושחיה וצלילה וסירות מנוע וסקי מים ומצנחי רחיפה ומה לא... כמו חופשות מהסרטים.. הטיול הזה שעשינו בחום היום, היה הדבר היחיד והאחרון שעשינו באי זה. את יתרת הזמן בילינו בחדר ובים, וספרנו את הרגעים עד שיגיע מועד ההפלגה על האוניה חזרה לפאפיאטה. יעקב חטף התקררות נוראה עם חום גבוה, ושיעול פשוט מבהיל. מאחר וכל מלאי התרופות שלנו למצבים כאלה, נשאר בתיקי המטען הגדולים שהשארנו בפאפיאטה, לא היה לנו אפילו איך לטפל בו, והלכתי לקבלה לשאול אם יש להם איזה כדורים להורדת חום. שמה בישרה לי הפקידה בחגיגיות שאין מה להתרגש, המחלה הזאת היא תופעה ידועה והרבה מאד תיירים חוטפים את ההתקררות הזאת, זה סתם 'גריפה' של בורה בורה, בגלל הלחות והחום והיתושים. לא הצלחתי להבין את הצרפתית שלה ומה ואיך בדיוק היתושים קשורים לזה, אבל בראש כבר רצו סרטים על המחלות הנוראות ששמענו וקראנו עליהן... אוף, ממש אין לי חשק להמשיך ולכתוב על בורה בורה. יכול להיות שכגודל הציפיה - כך גודל האכזבה. יכול להיות שאחרי אלפי דקלים וחולות לבנים שראינו בחודשים האחרונים, כבר באמת צריך היה יותר מזה בכדי להרשים אותנו. יכול להיות שהיוקר הרגיז אותנו והפריע לנו להנות.. יכול להיות עוד הרבה דברים. אבל העובדה היא, שהפסיפיק בגלויות ובסרטים ובנשיונל ג'יאוגרפיק הוא הרבה יותר יפה מאשר במציאות. כי התמונה לא מעבירה את החום. את הלחות. את הזיעה. את הזבובים העוקצים, ואת היתושים שפשוט אוכלים לך את הבשר.... ומהקסם והאקזוטיקה של הילידים, עם הריקודים והמנהגים והשבטים וכו' - מכל זה לא נשאר כלום, חוץ מפה ושם הצגות עבור תיירים... אז כדי לראות ים יפה, ודקלים, ושקיעות - הכי כיף בתאילנד. לא צריך להרחיק עד בורה בורה.... (דווקא היו בה שקיעות לא רעות, בבורה בורה.... )  עזבנו את הפאסיפיק די מותשים, וחולים - כי מיד אחרי יעקב, הגיע גם תורי להדבק ממנו ולחטוף חום גבוה ו'גריפה של בורה בורה' שעד עכשיו לא הרפתה מאתנו לגמרי.. אבל זהו, הגענו לאמריקע... יקח לנו כמה ימים להתאושש, ולמלא מצברים... שכרנו אוטו נהדר - שברולט מאליבו חדשה דנדשה (עשתה פחות מאלף ק"מ ) והספקנו כבר לטייל קצת: היינו בלוס אנג'לס, בסאן דיאגו, בטיחואנה של מכסיקו, ועכשיו אנחנו מנסים ללכת ראש בראש נגד הקזינו בלאס וגאס.. אנחנו פשוט שורפים קצת זמן, בהמתנה לתגבורת שאמורה להגיע אלינו מהארץ בעוד כמה ימים, תגבורת בדמותן של צמד הדודות הגזעיות שלי, חיה וידידה, שמצטרפות אלינו לחודשיים של הרפתקאות במסע מחוף לחוף.. אנחנו כבר סופרים את השעות לבואן! אני מקווה - אם כי לא מבטיחה - שאוכל להמשיך ולהעלות הנה עדכונים גם מהמסע בארה"ב... תלוי בזמן הפנוי, ובכוח, ובחשק.. אז יאללה, חג פסח שמח לכולם, ולהשתמע בשמחות...... לפרקים הקודמים: ניו זילנד מינמאר תאילנד הודו |
