|
30.3.04 הנסיך שחשב עצמו לתרנגול הודו סיפור מסיפורי הרבי נחמן מברסלאב היה היה פעם נסיך אחד, שלקה בשכלו לפתע, וחשב את עצמו לתרנגול הודו. הוא התפשט מכל בגדיו, זחל ערום מתחת לשולחן האוכל המלכותי, ניקר פירורים מהרצפה, וסירב להכניס לפיו כל דבר אחר מלבד מה שנפל מהשולחן לרצפה. המלך נעצב מאד אל לבו ממה שקרה לבנו. הוא זימן אל החצר את גדולי וטובי הרופאים, אבל אף אחד מהם לא הצליח לרפא את הנער, שהמשיך להתעקש שהוא תרנגול הודו. פעם אחת הגיע לחצר המלך איש חכם, שהציע את עזרתו בריפוי הנסיך. 'תן לי לגור אתכם בארמון, אני אתחבר עם בנך, ואם תהיה מספיק סבלני, תראה שאצליח לרפאו..' אמר למלך. המלך הסכים, מה כבר היה לו להפסיד? התפשט האיש החכם מבגדיו, זחל אל מתחת לשולחן האוכל המלכותי, והחל מנקר בפירורים שהיו על הרצפה. 'מי אתה, ומה אתה עושה כאן?' שאל אותו הנסיך 'אני חבר שלך' ענה לו האיש החכם. 'אני תרנגול הודו, כמוך. חשבתי שאולי תרצה קצת חברה, אז באתי לגור אתך כאן לזמן מה' עברו כמה שבועות. שני 'תרנגולי ההודו' הפכו לחברים קרובים. הם זללו פירורים מהרצפה, שתו מים בכוסות מתכת פשוטות שהונחו מתחת לשולחן, ודיברו ביניהם על היתרונות שבלהיות עוף מבויית על פני בן אדם. פעם אחת, בשעה שבארמון נערכה ארוחה חגיגית, סימן האיש החכם למלך וביקש שיביאו להם שתי גלימות משי יפות. המשרתים הביאו את הגלימות והניחו אותן על הרצפה. לקח האיש החכם גלימה אחת ולבש אותה, ולפני שהנסיך הספיק להוציא הגה מפיו, הכריז האיש החכם בגאווה: 'יש כמה תרנגולי הודו טפשים, שמרגישים כל כך חסרי בטחון עד כדי כך שהם חושבים שללבוש גלימת משי של בני אדם זה עלול לפגוע בזהות שלהם! לי אין בעיה כזאת!' הנסיך חשב לרגע, הנהן, ולבש את הגלימה השניה. 'גם לי אין בעיה!' אמר 'הגלימה הזאת לא תעשה אותי בן אדם, אני תרנגול הודו ושום דבר לא ישנה את זה..' כמה ימים אחר כך, שוב סימן האיש החכם משהו למלך, ומיד משרתים הביאו אל מתחת לשולחן נתחים של בשר צלי, תפוחי אדמה אפויים, ושפע של ירקות טריים. הכל הונח על הרצפה, לרגליו של האיש החכם, שנגס באוכל בתאווה, ואמר: 'כמה טעים! כל כך טוב להיות תרנגול הודי נאור, ומתוחכם מספיק כדי להנות ממטעמים של בני אדם! אני גאה בעצמי..' הנסיך הנהן והסכים אתו, ומיד החל לאכול מן המטעמים. אחר כך הזמין האיש החכם שיביאו להם כלי אוכל מחרסינה עדינה, וסכינים ומזלגות מכסף. 'אחרי הכל', אמר, 'מדוע שתרנגולי הודו חכמים כמונו לא ירצו את הטוב ביותר שאפשר עבור עצמם?' בסופו של דבר, אחרי מספר חודשים, התרומם האיש החכם מן הרצפה והתיישב לשולחן האוכל המלכותי, לאכול עם שאר הנוכחים. הוא קרא למטה אל הנסיך שישב מתחת לשולחן: 'בוא, הצטרף אלי. האוכל הוא אמנם אותו אוכל, אבל הישיבה על הכסא בהחלט עושה את ההבדל באכילה. וחוץ מזה, אנחנו, תרנגולי ההודו החכמים, יש לנו הרבה מה להציע ולתרום. למה שנגביל את עצמנו לישיבה בחושך, מתחת לשולחן? הרי בטוח שיש לנו מה לתרום להתפתחות של בני האדם, למה עלינו להסתתר?' זה נשמע משכנע, והנסיך אכן התרומם ועלה לשבת על כסא ליד השולחן. לא עבר זמן רב, והוא נרפא לחלוטין. נראה כאילו לכל מכה יש תרופה, אם רק יודעים לטפל בה מהכיוון הנכון.. 
 קישור ישיר 28.3.04 נביא שקר בעיר קטנה בהודו, היה גורו מתחזה אחד. הוא העמיד פנים של איש קדוש בעל כוחות עליונים, ורבים מתושבי העיר נפלו ברשתו. במיוחד הוא התפרסם ביכולת, השקרית, שלו לגלות לאנשים לאן התגלגלו קרוביהם אחרי מותם. מאחר וזה סוג של מידע שאף אחד לא יכול היה לאמת, עברו שקריו של הגורו המתחזה בהצלחה, והאנשים שקיבלו תשובות לשביעות רצונם היו תורמים לו מעות ומזון ביד נדיבה. מישהו היה ניגש אליו ושואל: 'גורוג'י, האם אתה יכול להגיד לי לאן אבא שלי הלך לאחר מותו?' הגורו היה משים עצמו כמי שנכנס למדיטציה עמוקה, ולאחר דקות ארוכות היה אומר: 'אביך... הו, כן אביך.... אני רואה אותו. הוא יושב תחת עץ רענן במלכות השמים ושותה מנקטר האלים..' הבן, שמח ועולז על הגילגול הטוב שנפל בחלקו של אביו, היה מאושר למשמע התשובה. פעם אחת, נער צעיר אחד, שחשד זה מכבר שהגורו מקשקש שטויות, פנה אליו ושאל אותו: 'גורוג'י, גורוג'י, אתה יכול בבקשה להגיד לי לאן אבא שלי הלך?' הגורו המזוייף חזר על התרגולת הקבועה שלו, עשה הצגה של מדיטציה והתעמקות, ואז אמר: 'כן, אני רואה את אבא שלך. הוא יושב לרגלי כסאו של ראמה בשמיים' הילד עשה עצמו שמח ומתלהב. 'בבקשה, בבקשה, אתה יכול לקרוא לו שיבוא רגע לכאן, אני צריך להתייעץ אתו על משהו' ביקש הילד 'מה פתאום' ענה הגורו. 'אינני יכול לעשות זאת. אי אפשר לקרוא לו לבוא לכאן!' 'טוב', אמר הנער. 'אם אתה אינך יכול לעשות זאת, אני יכול' ועם זאת הסתובב לאחור אל חבורת גברים שישבה בצל העצים וקרא: 'אבא, אבא' מיד התרומם אחד הגברים והתקרב אל הילד. 'כן, בני, מה אתה רוצה?' הגורו הושם ללעג ולקלס, תרמיתו נחשפה, ועוד באותו יום הוא גורש מן העיר ועזב אותה חפוי ראש. הזהרו לכם מנביאי שקר... ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש רשימה מקיפה על תבלינים בהם משתמשים במטבח הדרוזי. כדאי ללכת לקרוא, יש שם גם תבלינים
קישור ישיר 26.3.04 היום אני מביאה הנה סיפור שתירגמתי מלאדינו, זה אחד מסיפוריה של מלכת סיפורי ג'וחא - מתילדה כהן-סראנו המאכל הכי טעים זהו סיפור על ג'וחא, שחי בארץ שמלך בה מלך מאד קפריזי. יום אחד, קם המלך הזה על צד שמאל. הוא הכריז: אני רוצה לדעת מה הוא המאכל הכי טעים בעולם. מי שיענה לי את התשובה הטובה ביותר, ייצא נשכר מאד. אבל, מי שיתן תשובה שלא תישא חן בעיני, יושלך לכלא. כולם פחדו מאד, ולא ידעו מה לעשות. קרא המלך לזבולון, ושאל אותו את שאלתו. זבולון ענה: 'המאכל הטעים ביותר הוא שעועית לבנה, עם אורז!' 'השליכו אותו לכלא' קרא המלך. אחרי כן הגיע תורו של סלומון, שאמר שהמאכל הכי טעים הוא קציצות של פראסה (כרישה). 'לכלא' רעם המלך בקולו. אחריו בא מנחם. הוא אמר שהמאכל הכי טעים זה צלי של תרנגולת, וגם הוא נזרק ישירות לכלא. אחריהם באו עוד רבים אחרים שנקבו בשמות מאכלים שונים ומשונים: קישואים, בורקס, חצילים, ביצים חמינדוס - כולם נשלחו אחר כבוד לבית הכלא. בסוף, הגיע תורו של ג'וחא. הוא מת מפחד, ורץ בבהלה אל אביו ואמר לו: 'אבא, אני צריך ללכת אל המלך ולענות לו על התשובה מה המאכל הכי טעים בעולם. אם לא אענה לו נכון, הוא ישליך אותי לכלא. תגיד לי, איזו תשובה אענה לו?' האב, שהיה מוכר פחמים, חשב קצת ואז אמר לג'וחא: 'תגיד לו, שהמאכל הכי טעים, הוא הרעב. אם אתה שבע, שום מאכל לא ירצה אותך. אבל אם אתה רעב, אז גם פת לחם יבשה תטעם לך מאד'. רץ ג'וחא אל המלך, ומסר לו את תשובתו של אביו. הפלא ופלא, התשובה נשאה חן בעיני המלך, והוא הרעיף מתנות לרוב על ראשו של ג'וחא ושל אביו החכם. ותגידו אתם, זו לא תשובה חכמה?? אני מוצאת שהיא סופר-חכמה.. ולמה הבאתי הנה דווקא היום את הסיפור הזה ? כדי לספר לכם על אתר מתכונים חדש, שחברתי-אחותי איה ואני מעלות היום לאוויר. אנא, בואו לבקר אותנו שם, ובבקשה.... תשתדלו לעשות זאת כשאתם רעבים !! הנה האתר כאן: 
קישור ישיר 25.3.04 ראיון עבודה מנהל משרד אחד היה צריך לגייס עובד חדש למחלקה. אחרי שעבר על עשרות קורות חיים שנשלחו אליו, צימצם את הרשימה לארבעה מועמדים פוטנציאלים, וזימן אותם לראיון משותף. הוא שאל אותם שאלה אחת בלבד, ותשובתם היתה אמורה לגרום לו לקבל החלטה את מי מהם הוא לוקח לעבודה. השאלה שהציג לארבעתם היתה - מהו הדבר הכי מהיר שאתם מכירים? ענה הראשון: הדבר הכי מהיר, זו המחשבה. היא קופצת לך לראש, פתאום. אין שום הכנה או אזהרה שהיא בדרך, היא פשוט שם וזהו. כן, המחשבה זה הדבר הכי מהיר שאני מכיר. ענה השני: הממממ.... תן לי לחשוב רגע... אה, כן. עיפעוף העין. זה בא והולך כל כך מהר שאתה אפילו לא מודע לזה. כן, עיפעוף זה הדבר הכי מהיר שאני מכיר. 'מצוין!' קרא המראיין, 'יופי של תשובות. ומה אתך?' הוא פנה לשלישי. אמר השלישי: אני חושב שאור נדלק הוא הדבר הכי מהיר. בחווה של אבא שלי, יש פנס עם חיישן מיוחד. בלילה, איך שהוא קולט דמות של מישהו, הוא נדלק אוטומטית, ומאיר בעוצמה את כל החווה. כן, אין שום דבר מהיר יותר ממהירות האור. המראיין נראה מאד מרוצה מכל התשובות, ונותר לו רק לשמוע גם את המרואיין הרביעי. 'ספר לנו מה הדבר הכי מהיר שאתה מכיר' ביקש ממנו. ענה הרביעי: הדבר הכי מהיר שאני מכיר, זה שלשול. המראיין, ושאר האנשים היו המומים. 'שלשול?' שאל המראיין כלא מאמין למשמע אזניו. 'אתה מוכן להסביר את עצמך?' 'כן, כן, בהחלט', ענה האיש. 'אני אתן לכם דוגמה. אתמול, לא הרגשתי כל כך טוב, וחשתי בבטני. רצתי לשירותים, ולפני שהספקתי לחשוב, או לעפעף, או להדליק את האור, השילשול מילא את מכנסיי. הוא היה מהיר יותר משלושתם..' טוב, הרביעי הזה קיבל כמובן את הג'וב...
קישור ישיר 23.3.04 מהירות מופרזת אשה אחת נסעה בכביש בינעירוני במהירות מופרזת. ניידת משטרה דלקה בעקבותיה וסימנה לה לעצור בצד הדרך. השוטר ניגש אליה. אשה: כן, אדוני השוטר, מה הבעיה? שוטר: מה הבעיה, גבירתי? את נהגת במהירות מופרזת. אשה: אהה.... הבנתי.. שוטר: אפשר בבקשה לראות את רשיון הנהיגה שלך? אשה: אין לי. שללו לי אותו 4 פעמים בגלל נהיגה תחת השפעת אלכוהול שוטר: אני מבין. את יכולה להראות לי את רשיון הרכב בבקשה? אשה: אני לא יכולה שוטר: מדוע? אשה: זה רכב גנוב שוטר: את גנבת אותו? אשה: כן. וגם הרגתי את בעליו וביתרתי את גופתו. כל החלקים נמצאים בשקית פלסטיק בבגאז' שוטר: מה זה? מה אמרת? אשה: כל חלקי הגופה נמצאים בשקית פלסטיק בבגאז'. אתה יכול לראות אם אתה רוצה. השוטר, מבועת לגמרי מתרחק חזרה לניידת שלו ומזעיק עזרה. תוך חמש דקות, מגיעה מכוניתו של מפקד המחוז, הוא יוצא ממנה וניגש אל האשה, כשנשקו דרוך בידו. מפקד המחוז: גברתי, תואילי לצאת בבקשה מהאוטו החוצה? אשה: יוצאת מהאוטו החוצה ושואלת מה הבעיה, אדוני הקצין? מפקד המחוז: הקולגה שלי אומר לי שאת גנבת את המכונית, ורצחת את בעליה אשה: רצחתי את בעליה? מפקד המחוז: את מוכנה בבקשה לפתוח את תא המטען? אשה: ניגשת לתא המטען, פותחת אותו, ומגלה שאין בו דבר, תא המטען ריק. מפקד המחוז: גבירתי, האם זו המכונית שלך? אשה: כמובן. הנה בבקשה כל הרשיונות שלי. מפקד המחוז נדהם. הוא אומר לה: הקולגה שלי מסר לי שאין לך רשיון נהיגה. אשה: מפשפשת בתיקה, ושולפת משם ארנק, ומוציאה ממנו רשיון נהיגה תקף. מפקד המחוז: הקצין בודק את הרשיון במבוכה רבה, ואומר לה: הקולגה שלי אמר לי שאין לך רשיון, שגנבת את המכונית, שרצחת את בעליה ושמת את חלקי גופתו בשקית פלסטיק בתא המטען. האשה מעמידה פני מזועזעת. 'מה?' היא נזעקת 'הממזר השקרן בטח גם סיפר לך שנהגתי במהירות מופרזת?' ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש פרק חדש המלמד אותנו שיעור בהלכות אפיית פיתה דרוזית. כדאי ללכת לקרוא, יש שם גם מתכון
קישור ישיר 22.3.04 חדוות הנתינה סיפור מהודו לפני הרבה הרבה שנים, נהוג היה בהודו הרחוקה, שבהמהלך פסטיבל הדוסרה (חג דתי), היה המלך רוכב ברחובות העיר ומחלק מתנות לעניים. אחד מקבצני הרחוב, חיכה כל השנה ליום החג הזה שיבוא, והחליט: הפעם, אני מתכוון להדחף קרוב אל המלך, שום דבר לא יעצור בעדי. אני אקבל ממנו מטבעות זהב לרוב, ולא ארעב יותר ללחם אף יום אחד בחיי. כשהגיע היום הגדול, נקבצו כל תושבי העיר לאורך הרחובות, היכן שאמורה היתה לעבור פמליית המלך. הקבצן נדחק ונדחף, והצליח להגיע עד המרכבה של המלך. הוא הרים את קערת התרומות שלו, שהיתה ריקה מלבד חופן גרגרי אורז שהוא קיבל דקות אחדות לפני כן מאשה רחמניה שביקש ממנה אוכל. 'אני, אני, תן לי, לי, המלך, תן לי' קרא כשהוא דוחף את קעריתו פנימה אל תוך המרכבה. הסתכל עליו המלך ואמר לו: 'קודם תן לי אתה משהו'. התרגז הקבצן. מה, המלך העשיר והכל יכול הזה צריך ממני משהו, מקבצן דלפון כמוני? הוא לקח גרגר אורז אחד מתוך קעריתו, ושם אותה בשאט נפש בידו של המלך. הלה בחן את גרגר האורז, פישפש בכליו, וזרק משהו לתוך קעריתו של הקבצן. ' הא לך' אמר המלך, 'מידה כנגד מידה.' התרחק משם הקבצן, שמח וטוב לב, וכשהצליח להשתחרר מהדוחק ומהמחנק של אלפי האנשים שצבאו על הכרכרה, הציץ בקערה, והנה מה שמצא שם, היה מטיל זהב קטן, בגודל גרגר אורז. 'טיפש שכמוני'! הכה על חטא, 'מדוע לא נתתי למלך את כל גרגרי האורז שהיו ברשותי?! מוסר ההשכל הוא, שמי שלא יודע לתת - גם לא יוכל לקבל.. ולא רק כסף, הכל.
קישור ישיר 19.3.04 איש טיפש סיפור עממי מארמניה היה היה פעם איש עני, שעבד קשה כל חייו. מבוקר עד ערב נשא משאות על גבו, חטב עצים, ניקה רחובות, עסק בכל עבודה ששילמה לו כמה פרוטות - ובכל זאת, למרות עבודתו הקשה - נשאר תמיד עני. עד שביום בהיר אחד, נמאס לו. הוא החליט לצאת לדרכים, לחפש את אלוהים, וכשימצא אותו, ישאל אותו כיצד הוא יכול לצאת ממצבו העגום. ביומו הראשון בדרך, פגש האיש זאב רעב. 'ברכת שלום על ראשך, אחי' אמר לו הזאב. 'לאן פניך מועדות?' קצת התפלא האיש שהזאב קורא לו 'אחי', אבל בכל זאת הוא ענה לו: 'אני הולך לחפש את אלוהים, ולשטוח בפניו את כל צרותיי'. 'אכפת לך לעשות לי טובה?' שאל הזאב. 'אם אתה כבר ממילא הולך אל אלוהים, תגיד לו בשמי שיש זאב רעב אחד על פני הארץ, כל היום משוטט על ההרים והגבעות ולא מוצא מה לאכול. הוא ברא אותי, לכן הוא צריך להאכיל אותי. שאל אותו מה אני צריך לעשות כדי לא להיות רעב.' הבטיח האיש לשאול את אלוהים, והמשיך בדרכו. למחרת פגש בכביש עלמה צעירה, יפה ועדינה. 'היי, אחא, לאן אתה הולך?' שאלה אותו. ענה לה האיש שהוא הולך לחפש את אלוהים , וגם לה היתה בקשה. 'אנא, כשתפגוש את אלוהים, ספר לו שיש נערה בארץ הזאת, צעירה ויפה וחכמה ועשירה, אבל לא מאושרת. שאל אותו מה אני צריכה לעשות כדי להיות מאושרת.' הבטיח לה האיש שישאל, והמשיך במסעו. כשהתעייף, ישב לנוח מתחת לעץ יבש. זה היה מאד מפליא, בקרבת מקום זרם נחל קטן מלא מים, ובכל זאת כל ענפי העץ היו יבשים וגזעו חלול ועומד למות. 'לאן אתה הולך, אח יקר' שאל העץ את האיש. סיפר לו האיש על השליחות אליה יצא, והפלא ופלא, גם לעץ היבש היתה בקשה להעביר לאלוהים. 'אנא בטובך, תוכל לשאול אותו עלי? תגיד לו שאני עומד יבש כל עונות השנה, ציץ אחד ירוק לא פרח מתוכי כבר הרבה הרבה חודשים,. הנה אני גדל ממש על גדת נחל עם מים זכים, ובכל זאת אני יבש. שאל אותו מה הסיבה לכך, ומתי יש לי סיכוי לשוב ולהיות ירוק ורענן!'. הבטיח האיש גם לעץ לדבר בעדו אצל אלוהים והמשיך בדרך. סוף סוף, כעבור זמן לא רב, פגש האיש את אלוהים. 'שלום לך' אמר האיש לאלוהים בחרדת קודש. 'שלום וברכה גם לך', ענה לו אלוהים. 'מה בקשתך?' 'אלוהים, רציתי לבקש ממך שתהיה הוגן כלפי כל היצורים אשר בראת. למה יש כאלה שאתה נותן להם כל כך הרבה, ובה בשעה יש אחרים שאין להם כלום? אני עובד כל כך קשה מהבוקר עד הלילה, כל גופי כואב ומיוסר מעבודת פרך, ואני בקושי מצליח להשתכר די לפרנסתי. ויש אנשים, שלא עושים כל היום שום דבר, והם עשירים כל כך גדולים וחיים טוב. איפה הצדק?' 'טוב, הבנתי אותך' אמר לו אלוהים. 'חזור כלעומת שבאת, אני אתן לך מזל ואתה תהיה עשיר. לך, מצא את מזלך, תתעשר ותחיה טוב' שמח מאד האיש וכמעט יצא לדרך, אבל אז נזכר בשאלות שביקשו ממנו להביא בפני האלוהים. 'רק רגע, רק רגע, אלוהים, יש לי עוד משהו להגיד לך', אמר האיש, והחל מספר לו את סיפוריהם של הזאב הרעב, העלמה הצעירה והעץ היבש. אלוהים הקשיב, והבטיח לעזור גם להם. הוא הסביר לו מה להגיד לכל אחד מהם, והאיש הודה לו מכל לבו ויצא לדרך. ראשון הוא פגש בעץ היבש. 'נו, מצאת את אלוהים? שאלת אותו עלי? התעניין העץ. 'כן' ענה האיש, וגם יש לי תשובה בשבילך. אלוהים אמר שמתחת לשורשיך קבור אוצר גדול של מטבעות זהב. האוצר הזה חוסם לשורשיך את הגישה למים, ולכן אתה לא מצליח להרוות את ענפיך בנוזל החיוני הזה. זו הסיבה שאתה יבש. אתה תשוב לפרוח כאשר יוציאו מתחתיך את מטבעות הזהב, ויאפשרו לך גישה למים'. שמח מאד העץ לשמוע זאת, וביקש מהאיש להיות זה אשר יעזור לו ויוציא את האוצר מתחתיו. 'אני לא יכול' ענה האיש. 'אני ממהר מאד לדרכי. אלוהים נתן לי מזל, ואני צריך ללכת לפגוש אותו כדי להיות עשיר.', ועם זאת, עזב את העץ והמשיך בדרכו. לפתע הופיעה לפניו העלמה הצעירה, וביקשה לדעת אם הביא לה איזו ידיעה מאלוהים בקשר למצבה. 'כן, אמר לה האיש. 'אלוהים אמר שאת צריכה למצוא לך אהוב, שישא אותך לאשה ויעשך מאושרת' אמרה לו העלמה: 'אם כך, אנא, בוא והיה אהובי. שא אותי לאשה וביחד נהיה מאושרים.' ענה לה האיש: 'אני לא יכול. אני ממהר מאד לדרכי. אלוהים נתן לי מזל, ואני צריך ללכת לפגוש אותו כדי להיות עשיר.' הוא נפרד ממנה והמשיך לצעוד. לא התרחק הרבה, והנה בא אליו הזאב הרעב. 'נו, אחי, מה אלוהים אמר לך בשבילי?' שאל אותו. 'אלוהים אמר,' ענה לו האיש, 'שאתה תשאר רעב, עד אשר תמצא לפניך איש טיפש. כאשר תמצא אחד כזה, תוכל לאכול אותו, ואז תחדל מלהיות רעב'. אמר לו הזאב: 'איפה בכל העולם אני אוכל למצוא איש טיפש יותר ממך? אתה מתאים לי פרפקט, ותודה לאלוהים!' ובזאת התנפל על האיש וטרף אותו. מסקנה: אף אחד לא יכול לעזור לאיש טיפש, אפילו לא אלוהים. ומוסר ההשכל: אסור לך לברוח מהמזל שלך. כשהוא נקרה על דרכיך, עליך לזהות אותו, ולחטוף אותו בשתי ידיים. לקיחת החלטות נכונות, היא הדבר הכי חשוב בחיים.. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש שני פרקים חדשים על מוסד המשפחה אצל הדרוזים המשפחה - פרק ג'
קישור ישיר 17.3.04 שבעה אחים סיפור עממי מפאקיסטן שבעה אחים שגרו בכפר קטן, החליטו לעזוב את כפרם, ולצאת ולחפש את מזלם בעולם הגדול. חכמים במיוחד הם לא היו, אך צעירים, בריאים, כשירים לכל עבודה, ומאד מאד מאוחדים. כל היום צעדו וצעדו בדרכים, ולקראת ערב נטו ללון. ספר האח גדול את אחיו, כדי לוודא שכולם עמו, והנה הם רק ששה! הוא כמובן שכח לספור את עצמו. החלה מהומה קטנה, לאן נעלם האח החסר? שאר האחים, ספרו גם הם בקול רם, כשהם מורים באצבע על כל אחד שהם סופרים. כמובן שכולם שכחו לספור את עצמם, וככה הגיעו כולם לתוצאה שאחד חסר. מיד חזרו על עקבותיהם כדי לחפש את האח האובד. בדרך פגשו רועה צעיר, ששאל אותם מדוע הם נרגשים ונרעשים כל כך. סיפרו לו שאיבדו את אחיהם, שבעה יצאו לדרך, ועכשיו הם רק ששה. הסתכל עליהם הרועה במבט מוזר, שכן הוא בפירוש ראה שבעה. הוא אמר להם כך, ואף ספר אותם אחד אחד כשהוא מורה באצבעו על כל אח. אכן, שבעה!! 'יופי! מצאת לנו את האח החסר! אנחנו חייבים לך הכרת תודה גדולה! בתמורה, נשב אתך חודש ימים ונעבוד אצלך בחינם!' הרועה הצעיר שמח מאד שיהיה סוף סוף מישהו שיקל עליו את כל מלאכותיו, וקיבל אותם בשמחה לביתו. למחרת בבוקר, חילק תפקידים לשניים מהאחים. האחד, צריך היה להשאר עם אמו הזקנה והחולה של הרועה, ולדאוג לכל צרכיה. השני היה אמור לצאת למרעה ולשמור על הכבשים בקרבת הבית. האח שנשאר בבית, התיישב מול האשה הזקנה, שהיתה נכה ולא זזה ממיטתה. הוא היה מוכן להיענות לכל דרישה שלה, אך משום מה היא לא ביקשה דבר. מאחר והוא לא רצה לשבת בחוסר מעשה, הוא החליט לגרש מעליה את הזבובים שזימזמו סביבה בהמונים. הוא ניפנף ידיים באוויר, ניסה למחוץ כמה מהם באגרופיו, הבריח אותם, ושוב היו חוזרים הזבובים, נעמדים על פניה ועל ידיה של האשה המסכנה. חצי יום נלחם הבחור בזבובים, ובסוף בערה חמתו, זבוב אחד, עיקש במיוחד סירב להסתלק. לקח הנער אבן גדולה וקרא לזבוב: 'עכשיו אני אראה לך מה זה! אני אמחץ אותך למוות!' ועם זאת הוא הניף את האבן הגדולה באוויר, והנחית אותה בכל הכוח על הזבוב שעמד על לחיה של האשה. הזבוב אכן מת, אבל כך גם האשה הזקנה. הרועה, שחזר הביתה כעבור שעה קלה, גילה מה עשה הבחור לאמו, והתאבל מרה. 'איך, איך השארתי את אמי בהשגחה של מטומטם נבער כמוך!!' יילל בצער. בינתיים האח השני, שישב במרעה עם הכבשים, החליט שהגיעה שעת צהריים, והוא הוציא את פת הלחם שלקח עמו, והתיישב לאכול. כמה כבשים שרעו בדשא ממולו, נעצו בו מבטים חודרים. הן היו מלחכות עשב, ואז מרימות את ראשן, ובעודן בוהות בנער האוכל את פתו, היו לועסות את העשב בתנועות נמרצות. הנער היה בטוח שהן לועגות לו ומחקות אותו על איך שהוא לועס את לחמו, וחמתו בערה. הוא לקח את מקל הרועים הגדול שהיה בידו, והחל חובט בכל הכוח בכבשים ששמו אותו ללעג. עד שבא הרועה לראות מה שלום כבשיו, הספיק הנער לחבוט ולהרוג כמה מהן. 'אוי לי, אוי לי, איזה אסון הבאתי על עצמי כשקיבלתי את הצעתכם לעבוד אצלי! מה עשיתי!!' מירר הרועה בכאב. כשבאו אליו שאר חמשת האחים ואמרו לו שיתן גם להם עבודה, סילק אותם מביתו באומרו: 'לא רוצה מכם כלום, רק שתלכו מכאן. עשיתם כבר די והותר..' מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא, שאסור לקבל תמורה על משהו שלא עשית. הרועה לא עשה עבור האחים שום דבר שיצדיק את ישיבתם עמו ואת עבודתם אצלו בחינם. הוא בסך הכל ידע לספור נכון, אבל זו לא היתה סיבה מספקת כדי לנצל את הכרת התודה שלהם ולקבל מהם תמורה שלא מגיעה לו. ואני הייתי אומרת ומוסיפה מוסר השכל משלי - הזהר מאנשים טפשים. הרי כבר נאמר שאלף חכמים לא יוכלו להוציא אבן שזרק טיפש אחד לבאר. אז לא יודעת איך תעשו את זה, (מבחן איי.קיו אינסטנט לכל אדם שאתם מדברים אתו?), אבל התרחקו מטפשים...
קישור ישיר 16.3.04 שַקֶר לי שֶקֶר גדול סיפור עם ממונגוליה לפני הרבה שנים, חי בעיר גדולה חאן אחד (סוג של מושל). הוא היה מאד משועמם, ואהב לשעשע את עצמו בכל מיני משחקים וחידונים, ותחרויות. יום אחד הוא הכריז: 'אני מוכן להעביר את כתרי ואת כל רכושי, למי שיצליח לספר לי שקר כל כך גדול, שיקפיץ בן אדם יושב ממקומו, ויעיר בן אדם ישן משנתו!' כל בני העיר ניסו את כוחם בהמצאת שקרים, אחד יותר פנטסטי מהשני. אנשים רבים באו אל ארמון החאן, וניסו, באמצעות השקר שהמציאו, לקבל את כתרו ורכושו של המושל. באחד הימים בא חייט אל הארמון, התייצב בפני החאן ואמר לו: 'הוד מעלתך החאן, בגשם הגדול שהיה לפני שלשום, הקצוות של השמיים נקרעו ונפרמו, ואני, עם המחט הגדולה הזאת שלי, תפרתי אותם בחזרה, והשתמשתי בגידים של חיות, שהם החוט הכי חזק לתפירה!' 'בההההה... ' קרא אליו החאן בזלזול. 'תפרת את השמיים כל כך גרוע, שהנה, אתמול שוב ירד משם הרבה גשם.' התבייש החייט על שהחאן הצליח להפריך את השקר שלו, ועזב את המקום חפוי ראש. אחריו בא רועה כבשים צעיר, שהתפאר: 'אדוני החאן, אתה יודע, לאבא שלי היה שוט פלאים ארוך שבו היה צולף בכוכבים, ומפיל אותם ארצה אחד אחד..' 'אהה, כן, אני זוכר אותו', אמר החאן ושיחק את המשחק, 'ולאבי היתה מקטרת קסמים, כאשר היה מעשן בה, יצא ממנה עשן כבד שעלה מעלה לשמיים והדביק את הכוכבים זה לזה. מאז אביך צלף וצלף, ולא הצליח עוד להפיל אף כוכב..' גם הרועה עזב את המקום בבושת פנים. ככה הלכו ובאו אנשים רבים ובפיהם סיפורי שקר רבים, אבל החאן לא התרשם מאף אחד. עד שבבוקר אחד השכם , מיד אחרי עלות השחר, התייצב בחצר הארמון איש כפרי פשוט ובידיו דלי ריק, וביקש לראות את החאן כדי לספר לו שקר. הוא הובל מיד אל חדרו של החאן, ששאל אותו: 'נו, ואתה מה יש לך לספר לי? ומה זה הדלי הריק הזה שאתה נושא אתך?' ענה לו הכפרי: 'מה, אדוני החאן, אתה כבר לא מכיר אותי? שכחת את ההלוואה שלקחת ממני? הבאתי את הדלי כדי לקבל בחזרה את מטבעות הזהב שהלוויתי לך, דלי שלם נתתי לך, איך זה שאתה לא זוכר?!' 'מה?' קפץ המלך ממקומו כנשוך נחש, 'מה זו החוצפה הזאת, אני מעולם לא לוויתי מאף אחד מטבעות זהב, תסלקו מכאן את האיש הזה, עוף, ברח, לפני שאצווה להרוג אותך!' מיד התחוללה שם מהומה, כל עוזריו של החאן פרצו בקריאות רמות כלפי הכפרי. מן הצעקות, התעוררה אשת החאן שישנה בחדר הסמוך, ובאה גם היא לראות מה קורה. הכפרי האמיץ לא ויתר. 'אדוני החאן', הוא אמר, 'אם דבריי הם שקר, עליך לתת לי את כתרך ואת כל רכושך, כי הנה הצלחתי להקים אותך ממקום מושבך, ואת אשתך הערתי משנתה.' ראה החאן כי הוא נכנס למילכוד, התעשת מיד ואמר: 'אההה.... זה אתה? נזכרתי, נזכרתי, שבאמת לוויתי ממך דלי מטבעות זהב! זה לא שקר, זו האמת לאמיתה!' 'אם כך' אמר הכפרי, 'הנה הדלי, מלא בו את מטבעות הזהב שאתה חייב לי' לא נותרה לחאן כל ברירה אלא למלא את מבוקשו, שאם לא כן, היה עליו להודות שהכפרי אכן סיפר שקר שהקים אדם יושב מכסאו והעיר אדם ישן משנתו.. הכפרי יצא משם שמח וטוב לב, עמוס במטבעות זהב, והחאן למד לקח, וחדל להשתעשע בשטויות שעלולות לעלות לו כל כך הרבה כסף.. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש פרק חדש על המשפחה אצל הדרוזים המשפחה - פרק א' מעניין ומרחיב דעת..
קישור ישיר 15.3.04 כוח 99 בעיר קטנה בהודו גר פעם איש עסקים עשיר מאד. בבית אחד לידו, גרה משפחה מאד עניה. אבי המשפחה עבד מבוקר עד ליל, וכמוהו גם שאר בני המשפחה. כשהיו חוזרים בלילה מעבודתם, היו אוכלים ארוחה דלה, אחר כך מתפללים לאלוהיהם ושרים קצת מזמורי תהילה, והולכים לישון שינה ערבה ומתוקה עד למחרת בבוקר. או אז היו קמים, אוכלים פת יבשה, אומרים את תפילותיהם ויוצאים שוב למלאכת יומם. למרות עבודתם הקשה, הם נראו רגועים ושלווים ומאושרים. אשתו של הסוחר העשיר נהגה להציץ בהם בקנאה. אצלה בבית המצב היה לגמרי אחר. בעלה היה עצבני מאד כל הזמן, מתוח וממהר לצעוק על כולם. בלילות לפעמים נדדה שנתו והוא התהפך על משכבו. הם בקושי הוציאו כסף על אוכל או על דברים לבית, בעלה רק רצה לאגור עוד ועוד כספים ולא לבזבזב אותם. פעם אחת העזה האשה ואמרה לבעלה: 'מה הטעם בכל העושר שלנו! ראה את שכנינו העניים, כמה מאושרים הם ושמחים בחלקם, ואיזה חיי משפחה יפים הם מנהלים, בשעה שאנחנו לא נהנים מרגע אחד של נחת בחיינו!' 'אההה.... השכנים שלנו.... הם חיים כל כך יפה, בגלל ש 'כוח 99' עדיין לא פגע בהם!' אמר לה בעלה. 'מה זה כוח 99' שאלה האשה. 'חכי ותראי. עוד מעט תביני' אמר לה. באותו לילה, לקח הסוחר העשיר ארנק בד קטן, והניח בו 99 מטבעות בנות רופי אחד כל אחת. הוא סגר את השרוך של הארנק, והעיף אותו באוויר לעבר חצרה של המשפחה העניה. למחרת בבוקר, כשקמו בני הבית משנתם, הם גילו את הארנק בחצרם ושמחו מאד. ישבו וספרו את המטבעות אחת לאחת, וגילו כי יש שם 99 מטבעות. 'אילו רק יכולנו לחסוך עוד מטבע של רופי אחד, היה לנו סכום עגול ויפה של 100 מטבעות!' אמרו אחד לשני. בו ברגע החליטו כולם פה אחד שעליהם להתאמץ קצת יותר בעבודתם, ולחסוך אוכל מפיהם, העיקר שיוכלו להשלים את אוצר המטבעות שלהם ל - 100. מאותו יום, קמו בני המשפחה עוד לפני הנץ החמה לעמל יומם. הם עבדו קשה מאד עד השעות המאוחרות של הלילה. בבואם הביתה היו עייפים מכדי לבשל ארוחה או להגיד תפילה, היו מכרסמים משהו קל ועולים על יצועם כדי להשכים עוד יותר מוקדם למחרת ולהספיק לעבוד יותר. לא היה להם זמן וכוח לכלום, הם ירדו במשקל, ושמחת החיים נגוזה מביתם. כעבור שבועות אחדים הצליחו לחסוך רופי אחד, והניחו את המטבע ה-100 בתוך הארנק. כשהושלמה משימתם, דבקה בהם החמדנות: הם חישבו ומצאו שאם יעבדו כך בקצב מוגבר כל הזמן, יצליחו לחסוך מדי שנה 100 רופי נוספים, ומאותו רגע לא היתה להם משאת חיים אחרת, אלא לעבוד קשה ולחסוך עוד מאיה ועוד מאיה. וכך הם אכן עשו.. התאווה להשיג עוד ועוד כסף השתלטה עליהם. נסתלקה השמחה מביתם, לא נשמעו עוד מזמורי הודיה או תפילות לאלים. למעשה, הם כמעט ולא נראו בבית או בסביבתו, היו יוצאים לעבודה בטרם התעוררו כל האנשים, ושבים ממנה רק לאחר שכולם כבר עלו על יצועם. אשת הסוחר ששמה לב לשינוי שחל בחיי המשפחה, העירה על כך באזני בעלה, והוא אמר לה: 'נו, בטח. לא אמרתי לך שתחכי עד שכוח 99 יפגע בהם, ואז תראי מה קורה אתם?' הוא הסביר לה את התרגיל שעשה למשפחה ושגרם לשינוי בהתנהגותם. .מוסר ההשכל של הסיפור הוא - שאל תתנו לכוח 99 להשיג אתכם, ואמצו לכם את האימרה 'איזהו עשיר? השמח בחלקו'. וכמובן יש את 'מרבה נכסים מרבה דאגה'... מי שאין לו, אין לו גם דאגות.. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון חדש, מזיל ריר: סאידיה - דג באורז רוצו לקרוא.. .
קישור ישיר 13.3.04 הדבורה והתולעת פעם אחת נרקמה ידידות אמיצה בין דבורה עמלנית לתולעת קטנה שחיה בערימת זבל. יום אחד אמרה הדבורה לתולעת: 'למה לך להמשיך לגור כאן בתוך כל הסחי הזה? למה שלא תבואי אתי לגן הפורח שאני מתגוררת בו, ותראי מה זה תנאי חיים! בואי אתי, אשאך לשם על גבי.' התולעת מאד רצתה להגיע לשם. הדבורה תמיד סיפרה לה על פרחים יפים נותני ריח משכר, והיא מאד רצתה לחזות בהם. אבל היה לה פחד אחד והוא, שהיא לא תצליח למצוא שם אוכל. אם הכל כל כך יפה ונקי שם, איך יימצא לה דבר מאכל? והיא הרי חיה רק על על הלכלוך והרקב? החליטה התולעת שהיא תיקח עמה צידה לדרך. היא גילגה שני כדורים קטנים של צואת פרות, שהיתה מאכל תאווה עבורה, ודחפה את שני הכדורים לשני נחיריה. ככה, במקרה שלא יימצא שם אוכל, היא תמיד תוכל לאכול מן הצידה שהביאה עמה, ולמחרת תבקש מהדבורה להחזירה הביתה, אל ערימות הזבל. הרכיבה הדבורה את התולעת על גבה, ויחד הן עפו אל הגן הקסום, שלבלב בפריחה מלאה. ריחות ניחוח מילאו את כל חלל האוויר. הדבורה נחתה על שושנה אדומה ויפה, הורידה את התולעת מעל גבה ואמרה לה: 'נשמי עמוק! את מריחה את ניחוחות העדנים?' ניסתה התולעת להריח, אבל לא גילתה כל ריח חדש. הכל הריח לה אותו הדבר כמו בבית, והיא אמרה כך לדבורה. 'הכל מריח לי אותו הדבר, לא מבחינה בשום שינוי..' התפלאה הדבורה מאד. כיצד זה יתכן שהיא לא מריחה!! הציצה בה מקרוב, וראתה שני גושים חומים בולטים מעט מנחיריה של התולעת... עכשיו הבינה הדבורה מה מפריע לה להריח, והחליטה לשחרר את נחיריה של התולעת, אבל בתחבולה. 'בואי נלך לשחות בבריכת חבצלות המים' אמרה לתולעת ומיד לקחת אותה על גבה לשם. כשהיו שתיהן בתוך המים, פגעה הדבורה כאילו לא בכוונה בראשה של התולעת ודחפה אותו אל מתחת לפני המים. התולעת התעשתה מיד ועלתה למעלה, אבל הפעולה הזאת גרמה לה להתעטש חזק! כשהתעטשה, עפו מנחיריה שני כדורי הצואה, ולפתע עלה באפה ריח משכר של פריחה. 'הו, איזה ריח נעים' קראה התולעת! לקחה אותה הדבורה שוב על גבה והנחיתה אותה על השושנה. 'נו, ועכשיו את מריחה את ריחה המענג?' שאלה הדבורה. 'כן כן, עכשיו השושנה מריחה נהדר. איזה ריח חזק ונעים יש לה עכשיו!' קראה התולעת. אמרה לה הדבורה: 'הריח היה כאן כל הזמן. זו את ונחירייך הסתומים שמנעו בעדך מלהריח אותו. ברגע שסילקת את המחסומים - פתחת פתח לריחות להגיע אליך'.. וכמובן שיש לסיפור מוסר השכל: גם אנחנו, בני האדם, לפעמים כל כך מקובעים בתוך הרגלים ישנים, מחשבות ישנות, משקפיים כהים או אטמי אוזניים.. כל אלה מפריעים לנו לקלוט מראות חדשים ולשמוע דברים שונים מאלה שלהם הורגלנו. נסו להשתחרר מקבעונות, אל תדחו דברים על הסף, בדקו את עצמכם - אולי החסימה קיימת בתוככם. ברגע שתסירו אותה - ייגלה לכם עולם חדש.. עולם חדש ויפה שתמיד היה שם, רק אנחנו לא יכולנו לראות אותו בגלל ה'חסימות' שאנחנו סוחבים איתנו מכוחו של הרגל..
קישור ישיר 12.3.04 הכל לטובה בכפר קטן בהודו חי איש מבוגר ועני, שנהג לזמר לפרנסתו פרקי דת, מתוך הוודות הקדושות. העוברים והשבים היו זורקים לעברו מפעם לפעם פרוטה, או שהיו מזמינים אותו לזמר פרק מיוחד בשבילם, ואז היו מכפילים את שכרו. הוא ואשתו חיו מן היד אל הפה והתייקמו בקושי רב. יום אחד הגיעה לכפר חבורת נערים פוחזים מכפר שכן. הם היו בריונים וחורשי רע. ראו את האיש הזקן יושב בככר הראשית של הכפר ומזמר בלחש. פנו אליו ואמרו לו: 'היי, זקן מצומק, שיר לנו את פרק ההודיה והשבח לאלים'. הביט בהם האיש הזקן, והם לא מצאו חן בעיניו. לא אשיר בשבילם דבר, החליט. הוא סרב, וסירובו עורר את חמתם. הם החלו מכים אותו ובועטים בו. וכאילו זה לא הספיק, תפסו אותו, גילחו את שיער ראשו, מרחו את קרקפתו במיץ של ליים (סוג לימון), הפכו דוכן פירות וירקות סמוך, ולקחו את הפרי והירק שהתגלגל על הרצפה. הם השחילו את הפירות והירקות על חוט ועשו מהם מחרוזת, כמו מחרוזות הפרחים שההינדים משתמשים בהם בשעת תפילה. הם תלו את מחרוזת הפירות על צווארו כדי להשפילו. אחר כך העלו אותו על החמור שלהם, אבל במהופך, כשפניו אל אחורי החמור, וידיו אוחזות בזנבו, וככה הובילו אותו במין תהלוכה של קלון ברחבי הכפר, כדי שכל התושבים יראו מה קורה למי שמסרב לעשות כרצונם. כשסיימו לכלות בו את זעמם, בעטו בו לקרן רחוב והסתלקו מן המקום. אשתו חשה אליו בוכיה ומושפלת, והוא צחק בעליצות וניחם אותה: 'על מה בוכה, אשה? ראי איך הכל יצא לטובה: שיערי היה ארוך וסבוך, ובגלל שלא היה כסף - לא הלכתי לספר. הנה קיבלתי תספורת חינם. וחוץ מזה, היו לי קשקשים, ועכשיו מיץ הליים ירפא את עור קרקפתי, אלמלא הם לעולם לא היתה ידינו משגת לקנות את הליים היקר. מחרוזת הפירות והירקות תשמש לנו אוכל, לא רק לארוחה אחת אלא לכמה וכמה, קומי, הזדרזי ובשלי לנו משהו טעים. אלמלא הפוחזים הללו, היינו גוועים היום ברעב. והכי חשוב, את זוכרת שכשהתחתנו, לא היה לנו מספיק כסף לשכור חמור ולנסוע רכובים עליו בתהלוכה של שמחה מסביב לכפר? אז הנה, זכיתי לתהלוכה שלי היום, שלושים שנה אחרי הזמן, וכולי מלא אושר. את רואה שהכל לטובה? ' ואצל סעיד, בפינה של סעיד מופיע פרק ג' של כללי השיחה אצל הדרוזים.. כדאי לקרוא ולהחכים!
קישור ישיר 10.3.04 לקחת מחט לשמיים היה היה פעם, בהודו, סוחר מאד עשיר, אבל קמצן שלא נברא עדיין כמוהו. הוא אף פעם לא הוציא רופי מיותרת אחת, אף פעם לא נידב או תרם לעניים, תמיד לבש בגדים ישנים ובלויים ונעליים מרופטות כי חבל היה לו לבזבז כסף על מלבושים חדשים. יום אחד הוא נפל למשכב. הוא היה רתוק למיטתו במשך שבועות רבים, וכולם ידעו שימיו ספורים. כמה משכניו וקרובי משפחתו באו לבקרו, מתוך נימוס, וכדי להפרד ממנו לפני עזבו את העולם. אחד המבקרים האחרונים שזכו לראותו, היה בנו של החייט של הכפר. אמנם אביו לא ראה פרנסה רבה מצידו של הסוחר הקמצן, אבל בכל זאת נטה לו חיבה ונחשב לחברו. כשראה הסוחר את בנו של החייט, נמלא רגשנות והחל מייבב: 'נראה לי שעלי להפרד מכולם, קרבה שעתי למות' מירר בבכי. 'כל כך הרבה דברים לא הספקתי לעשות בחיי. אני מקוה שבחיים הבאים אוכל לנצל את עושרי טוב יותר'.. בנו של החייט, נער פיקח במיוחד, אמר לו: 'כן, נראה כאילו אתה עומד למות כל רגע. יש לי בקשה אליך, אתה מוכן לעשות משהו קטן בשבילי?' 'כמובן, כמובן, מה תבקש?' אמר הסוחר, שעל ערש דוויי התרכך קצת. 'אבא שלי החייט, שמת כבר מזמן, בא אלי מדי לילה בחלום. הוא מספר לי שלמעלה בשמיים, הוא היה יכול לעשות עסקים מצויינים. אילו רק היתה לו מחט, היה תופר חליפות ובגדים לכל האנשים שאתו. אילו רק היה לו שכל לקחת מחט כשעזב את העולם! האם תוכל לעשות לי טובה, ולתת לו את המחט הזאת כשתפגוש אותו למעלה?', ובאמרו כך, הוציא מכיסו מחט קטנה ושם אותה בידו של הסוחר. השכיב מרע הזה שמח מאד לעשות טובה קטנה לבן של ידידו החייט בטרם הוא נפרד מן העולם. הוא לקח את המחט ואמר: 'כמובן שאעשה לך את הטובה הזאת. היה סמוך ובטוח שאמסור את המחט לאביך כדי שיוכל לעסוק שם בתפירה'. הנער הודה לו, והלך לדרכו. בלילה, התהפך הסוחר החולה על משכבו. המחט הטרידה אותו. היכן ישים אותה כשיעזוב את העולם? הוא תקע אותה על דש בגדו - אבל אחר כך חשב, הרי בגדיי יעלו באש כשישרפו את גופתי. מה יהא על המחט? אחר כך חשב אולי להחביא אותה בתוך פיו, בצד הלחי שלו. אבל גם אפשרות זו אינה טובה, הרי גופתו תישרף והמחט תותך באש! חשב וחשב והפך בסוגיה הזאת שעות ארוכות, ולא מצא מקום מתאים שבו יוכל לשים את המחט ולהגיע אתה לעולם הבא. ולפתע, התחוורה לו האמת: כל הרכוש הרב שצבר, כל מטבעות הכסף ונתיכי הזהב שאגר כל חייו, הרי לא יוכל לקחת עמו שום דבר מכל אלה! אם למחט הקטנה אינו מוצא מקום, כיצד יסחב עמו את כל אוצרותיו? הוא חיכה לבוקר שיאיר ואז שלח לקרוא לבנו של החייט. כשהוא בא, החזיר לו את המחט, ואמר לו: 'קח אותה. לא אוכל למסור את המחט לאביך, אני לא יכול לקחת אתי דבר. גם לא את עושרי הרב.' הוא נתן לנער מתנות לרוב וכסף וזהב, תמורה על שעזר לו להבין שחייו בוזבזו לשווא בנסיון לצבור רכוש, ואחר כך נדר נדר לאלוהיו: אם ירפא אותו האל ממחלתו, הוא יתרום את רוב כספו לצדקה ולמעשים טובים, ויחיה את חייו הלאה בצניעות וידבק אך ורק בטוב. אכן תוך מספר ימים הוא נרפא, עמד שוב על רגליו, קיים את נדרו ותרם לצדקה, הוא האכיל אלפים ודאג לחסרי בית, וחי חיים ארוכים ושלווים עד לזקנה מופלגת. ואצלנו יש פתגם שאומר: 'בתכריכים אין כיסים'...
קישור ישיר 9.3.04 אחרי הקציר סיפור עם שוודי מן המאה ה-16 בתא כלא זעיר, ישב אסיר על דרגשו, ובידיים רועדות פתח מכתב שנשא מאחור את שם אהובתו. 'אהובי' נכתב במכתב, 'אני יודעת שהבטחתי לחכות לך לנצח, אבל אבי אוסר עלי זאת. הוא טוען שאתה אף פעם לא תחזור, והוא בחר בשבילי חתן. כמה שהתחננתי בפניו, זה לא עזר. הוא קבע קבע תאריך לחתונה. אני אוהב אותך לעולמי עד, שלך..' דמעות זלגו מעיניו. אהובתו תהיה לאחר. כמה אכזרית המלחמה! הוא היה בן למשפחת אצולה מדנמרק, שעברה לרגל עסקיה להתגורר בשבדיה. הם היו מקורבים לחצר המלכות של המלך אריק משבדיה, ונמנו על בני ביתו ומקורביו. אלא שאז פרץ סכסוך בין שבדיה לדנמרק, הן הכריזו מלחמה זו על זו, והוא גוייס לצבא הדני בעל כורחו. הוא שירת בצי הימי, ובאחד הקרבות בהם ניצחו השבדים, נלקחו כל החיילים הדנים בשבי והושמו בכלא. האסיר החליט לעשות מעשה נואש, כדי לנסות למנוע את נישואי אהובתו לאחר. הוא ישב וכתב מכתב אל המלך אריק, בתקווה שזה יזכור לו חסד נעורים וייענה לבקשתו. 'הוד רוממותך' כתב במכתב, 'על אף שעכשיו אני אסיר שלך, פעם נחשבתי לחבר. עשה עמי בטובך רק חסד אחד: הרשה לי לנסוע הביתה ולשאת את שאהבה נפשי. ואז תן לי להתמהמה בבית רק עד שאזרע את אדמתי פעם אחת, ואקצור את היבול. מיד לאחר הקציר אחזור אל הכלא.' הוא קרא לסוהר, נתן בידו את המכתב, והמתין לתשובה שאכן הגיעה בתוך ימים אחדים. הרשות ניתנה לו. הוא היה חופשי ללכת ולשאת את אהובתו, אך היה עליו לשוב לכלא מיד לאחר הקציר הראשון של אדמתו. החתונה נערכה בהקדם האפשרי. אבי הכלה לא ממש שמח על השינוי בתכניתו, אבל לנוכח אהבתם העזה של בני הזוג - נמסה התנגדותו. הם נישאו ועברו לביתם, ועתה צריך היה הבעל להחליט מה הגידול הראשון שהוא חפץ לזרוע באדמתו. חשב וחשב, ובסופו של דבר לקח מספר זרעים ויצא אל השדה. העונה היתה עונת האביב, הזמן המתאים לזריעה ולשתילה. לקראת הסתו, הגיע שליח מטעם המלך ובישר כי בא לקחת את האסיר חזרה לכלא, שכן תם זמן הקציר. 'אבל אני טרם קצרתי את יבולי הראשון' מחה האסיר. 'לא רק זה, אלא שהוא עדיין אפילו לא נבט!' 'כיצד זה יתכן?' תמה השליח. 'מה זרעת שם?' ענה לו האסיר: 'עצי אורן' כששמע זאת המלך אריק, הוא צחק. 'לבחור חכם כזה לא מגיע לשבת בכלא כאסיר' אמר, והורה לשחררו. הוא הורשה להמשיך להתגורר עם אשתו אהובתו, והמקום שבו עמדה פעם החווה שלהם, מכוסה כיום ביער אורנים עבות, מצבה חיה לאהבה. ואצל סעיד, בפינה של סעיד מופיע פרק ב' של כללי השיחה אצל הדרוזים.. אני למדתי שם כמה דברים מעניינים, והכי אהבתי את הפתגם שאומרים למי שנדחף לעניינים לא לו: 'אל תכנס בין הבצל לקליפתו'...
קישור ישיר 8.3.04 תיבת קסמים איש אחד עמד בשוק כשלפניו מונחת תיבה גדולה ובתוכה שטיח מגולגל. הוא ניסה למכור את השטיח, וקרא אל עבר העוברים ושבים: 'שטיח למכירה, מציאה של ממש, רק היום!' נעמד לידו אחד מעשירי העיר וביקש לראות את השטיח. פתח המוכר את השטיח המגולגל וחשף אותו לעיני כל. 'חחחח...' נחר בבוז הקונה הפוטנציאלי, 'שטיח כל כך גס ומכוער, ומרופט כל כך. כמה אתה רוצה בעבורו?' התפתח ביניהם משא ומתן, והאיש העשיר קנה בסופו של דבר את השטיח במחיר נמוך להפליא. כשנשא את השטיח המגולגל מתחת לזרועו והחל מתרחק מן המקום, אמר לאנשים מסביב: 'ראיתם איזו מציאה קניתי! איזה שטיח עדין, ממשי טהור, כולו עבודת יד מעשה אמנות, וכמעט חדש!' ניגש אחד הנוכחים אל מוכר השטיח ואמר לו: 'אתה יכול להכניס אותי בבקשה לתיבת הקסמים שלך? זו שהופכת בין רגע שטיח גס ומרופט לחדש ועדין? '
קישור ישיר 7.3.04 ביצים בתחפושת סיפור לפורים פעם, לפני המון שנים, בפרס הרחוקה, התהפך המן הרשע על משכבו ולא הצליח להירדם. היהודים המרגיזים עלו לו על העצבים והדירו שינה מעיניו. הוא חשב וחשב, חיפש דרכים כיצד למרר את חייהם של היהודים בארצו. כל מה שעשה עד עתה כדי להכביד עליהם ולפגוע בהם, לא הועיל לו. לכל צרה שהיה מנחית על ראשם, מצאו היהודים פתרון, והמשיכו לחיות את חייהם בשלווה ובנחת כאילו כלום לא קרה. אני חייב לפגוע להם איפה שהכי כואב, הבריק לפתע במוחו רעיון! בבטן!! היהודים אוהבים לאכול, ואם אני אטיל עליהם מגבלות באוכל - אולי סוף סוף אצליח לשבור אותם! ומה אוהבים היהודים לאכול הכי הרבה? ביצים כמובן! ביצה עין וחביתה ומקושקשת, סלט ביצים, ביצים בחמין, בעוגות בפשטידות. זהו! בלי ביצים, חייהם אינם חיים למחרת בבוקר, מיהר להגיע אל לשכתו, ופרסם כרוז בזו הלשון: מהיום והלאה, אסור ליהודים לאכול ביצים! כל יהודי שייתפס קונה ביצה, מחזיק ביצה ברשותו, או אוכל ביצה - יוצא להורג לאלתר! שליחיו של המן נשאו את הכרוז והסתובבו אתו בחוצות שושן הבירה, כדי שכל היהודים יוכלו לראות ולשמוע ולא יוכלו לטעון אחר כך שלא ידעו. אבל גדול נפל על הקהילה היהודית. איך יסתדרו בלי ביצים? אף אחד לא רצה לסכן את חייו ולהמרות את הצו, אבל חייבים היו למצוא עצה כנגד הגזרה. קם מרדכי היהודי, איש חכם ואמיץ, אסף אליו את ראשי הקהילה, ובסודי סודות גיבש אתם תכנית. הוא אמר להם: אנחנו נמשיך לאכול ביצים כרגיל, אבל נעשה טריק קטן של התחכמות. הודיעו נא למוכרי הביצים היהודים בשוק, שעליהם לצבוע את הביצים שהם מוכרים בכל צבעי הקשת, ולתת להם מראה של ירקות ופירות חיים. המוכרים יעמידו פנים שהם מוכרים פרי וירק, והקונים יעמידו פנים שהם קונים פרי וירק, וככה לא נפר את הצו הזדוני של המן הרשע. ואכן כך היה. חיש קל נפוצה השמועה בכל הקהילה היהודית, כולם נרגעו והודו למרדכי ולאלוהים על כי נמצא פתרון. המוכרים צבעו את הביצים כעגבניות ופלפלים ואגסים ותפוחים וחצילים ושזיפים. הם ערמו אותם בארגזים על דוכניהם בשוק והכריזו על מרכולתם בקול גדול. באו הקונים היהודים וקנו ממיטב התוצרת, כשרק הם והמוכרים יודעים אל נכון כי מתחת למעטה הצבע מסתתרות ביצים טריות. בשוק היתה המולה רבה. היהודים נהגו כמנהגם, בשמחה ובעליצות, מילאו את סליהם מכל טוב והלכו לבתיהם שמחים וטובי לב. המן הרשע שבא לשוק כדי לתפוס יהודים עוברים על החוק, ציפה למצוא אותם אבלים וחפויי ראש, וקיווה שמי מהם יעז וישים ידו על ביצה ואז יומת בראש חוצות למען כולם ייראו ויראו. אבל לא דובים ולא יער - נראה היה כי הצו הגאוני שהוא הנחית על ראשם לא מזיז להם בכלל.. אי אפשר לנצח את היהודים האלה! רטן בכעס. שום דבר לא שובר אותם! הוא חזר לביתו וישב לחשוב על הגזרה הדרקונית הבאה שיטיל עליהם. ואילו היהודים חזרו לביתם עם סליהם המלאים כל טוב, כולל ביצים, והכינו לעצמם את מיטב המעדנים שנהוג להכין תמיד מביצים. מאז, רווח המנהג אצל יהודי אפגניסטן, קודם כל להתחפש בפורים, לזכר הביצה שהתחפשה, ואחר כך - לאכול בפורים ביצים צבועות ומצויירות. סיפור זה מבוסס על סיפורו של אליעזר מרכוס המופיע בספר 'חג לעם' פורים שמח לכולם.
קישור ישיר 6.3.04 טוב או רע גורו הודי אחד נשאל פעם איך אפשר להבדיל בין טוב לרע. 'אין דבר כזה, טוב או רע' ענה הגורו, 'זו המחשבה שלנו אודות דבר מסויים שהופכת אותו לטוב או לרע.' 'הכיצד? ' שאלו אותו תלמידיו 'תסביר את עצמך בבקשה'. 'אתן לכם דוגמה' אמר הגורו. 'לשני היבטים של אותה פעולה, ונסו להגי לי מה טוב ומה רע.. איש אחד, מאמין אדוק, בילה 7 ימי צום בשמחה ובהתעלות רוח. זה טוב? שכנו העני, שלא הכניס דבר לפיו במשך שבוע ימים כי לא היה לו כסף לקנות אוכל, צנח ומת ביום השביעי. זה רע?' אכן, שאלה וחומר למחשבה.. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש שני עידכונים. מתכון אחד טעים למוג'דרה, ופרק א' של נושא חדש - כללי שיחה אצל הדרוזים. אני ממליצה לכולם לקרוא..
קישור ישיר 5.3.04 משאלה שאלו פעם אחת את הירח: מה היא המשאלה הכי גדולה שיש לך בחיים? ענה להם: שהשמש תיעלם לעולמי עד, תשאר חבויה בין העננים, ולא תראה שוב את פניה על פני הארץ' (זה עבור מי שחושב שהקנאה היא רק נחלתם של בני אדם קטנים.... :-)
קישור ישיר סיפורים קודמים הועברו אל הארכיון.. |
בישראל
פינתו של
סעיד נבואני
כפתור להורדה:
כפתור להורדה:
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©