|
27.4.04 צר לי לאכזב אתכם, קוראים יקרים, אבל לא יהיו כאן סיפורים חדשים למשך שלושת השבועות הבאים. יצאתי לי לחופשה קטנה של 'סע והנפש' במרחבי אומבריה, טוסקנה וליגוריה.. אשוב באמצע חודש מאי.. אני מקווה שהסיפור היומי יחסר לכם, לפחות כמו שיחסר לי, ושתתגעגעו אלי קצת - כי אני, אתגעגע הרבה! אל תשכחו לחזור, הא? :-) אריבדרצ'י. 27.4.04 לתת את משקלה בזהב סיפור מאפריקה היה היה פעם מלך עשיר כקורח, שהתפרסם בכל הארצות שמסביב לממלכתו בשל עושרו הרב. כספות האוצר שלו הכילו יותר מטבעות זהב משאפשר לספור או לדמיין. פעם אחת, החליט המלך לצאת לביקור בארץ רחוקה, אליה ניתן היה להגיע רק בהפלגה בים. אחרי יום אחד של הפלגה, פקדה את האיזור סערה עזה, ואונייתו של המלך הטלטלה על הגלים כעלה נידף ברוח. המלך ופמלייתו ביקשו לשוב על עקבותיהם ולהפליג לחוף מבטחים, אך היה ספק רב אם מבוקשם יעלה בידם. ארובות השמיים נפתחו, גשמים עזים הציפו את הסיפון, ורוחות חזקות ניפצו גלי ענק על האוניה. המלך עמד על הסיפון והתפלל לאלוהיו: אם רק תתן לי לחזור לארצי בשלום, הדבר הראשון שיקרה על דרכי כשארד לחוף מבטחים, אשקול את משקלו במטבעות זהב ואחלקם לעניים. וראה איזה פלא - שעה קלה לאחר מכן חדלה הסערה, הים שקט, האוניה וכל נוסעיה ניצלו, והמלך הורה לקברניט לחזור אל נמל הבית. כשהגיעו, ירד המלך ראשון מן האוניה, וכבר בצעדיו הראשונים נתקלה רגלו בחפץ קשה על הקרקע. הוא התכופף והרים את החפץ, היה זה חפץ לא מזוהה שדמה לקערה עמוקה. המלך זכר את הבטחתו והורה לאנשי האוצר שלו להניח את החפץ על המאזניים, ולשקול כנגדו מטבעות זהב עד שהמשקל יתאזן. את מטבעות הזהב האלה ציווה לחלק לעניים. עוזריו עשו כדבריו, הביא את המאזניים המלכותיים והניחו על צידם האחד את החפץ הקעור. שר האוצר הביא שקית עם מטבעות זהב ממרתף הארמון, והחל מניח כמה מטבעות זהב בצד השני של המאזניים. החפץ שמצא המלך לא היה כבד, וברור היה לכולם כי כמה מטבעות יספיקו בכדי לאזן את המשקל. אבל להפתעם, ככל ששמו עוד ועוד מטבעות, עדיין היה החפץ כבד יותר. המלך התפלא מאד. הוא אחז את החפץ בידו האחת, ובשניה את שקית המטבעות - ללא כל ספק היו המטבעות כבדות הרבה יותר מן החפץ המוזר. אבל המלך לא היה חמדן, והיה איש של כבוד. הוא הבטיח לשקול את משקל החפץ הראשון שייתקל בו בזהב, וכך הוא התכוון לעשות. הוא הורה לשר האוצר להביא שקית נוספת, והלה החל מוסיף עוד ועוד מטבעות למשקל. לתדהמת כולם, עדיין היה החפץ כבד הרבה יותר והמשקל סרב להתאזן. הזעיק המלך את כל יועציו לכינוס חירום ולהתייעצות, אך אף אחד מהם לא יכול היה לספק לו הסבר הגיוני. לבסוף הציע אחד היועצים לקרוא לנזיר מתבודד שחי בהרים, ונודע בחוכמתו הגדולה. יתכן והוא יצליח לפתור את התעלומה. יצאו שליחים אל ההרים והביאו משם את הנזיר אל הארמון. הסביר לו המלך את התופעה המשונה, ושאל אם יש לו הסבר. הנזיר בחן את החפץ, ואמר: 'כן, יש לי הסבר. חפץ זה, הינו גולגולת של אדם. בגולגולת של בן אדם יש כל כך הרבה תאוותנות וחמדנות, ששום כמות של מטבעות זהב בעולם אף פעם לא תספק אותה. אתה יכול להניח על המאזניים עוד שקים רבים של זהב, ועדיין - הגולגולת תהיה כבדה יותר.' 'אם כך, ' שאל המלך, 'כיצד אוכל לקיים את ההבטחה שנתתי? האם אין לך עצה בשבילי?' 'יש ויש' אמר הנזיר. 'צווה להביא הנה דלי של עפר. ' מיד הובא דלי של עפר. הניח הנזיר את הגולגולת על כף אחת של המאזניים, וכיסה אותה בעפר. אחר כך לקח חופן מטבעות, והניחן על הכף השניה של המאזניים. להפתעת כולם, מיד התאזנו המאזניים, למרות הכמות הזעומה של מטבעות הזהב. והנזיר הסביר: 'כל עוד הגולגולת לא נקברה, תאוותה לזהב לא יודעת שבעה. אך ברגע שקוברים אותה מתחת לעפר, אין לה כל צורך במטבעות זהב.. ' ציווה המלך לקחת את מעט מטבעות הזהב שהונחו על המאזניים, ולהכפיל ולשלש את כמותם כמה עשרות מונים, ולחלק את הכסף לעניים. הוא הפיק לקח חשוב מאד מכל הסיפור - כל הרדיפה אחרי עושר וזהב היא מיותרת, שכן כאשר האדם מת - הוא אינו זקוק לכלום, מלבד קומץ עפר שיכסה עליו.. ואצלנו אומרים 'בתכריכים אין כיסים' נכון? 
 קישור ישיר 25.4.04 התרנגול והשועל פעם אחת, התגנב השועל ללול התרנגולות ותפס את התרנגול. אחז אותו בפיו והחל מתרחק מן המקום. התרנגול קירקר וקרא בקול גדול, והרעש העיר את האיכר, ששיחרר את כלביו והורה להם לרדוף אחרי השועל ולהציל את התרנגול. השועל, למרות המשא הדי כבד של התרנגול האחוז בפיו, רץ מהר מאד, ולכלבים היה קשה להדביק אותו. לפתע אמר התרנגול לשועל: רוץ, רוץ יותר מהר, אל תתן להם להשיג אותנו. האכר התאכזר אלי מאד, אני לא רוצה לחזור אליו. ואתה גם יכול להגיד לו ולכלבים שלו את זה - שאני שונא אותם! השועל לא חשב הרבה ונהנה מהסיפור העסיסי. 'עזבו אותנו' קרא השועל אל הכלבים, 'התרנגול לא רוצה לחזור אל האיכר, הוא שונא אתכם ואת אדונכם!'. ובשעה שפתח את פיו לדבר, ברח התרנגול מאחיזתו, התרומם באוויר ונחת על ענף של עץ, הרחק מהישג ידו של השועל. השועל הבין שעשה טעות, והסתלק מהמקום, ואילו התרנגול חיכה שם עד שהגיע בעליו להציל אותו. מוסר ההשכל הוא כפול: מחד - כל האמצעים מקדשים את המטרה. מותר לשקר אם זה יציל את חייך.. אין פרות קדושות. (?) ומאידך, לצד השני - חשוב היטב בטרם תפתח את פיך לדבר!
קישור ישיר 24.4.04 אתמול, היום ומחר בכל שבוע, ישנם שני ימים שאין לנו מה לדאוג בגינם. אלה שני ימים שלגביהם לא צריכים להיות לנו שום חששות או מחשבות מיותרות. היום האחד הוא יום האתמול, על כל טרדותיו וטעויותיו. כל הדברים שלא 'הלכו' לנו יפה, כל מה שהכאיב, כל מה שהתקלקל, הכל עבר, ונמצא כעת מעבר לכוח שליטתנו. כל הכסף שבעולם, לא יביא את האתמול בחזרה, ושום דבר שנעשה לא יכול לשנות את מהלכו. אנחנו לא יכולים למחוק אפילו מילה אחת שנאמרה אתמול. האתמול חלף עבר, וזה סופי. היום השני שלגביו אל לנו לדאוג, הוא המחר. המחר על כל מצוקותיו האפשריות, וכל מטלותיו וכל ההבטחות הגדולות, שרק לעיתים רחוקות מתגשמות, המחר וכל אפשרויותיו - גם הם לא בשליטתנו. השמש של מחר תזרח , בוהקת ועליזה, או מסתתרת מאחורי ענן כבד אבל בכל מקרה תזרח. ועד שהיא תזרח - לנו אין כל אחיזה במחר, שכן הוא עוד לא נולד אז מה נשאר לנו? האתמול חלף, והמחר טרם בא נשאר לנו רק היום: לחיות אותו, להתגבר על קשייו, להנות מהנאותיו. זה לא המעמסה של היום שגורמת לאנשים לכרוע תחתיה. זה נקיפות המצפון והמרירות על דברים שחלפו אתמול שמכריעים אותנו, והדאגות של מה יהיה מחר שמשתלטות על לבנו למה שלא נחיה רק את היום? ונחיה אותו הכי טוב שאפשר? וכל יום - רק את היום? אם נדאג שיומנו יהיה טוב לא נצטרך להצטער בגינו אחרי שייגמר ולא נצטרך לפחד מזה החדש שתכף יגיע.. נחיה כל יום כאילו הוא הכי טוב בחיינו! היי, אמן ואמן... מי לא רוצה את זה? ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון טעים חדש! שווה לנסות את תבשיל הבשר עם חצילים מסקעה
קישור ישיר 22.4.04 אל תתעסק בענייני אחרים בכפר קטן בבולגריה חיה אשה אחת שלשונה הרעה הרעילה את כל הסביבה. היא היתה שוחרת ריב ומדון וגרמה לסיכסוכים רבים בין בני הכפר. לכל מקום אליו הגיעה, היתה לשונה החדה משלחת גיצי אש, וכל התושבים חששו מפגיעתה הרעה. השכן שגר ממולה, לא יכול היה לסבול זאת עוד. הוא הלך אל ראש הכפר, ואמר לו: 'שמע, חייבים לעשות משהו בעניין האשה הנוראה הזאת. היא מרעילה את האוויר של הכפר, כבר אי אפשר לנשום בו..' ראש הכפר, שלא כל כך סבל ממנה כמו אותו איש שגר מולה, דחה אותו באומרו: 'למה שלא תתעסק בענייניך בלבד? כל אדם לעצמו כאן בכפר, ואחד לא צריך לבחוש במעשיו של השני.' חזר האיש הביתה, שחט כבש ותלה אותו על מוט בחצרו. עבר יום, עברו יומיים ובשר הכבש החל להסריח. תוך שבוע ימים הצחנה שעלתה מחצרו הרעילה את כל האיזור, אי אפשר היה לנשום שם. ראשונה התלוננה שכנתו, היא רצה אל ראש הכפר וסיפרה לו על המטרד שצמח לה מתחת לאף. קרא ראש הכפר לאיש ואמר לו: 'מה זה קרה לך? אתה מרעיל את כל הסביבה' ענה לו האיש: 'והיא? לא מרעילה את כל הסביבה? כשהתלוננתי בפניך, אמרת שכל איש לעצמו, ושאל לנו לבחוש במעשיו של האחר. גם עתה, הניחו לי לעשות כרצוני, ואלת תתעניינו במעשיי. ' הבין ראש הכפר כי תשובתו לאיש שהתלונן אצלו לא היתה נכונה, וכי כדי לשמור על סביבה 'נקיה' בין אם ממילים ומעשים ובין אם מריח, יש להשליט סדר. הוא נזף באשה הורה לה להיטיב דרכיה, ולחדול מלחרחר ריב ולהרעיל את הכפר בתככיה. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון טעים חדש! שווה לנסות את עלי הגפן הממולאים וואראק דוואלי
קישור ישיר 19.4.04 שפת האריות איש אחד החליט פעם ללמוד את שפת האריות. הוא טרח רבות, אבל בסופו של דבר יכול היה לדבר 'אריית' חופשי לגמרי. הוא שמח מאד, והחליט ללכת ליער ולנסות לתרגל את השפה החדשה שלו. כשהגיע ליער ופגש כמה אריות, ניסה לדובב אותם בשפתם ושאל אותם כל מיני שאלות. לאכזבתו הרבה, אף אחד מהם לא יכול היה לענות על שאלותיו, והוא התעצבן על שבכל היער אין אף אריה אחד חכם! בשביל מה טרח ללמוד את שפתם?? בסופו של דבר יעצו לו האריות ללכת אל המלך שלהם, כי הוא הכי חכם ויוכל לתת לו מענה. הלך האיש וחיפש ביער את מלך האריות, וכשפגש אותו, התלונן בפניו: 'כל האריות שלך כל כך טפשים! אני טרחתי ולמדתי את שפתכם כדי לשמוע מכם דברי חוכמה, והנה אף אחד מהאריות לא יכול לענות על שאלותיי!' 'מה השאלות שלך?' אמר לו מלך האריות 'אני רוצה לדעת מי האלוהים שלכם? במה אתם מאמינים? מה הדת שלכם? אילו כתבי קודש אתם מכירים?'' שאל האיש והוסיף: 'אם גם אתה לא תדע לענות לי על השאלות האלו, סימן שכל הטרחה שטרחתי ללמוד את שפתכם היתה לשווא, האריות טפשים ולא יכולים לתרום לי כלום!' ענה לו מלך האריות: 'קודם כל, הגאווה וההנחה המוטעית שלך כאילו האריות טפשים, בטעות יסודה. האריות הרבה יותר חכמים ממך, עובדה - אף אריה מעולם לא בזבז את זמנו וטרח ללמוד את שפת בני האדם וזה כבר מוכיח שהאריות יותר אינטיליגנטים מבני האדם. שנית, אתה עצמך למדת את שפתנו, כי חשבת שתוכל להחכים אם תדבר אתנו, האם זה לא מוכיח על חוכמתנו? שלישית, השאלות שאתה שואל הן כל כך מטופשות, ולכן לא מצאת אף אריה שיענה לך עליהן. אנחנו האריות, לא מבטלים את זמננו על שאלות שאינן נוגעות ישירות לקיום היומיומי שלנו. רק לבני האדם יש את התכונה הזאת לחשוב ולהתפלפל על עניינים חסרי תועלת! עכשיו לך לך לדרכך, ושכח שלמדת את שפת האריות, ותכוון את האנרגיה שלך ואת זמנך הפנוי לעניינים יותר חשובים הקשורים לחייך ולרווחתך..'
קישור ישיר 18.4.04 הכנסת אורחים היה היה פעם משורר עני, כל כך עני עד שבקושי נמצא דבר מאכל לו ולאשתו. הם חיו מן היד לפה, ונהגו לעלות על יצועם רעבים. פעם אחת, הזדמנה לכפר חבורה של דרווישים מעיר סמוכה, ומשהחשיך היום והם נזקקו למקום ללון בו, התדפקו על דלת הבית הראשון שנקרה על דרכם. לרוע המזל, היה זה ביתו של המשורר האביון. בהיותו מוסלמי אדוק, הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות, כיון שמצוות הכנסת האורחים היתה חשובה לו ביותר. אלא שלא היה לו דבר להאכילם! הוא קרא לאשתו הצידה ואמר לה: 'שמעי, אנחנו חייבים להאכיל את האורחים שלנו. לא יודע איך ומאיפה, אבל אנחנו חייבים להשיג אוכל ויהיה מה. אין לך שום שכנה או חברה שאת יכולה להשאיל ממנה קצת מצרכים?' האשה ענתה בשלילה. אף אחת מן השכנות לא התחברה אתה בשל עונייה הגדול. לפתע עלה במוחה רעיון, והיא אמרה לבעלה: 'יש את החנווני שלנו, ששם עלי עין. בכל פעם שאני מגיעה אליו, הוא מציע לי הצעות מגונות תמורת מצרכים. מה דעתך, הכנסת האורחים הזאת כל כך חשובה לך עד כדי כך שאלך אליו ואעתר להצעותיו תמורת מצרכים לארוחה?' הבעל בוש ונכלם, אבל לא יכול היה לוותר על שמץ הפתרון שצץ כאן. הוא אמר לאשתו שמצוות הכנסת האורחים עומדת מעל לכל, ושעליה ללכת אל החנווני ולנסות לעשות עמו עיסקה. הלכה האשה אל החנווני שטרף אותה במבטיו החמדניים, והם סיכמו שהוא ייתן לה מלוא הסל דברי מאכל, בתנאי שבלילה היא תבוא לביתו ותתמסר לו. בלית ברירה הסכימה האשה, ויצאה ממנו עמוסה בכל טוב. היא הגיעה לביתה, בישלה ארוחה דשנה לה ולבעלה, ולדרווישים האורחים, וכולם היו מרוצים מאד. אחרי שהדרווישים פרשו לשנת לילה באחת מפינות הבית, התכוונה האשה לצאת בדרכה אל החנווני, כפי שהבטיחה לו. אלא שבחוץ, נפערו ארובות השמיים וגשם כבד שטף את העולם. 'בוא נשתמש בגשם כתירוץ בשבילי כדי לא לקיים את ההבטחה שנתתי' אמרה האשה לבעלה. 'לא ולא, זה בלתי אפשרי', אמר הבעל שהיה איש עקרונות. 'הבטחה חייבים לקיים, אחרת כל האוכל הזה שאכלנו יהפוך בבטננו מברכה לקללה. בואי, אני אשא אותך לשם על גבי' הוא הרים את האשה על כתפיו והחל לצעוד לעבר ביתו של החנווני. הוא הוריד אותה על מפתן הבית, והתרחק קצת כדי לחכות לה ולהחזירה הביתה כשתסיים את ענייניה. החנווני פתח לה את הדלת, ונדהם לראות כי רגליה נקיות, ללא שמץ של בוץ. הוא לא הבין כיצד זה יכול להיות, הרי גשם בחוץ, והדרכים בוציות. הוא שאל את האשה כיצד הגיעה, והיא סירבה לענות לו מרוב בושה. הוא חזר ושאל שוב, והיא בשלה - לא עונה. הוא הכניס אותה אל ביתו ואמר: 'חי נפשי, לא אוותר עד שאשמע ממך את האמת. כיצד הגעת הנה מבלי לדרוך בבוץ! ' כשראתה האשה שהוא נחוש בדעתו לגלות את האמת, נשברה והודתה כי בעלה נשא אותה על כתפיו והביא אותה אל דלתו, כדי שהיא תוכל לשלם את חובה. הסיפור כל כך נגע ללבו של החנווני, שבו ברגע הוא הבין שעצם התנאי שהוא התנה אתה היה שפל. הוא יצא החוצה, קרא לבעל המסתתר בין השיחים ואמר לו: 'קח את אשתך ולכו הביתה. אינני רוצה מכם דבר, פרעתם את החוב של המצרכים בכך שפקחתם את עיני לראות ולהבין שדרכי לא היתה נכונה.' מאותו יום, הפך החנווני לאיש נדיב, תורם לבריות ביד רחבה ועוזר לעניים, ועסקיו הלכו ופרחו שבעתיים. (ובקשר למשורר, דעתי האישית היא שמוחו היה מעוות. עם כל הכבוד להכנסת אורחים, אי אפשר להשתמש בה כעילה לזנות לשמה.. )
קישור ישיר 16.4.04 לדבר עם אדם בשפתו סיפור מתורכיה פעם אחת, באיסטנבול הרחוקה, התאהב בנו של הסולטן בנערה צועניה, וחפץ לשאתה לאשה. הסולטן, שאהב את בנו אהבה עזה, לא רצה למנוע מבנו דבר, ולכן הסכים לשידוך. 'אל תדאג בני, אני אטפל בכל מה שצריך כדי לקבל את הסכמת אביה.' אמר הסולטן לבנו, ומיד הורה לשר החצר שלו לנסוע אל מחנה הצוענים, לדבר עם אבי הנערה ולבקש את ידה בשם הנסיך. שר החצר אירגן לעצמו פמלייה קטנה, וברוב טקס רכב אל מחנה הצוענים שבשיפולי העיר. אביה של הנערה היה נפח, וכולם במחנה הכירו אותו וכיוונו את הפמלייה המלכותית אל צריפו הדל. כשהתייצבה המשלחת בפני הנפח, כולו שחור ומפוייח, פנה אליו שר החצר בטון רשמי ואמר: 'הוד מעלת אחמד הנפח, הסולטן ירום הודו, מי יתן ואללה ישמור ויגן על כל צעדיו, שלח אותי אליך כדי לבקש את ידה הענוגה של בתך החסודה, להיות אשה לבנו הנסיך. האם תיאות, אדון נכבד, להסכים לתת את ידה?' הנפח, נבוך ונדהם מצורת הפניה הזרה לו כל כך, התבלבל ולא ידע כיצד לענות! מבלי לחשוב יותר מדי, הניף באוויר את הפטיש הכבד שהיה בידו וזרק אותו על ראשו של שר החצר, כשהוא מקלל וקורא: 'תסתלק מכן, ליצן שכמוך, עוף מהשטח שלי, ולך תתבדח על חשבון אחרים. אל תתקרב אלי יותר, אם חייך חשובים לך. עוף, לך מכאן' שר החצר ההמום חזר לארמון וסיפר לסולטן את כל הקורות אותו. הסולטן רגז מאד, והחליט ללמד את הנפח העלוב לקח. הוא קרא למפקד הצבא שלו, בחור חזק ואכזר במיוחד, ואמר לו: 'סע למחנה הצוענים, והבא לי את הנערה שבני חפץ לשאת לאשה!' מפקד הצבא עלה על סוסו ודהר אל מחנה הצוענים. כשהגיע, שאל היכן יוכל למצוא את אחמד הנפח, והתושבים כיוונו אותו היישר אל צריפו. 'האם אתה הממזר החצוף ועז המצח שקוראים לו אחמד הנפח?' רעם מפקד הצבא בקולו המאיים על הנפח, שמיד נפל אפיים ארצה ואמר: 'כן, הוד מעלתך, כן, אני הוא אחמד הנפח' שלף מפקד הצבא את השוט הדק שבידו והחל מצליף בגבו של הנפח. 'אני אלמד אותך לקח, כלב עלוב שכמוך, איך צריך להתנהג עם שליחו של הסולטן' צעק עליו מפקד הצבא והצליף בו בשוטו. אחמד קיבל בהכנעה כל צליפת שוט וכל עלבון, כי זה מה שהיה רגיל לו מימים ימימה. הוא כרע ברך בפני מפקד הצבא, ואמר לו: 'הלוואי ואללה יברך אותך ואת הסולטן הגדול שלנו, ששלח אלי מישהו שיודע לדבר בשפה שאני מבין, במקום האידיוט שהתייחס אלי כמו אל ג'נטלמן רם מעלה. הנה, קח אתך את פאטימה בתי, ויחד אתה קח גם את אלפי תודותיי לך ולסולטן!' ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון טעים חדש! שווה לנסות את כיסני הבצק סמבוסק
קישור ישיר 15.4.04 להוציא דברים מהקשרם היה היה פעם שרטט אחד שעבד באתר בניה אי שם בתורכיה. תפקידו היה להסתובב בין הפיגומים ולוודא שהבנאים בונים על פי השרטוטים. יום אחד, הוא מעד והחליק מן הפיגום הקומה השניה. הוא נפל לקרקע, וצנח על אוזנו, שנתלשה מעוצמת הנפילה. כשהוא התרומם, ללא פגע, מלבד האוזן החסרה, הוא נלחץ מאד. איך יוכל להסתדר בלי אוזן!! הוא קרא לחבריו שיבואו ויעזרו לו למצוא את האוזן האבודה. חיפשו וחיפשו, ולפתע מצא אחד הבנאים את האוזן הקטועה, מסתתרת מתחת לאבן. הוא אחז בה בידו, והגיש אותה לשרטט הכואב ודואב. הלה, נתן מבט אחד באוזן ופסק: זו לא האוזן שלי! 'מה לא האוזן שלך?', קראו חבריו לעבודה 'אין כאן אף אחד אחר שאיבד אוזן, היא חייבת להיות שלך!' והוא בשלו: 'זו אינה האוזן שלי!' שאלו החברים: 'איך אתה יודע שזו לא האוזן שלך?' ענה להם: 'מאחורי האוזן שלי היה תמיד עפרון!'
קישור ישיר 14.4.04 העץ של המלך סיפור מויאטנאם לפני המון המון שנים, חי מלך גאוותן ובזבזן, שהחליט לבנות לעצמו ארמון חדש, מפואר יותר מזה שבו הוא גר. הוא שלח את אנשי חצרו אל היער, כדי למצוא את העץ הכי גדול והכי גבוה, שישמש לבניית היסודות לארמון החדש. הלכו שריו של המלך למחרת אל היער, חיפשו ובדקו ומדדו את כל העצים, ובסופו של דבר איתרו את העץ הכי גבוה והכי גדול. היה זה עץ ענק, צמרתו כמעט בשמיים, ורוחב גזעו כמעט בלתי נתפס. הם חזרו בשמחה אל הארמון, ובישרו למלך כי מצאו בשבילו את העץ המושלם. 'מחר נלך אל היער עם ציוד מתאים ואנשים נוספים, ונכרות את העץ' הודיעו לו. באותו לילה, חלם המלך חלום. בחלומו, הופיעה רוחו של העץ הגדול והתחננה על נפשה: 'הוד מעלתך המלך, אנא ממך, חוס על העץ שלי ואל נא תכרות אותו. הוא העץ הכי גדול והכי יפה ביער, שנים לקח לו לגדול ולהגיע למה שהגיע. הוא נמצא בשיא פריחתו, תן לו להמשיך קדימה. אתה יודע שכל חתך שתעשו בעץ ובענפיו, כמוהו כחיתוך הגוף שלי, מלא כאב ומלא דם. אנא חוס עלי!' בחלומו, המלך ענה לרוח : 'מצטער, העץ שלך הוא הכי גדול והכי יפה ביער, אני חייב אותו לבניית הארמון החדש שלי. צר לי מאד על זה שהחיתוך יכאב לך, אבל אין לי ברירה.' הרוח המשיכה להשתדל אצל המלך, אבל כשראתה שהוא נחוש בהחלטתו לכרות את העץ, אמרה לו: 'אם נגזר על העץ להכרת, לפחות הרשה לי להציע לך את הדרך לעשות זאת. אנא מלא את בקשתי. אמור לאנשיך לא לכרות את העץ בבת אחת מן התחתית, אלא להתחיל מלמעלה, ולהוריד בכל פעם רק חלק קטן מן העץ. אני יודעת שזו יותר עבודה בשבילם, אבל אנא, אדוני המלך, עשה זאת עבורי!' המלך ממש נבוך ולא הבין: 'קודם אמרת שכל חיתוך פוצע אותך וכואב לך ואת מדממת, ועכשיו, במקום לסבול חיתוך אחד, את מבקשת שאנשי יפצעו אותך מאה פעמים? אני לא מבין את זה. מה הסיבה?' ענתה לו הרוח של העץ: 'אדוני המלך, העץ שלי כל כך גדול וגבוה, שאם תפילו אותו בבת אחת, הרבה סבל ייגרם לכל הסביבה. העצים הקטנים שעל ידו יתרסקו. החיות על הקרקע ייפגעו, אלפי הציפורים המקננות בין ענפיו ימותו. אם תורידו בכל פעם חתיכה אחת, לא ייגרם נזק רב לסביבה. ' המלך נפעם מההקרבה הגדולה של הרוח של העץ. היא מוכנה לעמוד בכל הסבל והכאב של עשרות חיתוכים וניסורים, כדי להקל על הנזק לסביבה? זה כל כך נגע ללבו. החלום הזה גרם לו ללמוד שיעור חשוב: להשתחרר מהאנוכיות בה הוא חושב רק על עצמו ועל טובתו. הוא התעורר מיד מן החלום, קרא לאנשי חצרו והורה להם לבטל את כריתת העץ ואת בניית הארמון החדש. מעתה והלאה יסתפק במה שיש לו, וגם יגלה התחשבות והבנה גדולים יותר לצרכיהם של אחרים, וכך אכן היה..
קישור ישיר 13.4.04 גביית חוב פעם אחת סטר גביר עשיר לשוטה הכפר על לחיו. רץ השוטה להתלונן אצל הקאדי. הלה אמר לו: 'מה אתה עושה מזה עניין... היום האיש העשיר סטר לך? מחר הוא עשוי לתת לך מטבע זהב.. יום ככה ויום ככה.. ' 'אההה, אם כך סטירה על הלחי שווה מטבע זהב?' אמר השוטה, שלמעשה לא היה כל כך שוטה.. 'ובכן, הנה לך!' אמר לקאדי וסטר על פני בחוזקה. 'עכשיו אני חייב לך מטבע זהב אחת' אמר השוטה לקאדי, והוסיף: 'ואתה יודע מה, כיון שנראה שאתה ביחסים טובים מאד עם האיש העשיר, אני מציע לך לגבות את החוב הזה ממנו. הרי הוא חייב לי מטבע זהב אחת על הסטירה שסטר לי, ואני חייב לך מטבע זהב אחת על הסטירה שסטרתי לך. קח את מטבע הזהב ישירות ממנו אליך, לכיסוי החוב שלי..'
קישור ישיר 12.4.04 סיפור עכברי קטן סיפור מסין בבית חווה כפרי אחד, עכבר קטן הציץ דרך חור המנעול, וראה את האכר ואת אשתו פותחים חבילה. 'המממ....' ליקק העכבר את שפתיו. 'מעניין איזה דבר מאכל טעים יש בחבילה..' להפתעתו הרבה, גילה שמתוך נייר העטיפה יצאה לא פחות ולא יותר מלכודת עכברים! נסער ונרגש הוא התרוצץ ברחבי החווה וסיפר לכולם: 'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!' ראשונה ענתה לו התרנגולת: 'מה, כן? תסלח לי אדון עכבר, אבל זו לא בעיה שלי. אני לא מתכוונת להטריח את עצמי אפילו במחשבה על זה, זה לא נוגע לי..' רץ העכבר אל החזיר וסיפר לו בהתרגשות: 'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!' ענה לו החזיר בסימפטיה: אני מצטער בשבילך, אדון עכבר, אבל אותי זה לא באמת מטריד. כל מה שאני יכול לעשות, זה להתפלל בשבילך..' העכבר לא ויתר. אולי אצל הפרה ימצא יותר הבנה. הוא רץ אליה וקרא: 'יש בבית מלכודת עכברים, יש בבית מלכודת עכברים!' והפרה צחקה עליו: 'מה את סח, אדון עכבר!! אני מה-זה מודאגת.... ממש רועדת מפחד... חה-חה ' אמרה לו בלגלוג. עצוב ומאוכזב מחבריו לחווה, הסתתר העכבר בחור בקיר ולא יצא משם. באותו לילה, נשמעו קולות משונים בבית, כאילו משהו או מישהו נתפס במלכודת העכברים. אשת האיכר קמה לבדוק מה קרה, ולא ידעה כי נחש ארסי שעבר בחדר, הסתבך במלכודת העכברים, וזנבו נתפס בה. כשהאשה התקרבה, הנחש הכיש אותה. לקול צעקותיה התעורר האיכר, וראה כי מצבה לא טוב. הוא מיהר להבהילה לבית החולים, שם נתנו לה טיפול ראשוני נגד הכשת הנחש, ושלחו אותה חזרה לביתה, להתאושש. למחרת באו כל שכנותיה לטפל בה, וכולן הסכימו פה אחד כי יש להאכילה במרק עוף, שיחזק את גופה ויעזור לה להתגבר על ארס הנחש. הלך האיכר אל הלול, תפס את התרנגולת ושחט אותה, וממנה הוכן מרק עוף טעים להשקות בו את האשה. אבל מצבה של זו לא הוטב, נהפוך הוא, הלך והחמיר.. כל השכנים והמכרים באו לבקר ולדרוש בשלומה, והאכר נאלץ לשחוט את החזיר כדי להאכיל אותם בו, ולא לשלח אותם לדרכם רעבים. כעבור מספר ימים התדרדר לגמרי מצבה של האשה, והיא נפטרה. בעלה ערך לה הלוויה המונית, מאות קרובי משפחה וחברים ושכנים באו להשתתף בהלוויה. הבעל ערך סעודה גדולה לכבודם, והיה חייב לשחוט את הפרה לשם כך. מוסר ההשכל של הסיפור: בפעם הבאה שאתה שומע על צרה של אחר, אל תלגלג. האיום הכי קטן על מישהו, עלול להתפתח לסיכון גדול לכולם.. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון טעים חדש! שווה לנסות את הסלט הנהדר טאבולה
קישור ישיר 11.4.04 טעות איש אחד עבד בחברה גדולה ומסודרת. מדי ראשון לחודש, היה מקבל מעטפה לבנה, ובה שכר עבודתו עבור החודש שחלף. פעם אחת, כשקיבל את המעטפה ובה הכסף המזומן, הוא ספר אותו ולהפתעתו גילה כי הסכום המצוי בה - כפול מהסכום האמור להיות בה. הוא החליט שלא לומר על כך דבר, והלך שמח וטוב לב לביתו, וכמובן בזבז את כל הכסף בהנאה רבה. בחודש שלאחר מכן, הוא ספר בקפדנות את הכסף במעטפה, וגילה כי הסכום הנמצא בה הוא חצי מן הסכום שאמור היה להיות בה! נרעש ונרגש הוא רץ אל מנהל החשבונות של החברה, וביקש הסבר. מנהל החשבונות הוציא את הספרים והחל בודק בקפידה את כל המספרים. ככה הוא עלה על הטעות של החודש שעבר, והוא שאל את העובד: 'תגיד, למה בחודש שעבר, כשקיבלת שכר כפול, לא רצת מיד אלי, כמו שבאת עכשיו בריצה להתלונן? ' ענה לו העובד: אני מאמין שלכל אדם יש זכות לעשות טעות פעם אחת בלבד. טעית בפעם שעברה וזה בסדר. על טעות בפעם שניה - כבר חייבים לדווח!!
קישור ישיר 10.4.04 חייו של שטר כסף פעם אחת נפגשו שטר של 100$ ושטר של 1$ בארנקו של פלוני. הם החלו משוחחים ביניהם, מספרים האחד לשני על חייהם - איפה היו ומה עשו ומה ראו. פתח ואמר השטר של 100$: 'איפה לא הייתי!! אל תשאל. הסתובבתי בבתי מלון מפוארים, על שולחנות קזינו אפופי עשן. טסתי מארץ לארץ, ונחתי בארנקם של חברי מועצות מנהלים של החברות הגדולות בעולם! ספר, איפה אתה היית?' 'וואו' אמר השטר של הדולר האחד, נבוך. 'חי נפשי, שום דבר מהדברים הגדולים האלה שאתה מספר עליהם, לא עבר עלי. אבל מה אגיד לך.. אני ביקרתי בהמון קופות צדקה והרבה בתי כנסת!!' ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון טעים חדש! שווה לנסות כיסנים עם זעתר ירוק פטאיר, או תשאש
קישור ישיר 9.4.04 מוצא האדם מן הקוף? פעם אחת, יצא איש לטייל להנאתו ביער. לפתע נקרה על דרכו קוף קטן וחמוד, והוא ניסה להתיידד אתו. הוא קרא לקוף להתקרב אליו, ואמר שיש לו משהו חשוב להגיד לו. הקוף חשד בהתחלה, אבל אחר כך התרצה, והתקרב אל האיש. 'אתה יודע שאנחנו קרובי משפחה?' שאל האיש את הקוף. 'באמת, יש מחקרים שמוכיחים שמוצא האדם הוא מהקוף. יש אחד, דרווין...' והוא סיפר לקוף כמה פרטים על תיאוריות האבולוציה של האנושות. עוד הם מדברים ביניהם, והנה לפתע אריה נוהם התקרב אליהם. מיד תפס הקוף את ידו של האיש והוביל אותו אל עץ סמוך ועזר לו לטפס מעלה מעלה. הם לא נעצרו ולא הביטו לאחור עד שהיו בטוחים שהם מספיק גבוהים ורחוקים מן האריה. האריה היה רעב ועצבני, ולא התכוון לוותר על הטרף. 'אני מוכן להסתפק רק באחד משניכם' קרא אליהם האריה. 'אם אחד מכם יסכים להיות לי למאכל, חייו של השני ינצלו!' אבל הקוף והאדם החליטו שהם חברים ואף אחד לא מוכן להקריב את השני. הם אחזו ידיים והמשיכו לשבת על הענפים של העץ. לאדם היה קצת לא נוח וגופו כאב, אבל הקוף הרגיש ממש בבית. האריה ישב מתחת לעץ והמתין להם שירדו. הוא לא התכוון לוותר על הטרף הבטוח. מפעם לפעם הזכיר להם את הצעתו לחוס על אחד אם השני ישמש לו למאכל. אחרי כמה שעות של ישיבה על העץ, התעייפו האיש והקוף, ורצו לנמנם קצת. אבל האיש פחד שתוך כדי שינה יחליק ויפול מהעץ. 'מה דעתך שנישן לפי תור?' אמר לקוף. 'כשאני אישן - אתה תשמור עלי שלא אפול, ואחר כך אשמור אני עליך'. הקוף הסכים, והם הפילו ביניהם גורל מי ישן ראשון. האיש ישן ראשון והקוף שמר עליו. כעבור כמה שעות התחלפו בתפקידים, והקוף ישן והאיש שמר עליו. תוך כדי שמירה על הקוף, באו לאיש כל מיני רעיונות לראש. כל גופו כאב והוא רצה לחזור אל ביתו. כל מיני מחשבות זדוניות החלו מתגנבות לראשו: 'אם אפיל את הקוף הישן למטה - האריה יאכל אותו, וכפי שהבטיח - הוא יסתפק בו ויתן לי ללכת לחופשי! אני מת ללכת הביתה ולישון במיטתי!' הוא החליט לבצע את תוכניתו, ודחף את הקוף הישן למטה. אלא שהקוף, שרגיל לחיות על העצים בזריזות ובגמישות, התעורר מיד, נאחז בענף תחתון והתייצב עליו. הוא לא אמר מילה לאיש, רק חזר וטיפס למעלה, והמשיך לישון על אותו ענף ממנו נדחף. האיש די בוש ונכלם ממעשהו, וממש הצטער. בבוקר התעורר הקוף, וראה שהאריה למטה ישן שנת ישרים. הוא עזר לאיש לרדת בשקט מן העץ, והוביל אותו בידו מהר אל מחוץ ליער. לפני שנפרדו, אמר הקוף לאיש: 'תעשה לי טובה בבקשה.. אל תמשיך להסתובב ולהפיץ את השמועה שאנחנו קרובי משפחה, בסדר? זה מעליב. לא יתכן שמוצאו של האדם מן הקוף, או שיש לנו אבות משותפים.. מישהו משלנו, לא היה עושה את מה שאתה עשית...'
קישור ישיר 4.4.04 סוד ההצלחה בעת כינוס כלל ארצי של סוכני מכירות ואנשי שיווק מהגדולים בתחומם, הוזמן אחד מהקליברים הכי גדולים, תותח-מכירות אמיתי, לתת הרצאה על סוד ההצלחה שלו. במשך עשרים השנים האחרונות, הוא נחשב למלך הבלתי מעורר של מכירות מוצלחות, והוא התעשר וצבר כספים לרוב. האיש עלה לבמה ונשא את דבריו, נתן הרצאה מאלפת שהחזיקה את כל שומעיו כמעט מהופנטים, וכשהגיע לסיום ההרצאה אמר: אני רוצה לשאול אתכם שאלה. האם אתם מעוניינים לדעת את סוד ההצלחה שלי? מהקהל נשמעו קריאות רמות של 'כןןןן' אוקיי, אמר להם איש המכירות, אני שמח שאתם עונים בחיוב לשאלה.. אני מוכן עכשיו לגלות לכם את סוד ההצלחה שלי. אני רשמתי את זה על פתק, והכנסתי את הפתק כאן למעטפה. אבל את ההצלחה, צריך להרוויח, היא לא באה בחינם. לכן אני עומד למכור את המעטפה, לכל המרבה במחיר. אני נותן לכם את מילתי, שהמעטפה מכילה את הסוד האמיתי להצלחה שלי, לא רק כאיש מכירות אלא גם בכלל בחיי הפרטיים. ההצעות התחילו לזרום. 5$, 10$, 20$, ואז זה טיפס ל - 50$, 100$, 130$, 150$, אפילו 200$, ולבסוף התקבלה ההצעה הגבוהה ביותר - 1000$. שמח וטוב לב הגיש איש המכירות את המעטפה למי ששילם תמורתה 1000$. הלה שם את המעטפה בכיס, ובהתרגשות רבה מיהר לעזוב את המקום ולנסוע לביתו. הוא רצה ללמוד את הסוד הגדול של ההצלחה בשקט, בבית, בלי אנשים מסביבו. כשהגיע הביתה, פתח את המעטפה והוציא את הפתק. עליו היה כתוב: סוד ההצלחה הוא תמיד לשאול שאלות! הנה, אני שאלתי, והצלחתי.. אתם יודעים מה, יש בזה משהו. התשובות שאתם מקבלים לשאלות שאתם שואלים - פותחות בפניכם לפעמים דלתות שלא ידעתם בכלל על קיומן.. אז למה לא לשאול? זה מזכיר לי את הסיפור על הבדואי שהולך יחד עם בנו במדבר. הבן סקרן ועירני ושואל מיליון שאלות. 'אבא, לאן השמש הולכת בלילה?' הוא שואל והאב, שאין לו צל של מושג, עונה לו 'וואלה, איבני, באמת אני לא יודע..' ממשיכים ללכת, והבן שואל עוד שאלה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, ואביו לא יודע - וגם מודה בכך - שהוא לא יודע את התשובות. אחרי זמן מה מתעייף הילד ואומר, 'טוב. אני לא אשאל יותר'. והאבא מזדעק: 'למה, למה, בן שלי. בטח שתשאל. אם לא תשאל - איך תדע?'
קישור ישיר 2.4.04 שביב תקווה לפני הרבה הרבה שנים, בסין העתיקה, היה שליט חזק, אמן של מלחמות , שהוביל את צבאו לפתחה של עיר אותה ביקש לכבוש. העיר נבנתה על גבעה אסטרטגית, ומלאכת הכיבוש לא היתה קלה. צבאו של השליט לא הצליח למרות המאמצים הרבים שהשקיע. השליט, נחוש בהחלטתו ויהי מה לכבוש את העיר, סרב להתקפל. הוא כל כך התרגז, ובחמת זעם הכריז: 'כשאני אכנס לעיר הזאת, וזה יקרה במוקדם או במאוחר, אני אדאג שכל תושביה ייקברו חיים!' עד מהרה נפוצו דבריו לכל עבר, והגיעו גם לאזני תושבי העיר הנצורה. הם פחדו מאד שדבר כזה אכן יקרה, ונלחמו להגן על עירם ביתר עוז. עדיף היה להם למות במלחמה, מאשר להקבר בחיים. אם כך וכך נחרץ דינם למות, לפחות ימותו בכבוד! צבאו של השליט מצא שההתנגדות המחודשת של תושבי העיר, מקשה עליו עוד יותר את המלאכה. החיילים עשו עשרות נסיונות להסתער על העיר ולכבוש אותה, חודשים ארוכים עברו, ייאוש ועייפות השתררו במחנה, והשליט הפך להיות עצבני ורוגז במיוחד. הוא קרא אליו את כל המפקדים להתייעצות דחופה על המצב. קם אחד הגנרלים הותיקים, ואמר לשליט: 'אם תרשה לי, הוד מעלתך, יש לי מה להגיד. אמנות המלחמה לימדה אותנו, שאף פעם אסור להקיף את האוייב בטבעת חנק חזקה מדי. תמיד צריך להשאיר לו פתח להמשיך ולהתקיים. אנחנו כאן, דחקנו את התושבים לפינה, שממנה אין להם מה להפסיד, הם יודעים שימותו בכל מקרה, בין אם בקרב ההתנגדות או לאחר שתנצח ותקבור אותם חיים כפי שהכרזת. לכן הם נלחמים בחירוף נפש כזה. אני מניח, שבשלב זה, הגיעו התושבים לתחתית של מלאי המזון והשתיה שלהם. אם רק היינו נותנים להם איזה פתח של תקווה, על ידי זה שנרופף את טבעת החנק מסביבם, אני בטוח שתהיה להם נכונות להכנע, כדי להמשיך לחיות. אני בטוח שהם יעדיפו להכנע, מאשר למות לחינם.' חשב על זה השליט, וראה שיש מן הצדק בדברי הגנרל. תכף ומיד הוא נתן הוראה להתרחק מעט, ולאפשר לתושבים לגשת אל מקורות המים של העיר, ולהצטייד במים. הוא גם הבטיח שלתושבים שלא יתנגדו לאנשיו, לא יאונה כל רע. כצפוי, ברגע שניתן לתושבים שביב של תקווה להמשיך לחיות, הם עשו את שיקוליהם אחרת, ובחרו להכנע. עד מהרה, נפתחו שערי העיר, והשליט וצבאו נכנסו פנימה כמנצחים. מוסר ההשכל - גם במלחמה, תמיד צריך להשאיר לאויב פתח של תקוה, כדי שיהיה לו במה להתלות. אם חסמת לו את כל האפשרויות, אין לו מה להפסיד, והוא נלחם בחירוף נפש, כי ממילא דינו נחרץ. גם בויכוח - תמיד צריך להשאיר לצד השני פתח מילוט, מוצא של כבוד. ואצל סעיד, בפינה של סעיד יש מתכון טעים חדש! שווה לנסות את תבשיל האורז והעוף הזה, מקלובה
קישור ישיר 1.4.04 תיסכול נאסר א-דין ישב פעם מהורר וזעוף בשולחן הקבוע שלו בבית הקפה. חבר מרעיו, שהבחינו במצב רוחו העכור, ביקשו לדעת מה הגורם. 'תגיד לנו, מה הבעיה שמטרידה אותך' הפצירו בו לחלוק אתם את מה שמעיק עליו. הוא התרצה, ואמר להם: 'הנה אני, יושב לי כאן ביניכם, יש לי תשובות נפלאות באמתחתי, אבל הצרה היא שאף אחד מכם, המטומטמים, לא שואל את השאלות הנכונות!'
קישור ישיר סיפורים קודמים הועברו אל הארכיון.. |
בישראל
פינתו של
סעיד נבואני
כפתור להורדה:
כפתור להורדה:
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©