|
31.10.03 השבועה איש אחד, שהיה שקוע וטרוד בבעיות רבות, חיפש שלוות נפש. הוא נשבע, שאם וכאשר יבואו בעיותיו על פתרונן, הוא ימכור את ביתו, ויחלק את הכסף כצדקה לעניים, לאות תודה. עברו מספר שנים, ורווח לו. סוף סוף נחלץ מצרותיו, והחיים חייכו אליו. עכשיו הגיע הזמן לקיים את השבועה. אך מה רב היה צערו לוותר על רכושו ולמסרו לצדקה! ערכו של הבית נאמד ב עשרת אלפים מטבעות כסף, וחבל היה לו להפרד מהן. הוא חשב וחשב וניסה למצוא דרך לקיים את שבועתו, אך בו בזמן גם להשאיר בידיו את רכושו. כעבור זמן מה, הוא פירסם את ביתו למכירה, במחיר של מטבע כסף אחת. אבל כל המתעניין, זכה לשמוע שעל מנת לקנות את הבית במחיר מצחיק כזה, עליו לעמוד בתנאי שהציב בעל הבית. התנאי היה, שמי שקונה את הבית, חייב לקנות גם את חתול המחמד שבו, ומחיר החתול היה 9,900 מטבעות כסף. האיש הראשון שהגיע, אהב מאד את הבית ואת המחיר, אך לא אהב חתולים, וחזר כלעומת שבא. האיש השני אהב גם את הבית וגם את החתול, אבל סבר שמחיר החתול יקר מדי. האיש השלישי אהב גם את הבית ואת מחירו, וגם את החתול ואת מחירו, והוא השליש לידיו של בעל הבית את התמורה המלאה, עשרת אלפים מטבעות זהב. לקח בעל הבית מטבע כסף אחת מתוך ערימת המטבעות, לכאורה המחיר שקיבל עבור הבית, וחילק אותה לעניים כצדקה. את שאר 9,900 המטבעות שילשל לכיסו, ובתוך זמן קצר קנה תמורתן בית חדש. ( אם יש בעולם איזו מערכת של 'שכר ועונש' - זה הזמן להפעיל אותה, לא?? ) אהמממ נזכרתי, .... יש גם עדכונים ב'קוראים כותבים'... . 
 קישור ישיר 30.10.03 חיי כלב איש אחד נסע ברכבת מבומביי לדלהי. הוא היה מאד עני, וכל שידו השיגה לקנות היה כרטיס למחלקה הכי נמוכה בה מסיעים את חיות. מסביבו היו עופות וחזירים וכלבים. האיש היה רעב מאד, מזה יומיים שלא בא דבר מאכל אל פיו. בקצה הקרון ראה אדם מכובד שבא לקרון במיוחד כדי להאכיל את כלבו. הוא עצמו ישב כמובן במחלקה הגבוהה, של בני האדם, אבל הוא דאג לבוא להאכיל את הכלב שלא יירעב. הוא פתח חפיסת ביסקוויטים, והאכיל את הכלב בביסקוויט אחד אחרי השני. הנוסע הרעב נעץ בהם עינים, ואמר: 'הו, אילו רק הייתי הכלב הזה, הייתי עכשיו זוכה לאכול את הביסקוויטים האלה. כלבים חיים יותר טוב מאנשים! הנה, אני בן אדם, ובכל זאת אין לי מה לאכול, ואילו הכלבים, חיים בבית אדונם ומואכלים על ידו. איזה מזל יש לכלב הזה.. הרבה יותר טוב משלי..' כשהרכבת נעצרה וכולם התכוננו לירידה, ראה האיש הרעב כיצד בעליו של הכלב בא לקחתו. הוא קשר רצועה לצווארו, ומשך ודחף אותו כדי שיזוז ממקומו, וכשהכלב לא גילה רצון מיוחד לקום מרבצו, בעט בו בעליו בקצה נעלו החדה. האיש הרעב הזדעזע. לפני שהם ירדו מהקרון , הוא עוד הספיק לראות את עיניו מעוררות הרחמים של הכלב, והוא חשב לעצמו: 'איזה טיפש הייתי. איך יכולתי לקנא בכלב, ולחשוב שיש לו חיים טובים יותר משל בן אדם. הנה אני, חופשי לגמרי, לא כבול ברצועה, יש לי רצון משלי ובחירה חופשית, ואני יכול ללכת לאן שארצה. הייתי סתם רעב, ולכן חשבתי בטיפשותי כי לכלב יש חיים טובים יותר ממני. זה בשביל שנלמד להעריך את החופש שלנו, את העובדה שאין לנו מישהו או משהו שמושך אותנו בקולר. ולמי שיש - שימהר להשתחרר..
קישור ישיר 29.10.03 קטע ישן ומוכר שמסתובב הרבה ברשת, אבל לא פורסם עדיין בשעת סיפור.. מחדל. הכל יחסי 'אוף, הלוואי שייגמר כבר השיעור' לחשה תלמידה לחברה לספסל הלימודים. 'הלוואי שייגמר כבר היום' לחש הפקיד לפקידה שישבה על ידו, 'מתי כבר ייגמר השבוע הזה' רטן פועל הבניין מעל הפיגומים 'מתי יגיע כבר סוף החודש' חשב המנהל העסוק 'שיעברו כבר שלוש השנים!' כתב חייל במכתב לחברתו, ורק זוג מבוגר, שישב על הספל מול השמש השוקעת בים, הביטו ברוך זה בפני זו, אחזו ידיים ואמרו יחד: 'הלוואי שהרגע הזה לא ייגמר לעולם'
קישור ישיר 28.10.03 קיבלתי הבוקר באימייל מפנינה את הטקסט הבא, ואני ממהרת להביא אותו הנה כי מדובר באחד מן מהסופרים היותר אהובים עלי. גבריאל גרסייה מרקס. זהו קטע יפה מכדי להחביא אותו במדור 'קוראים כותבים', ואני שולחת לפנינה אלף תודות. אילו רק ידעתי מי תרגם אותו לעברית, ומי טרח לעשות לזה מצגת פאואר-פוינט יפה כזאת, הייתי שולחת גם לו תודות וקרדיט. אם מישהו יודע מה המקור, אנא ספר לי. תודה. הגאון נפרד גבריאל גרסייה מרקס פרש מהחיים הציבוריים, עקב בעיות בריאות - סרטן בבלוטות הלימפה. מצבו הולך ומחמיר. הוא שלח מכתב פרידה לחבריו והודות לאינטרנט, מכתב זה הופץ. הקריאה מומלצת, משום שקטע זה, שנכתב בידי אחד הסופרים הדרום-אמריקאים המבריקים של התקופה האחרונה, מרגש באמת ~~~ אם לרגע אלוהים היה שוכח כי אני רק בובת סמרטוטים, והיה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול. הייתי מעריך את הדברים לא לפי שוויים, אלא לפי ערכם. הייתי ישן מעט, וחולם יותר. אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים, אנחנו מפסידים שישים שניות של אור. הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו, הייתי מתעורר בזמן שאחרים ישנים. אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים, הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש, חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי. הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם, מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב. לילד הייתי נותן כנפיים, אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף. לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה, אלא עם השכחה. כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים… למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר. למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד. למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת, רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם. כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם, אבל באמת - הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים. אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים לראותך, הייתי אומרת "אני אוהב אותך", מבלי להניח בטפשות שזה כבר ידוע לך. תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת, בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך. המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן. היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך. בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך, לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה. שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה זקוק להם, תאהב ותתייחס טוב אליהם, תקדיש זמן לאמר להם "אני מצטער", "תסלח לי", "בקשה", "תודה", וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר. אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות. בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם. תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך.
קישור ישיר 27.10.03 המתופף הקטן היה היה פעם ילד שאהב מאד לתופף על תוף. הוא נהג להקיש עליו בחוזקה במשך שעות ארוכות מדי יום, וכמעט לא שקט לרגע. הוא לא שעה לבקשתם ותחינתם של כל הסובבים אותו, שיתן להם קצת מנוחה. כל השכנים יצאו כבר מדעתם מקולות התיפוף, והוריו של הילד, גם הם, עמדו על סף שגעון. הם קראו לחכמים ולאנשי דת שינסו לדבר על לבו ולהביא קצת שקט לשכונה, אך לשווא. החכם הראשון שהגיע, אמר לילד שאם ימשיך לתופף כך, יקרע לעצמו את עור התוף. אך הילד, שלא היה מדען או מלומד, לא הבין בכלל מה זה עור התוף, והמשיך לתופף. החכם השני, הזהיר את הילד שהתיפוף היא פעולת פולחן קדושה, ושמורה רק לאירועים מיוחדים, אך הילד שלא היה דתי, לא הבין בכלל על מה הוא מדבר. המלומד השלישי שבא לטפל במצב, הציע לשכנים לשים באזניהם אטמי אזניים. הרביעי הביא לילד ספר, אולי זה יסיח את דעתו מהתיפוף. החמישי, הביא לשכנים ספרים בהם נכתב איך לפתח שלווה ולהשתלט על כעסים. השישי לימד את הילד תרגילי מדיטציה שאולי ישקיטו את נפשו הסוערת. כל אחת מדרכי הטיפול האלה, הצליחה אך ורק למשך שעות אחדות, שלאחריהן חזר הילד לסורו והמשיך לתופף ביתר עוז. עד שבא לעיר חכם סופי ידוע, וכולם מיד פנו אליו לעזרה. הוא בא אל הילד, והביא אתו פטיש ואיזמל. 'כמה יפה אתה מתופף!' החמיא החכם לילד, 'כמה יפים הצלילים הבוקעים מן התוף שלך. ממש תוף פלאים. תגיד, לא מעניין אותך לראות מה יש בבטן התוף שגורם לנגינה להיות נפלאה כל כך?' סקרנותו של הילד מיד התעוררה, הוא נטל את האיזמל, ובאבחת פטיש אחת קרע את עור התוף המתוח, כדי לראות מה יש בבטן התוף. ובאו השקט והשלווה לשכונה. אה, ונזכרתי, יש עדכון בקוראים כותבים...
קישור ישיר 26.10.03 זמן קמצן אחד אסף במשך השנים הון עתק, שלוש מאות אלף דינרי זהב. הוא חסך אוכל מפיו ומלבוש מעורו כדי להגדיל את הונו, ולעת זיקנה - עייף. הוא הגיע להחלטה להרפות, להפסיק לרדוף אחר הכסף, לשכב לו בנחת ולהנות קצת ממנעמי החיים במשך שנה אחת. בתום השנה, חשב, יחליט כיצד טוב יותר לחיות. לא עברו ימים ספורים מרגע שהגיע להחלטה חשובה זו, והנה התייצב מלאך המוות בפתח ביתו, כדי לקחת את נשמתו. 'אתה כנראה סיימת את תפקידך בעולם הזה', אמר לו, 'עליך לבוא עכשיו אתי'. האיש הקמצן נחרד. הרי עוד לא הספיק אפילו לטעום על קצה המזלג את טעמם הטוב של החיים. 'שמע', אמר למלאך המוות, 'תן לי קצת ארכה. יש לי עוד כמה דברים לעשות בחיים'. מלאך המוות לא הסכים אפילו לשמוע על זה. 'תראה' הוסיף האיש ואמר, 'תן לי רק שלושה ימים, ותמורתם אתן לך שליש מהוני. מאה אלף דינרי זהב!' ענה לו מלאך המוות שאין לו שום צורך בכספו, ושזה לא בא בחשבון בכלל. האיש לא ויתר: 'בסדר, תן לי רק יומיים, ותמורתם תקבל מאתיים אלף דינרי זהב!' גם להצעה זו סירב מלאך המוות, והורה לאיש לחדול מלקשקש ולהתכונן לבוא אתו. אבל הקמצן, לא רצה להפרד מן העולם מבלי לחוות, ולו גם ליום אחד, את החיים הטובים.. 'רגע, רגע, אל תהיה כזה קשה אתי' אמר למלאך המוות. 'אסתפק ביום אחד שתניח לי להשאר כאן. רק יום אחד! ותמורתו אתן לך את כל כספי, שלוש מאות אלף דינרי זהב.' גם הסכום הזה לא עשה שום רושם על מלאך המוות והוא עמד בסירובו התקיף. 'טוב' אמר האיש כשראה שלא נותרה לו ברירה, 'אז אני מבקש שתעניק לי רק כמה דקות עד שאכתוב מכתב קטן'. לבקשה זו נענה מלאך המוות בחיוב, והאיש נטל נייר ועט, ובדם לבו כתב: 'אחי בני האדם, העריכו היטב את זמנכם. אני לא הצלחתי לקנות אפילו יום אחד של חסד תמורת שלוש מאות אלף דינרי זהב. וודאו שאתם מכירים בערך הזמן שלכם, ודאגו לנצלו עד תום, מה שלא הספקתם לעשות - הלך לבלי שוב.' כשהניח את העט מידו, נטל מלאך המוות את נשמתו, ויחד עזבו את העולם. וואלה, להפנים, להפנים.
קישור ישיר 25.10.03 המעסיק איש עסקים עשיר, פנה לבתו וביקש ממנה שתשים עבורו מודעה בעיתון. הוא מחפש גנן, מזכירה ומנהל עסקים, אמר לה. בתו פרסמה את המודעה, וימים מספר לאחר מכן הופיע אדם לראיון, לתפקיד הגנן. האב ובתו קיבלו את פניו, ולאחר מספר שאלות הבהרה, שאל איש העסקים את המועמד: 'ומה היא המשכורת שהינך חפץ בה?' ענה לו הגנן: 'שלוש מאות דולר לשבוע' אמר איש העסקים: 'בסדר גמור, המשרה שלך. אתה יכול להתחיל לעבוד ביום ראשון'. אחר כך הגיעה אשה להתראיין לתפקיד המזכירה. שוב שאל איש העסקים מספר שאלות הבהרה, ולקראת סוף הראיון שאל אותה מה השכר שהיא מבקשת. 'שלוש מאות וחמישים דולר לשבוע' אמרה האשה. 'טוב מאד' ענה לה איש העסקים. המשרה שלך. את יכולה להתחיל לעבוד בשבוע הבא.' אחרון הגיע המועמד למשרת מנהל העסקים. הפעם היה הראיון קצת רציני ומעמיק יותר. בכל אופן, זו משרה גבוהה ודורשת כישורים מתאימים. לאחר ששמע איש העסקים כל מה שרצה לדעת, שאל את השאלה האחרונה: 'מה המשכורת שאתה מבקש? נקוב את שכרך.' והמועמד ענה לו: 'אני מבקש אלפיים דולר לשבוע. עם עשרים שנות הנסיון שיש לי, אני יכול לפתור כל בעיה.' 'בסדר גמור' אמר המעביד, 'המשרה שלך, אתה יכול להתחיל לעבוד מיד'. אחרי שכולם הלכו, פנתה הבת אל אביה ושאלה: 'איך אתה יכול לדעת שכל אחד מהם שווה את המשכורת שהסכמת לתת לו?' ענה לה אביה: 'כל אדם יודע בדיוק מה הערך שלו. אף אחד לא יבקש פחות ממה שהוא חושב שמגיע לו, ואף אחד לא יעז לדרוש יותר ממה שהוא שווה באמת' הערכה עצמית שלנו, מביאה בעקבותיה הערכה מצידם של אחרים.
קישור ישיר 24.10.03 גור האריות לביאה אחת ביער נהרגה מקליע שצייד ירה לעברה. היא הותירה אחריה גור קטן בן שעות אחדות. רועה שעבר ביער מצא את הגור, ריחם עליו ואסף אותו אל ביתו. הוא הכניס אותו אל הדיר, יחד עם הכבשים. הוא דאג לו למזון והגור גדל והתפתח, כשהוא חושב את עצמו לכבשה. כאשר הכבשים פעו, הוא חיקה אותה ופעה כמותן. פעם אחד עבר אריה גדול ליד העדר, ושאג בקול רם, משחר לטרף. כל הכבשים התפזרו לכל עבר באימה רבה, וברחו על נפשן. גם גור האריות ניסה לברוח, אך האריה עצר אותו. הוא לא הבין מה בן מינו עושה עם הכבשים. 'מדוע אתה בורח, ממה אתה מפחד? ' שאל את הגור. 'אתה לא יודע מי אתה?' ענה לו הגור: 'אני יודע. אני כבשה קטנה'. אמר האריה: 'לא. טעות בידך. אתה לא כבשה, אתה אריה ! בוא עמי ואוכיח לך'. לקח אותו האריה אל הנחל, ושם במים הצלולים, הראה לו את בבואתו. 'אתה רואה? אתה אפילו לא דומה לכבשה. פניך דומות לפני, נכון? אני אריה, וגם אתה אריה. תקשיב לזה', והאריה נתן שאגה אדירה שהרעידה את כל היער. אמר הגור: 'אבל לי אין שאגה כזאת חזקה כמו שלך, איך אני יכול להיות כמוך?' אמר האריה: 'אתה יכול. אתה פשוט שכחת את עצמך, כי גרת עם הכבשים. אף פעם לא ניסית לשאוג. נסה עכשיו'. פער הגור את לועו, ושאגה חזקה יצאה מפיו, בפעם הראשונה בחייו. קולה הדהד בכל היער. בו ברגע הבין שהוא אכן אריה, והחל לחיות כאריה, מלך החיות. לכל אחד מאתנו יש את הפוטנציאל להיות מה שהוא צריך ורוצה להיות. אבל חברה לא נכונה, ונסיבות שנקרות על דרכנו, מסתירות את האני הפנימי שלנו. אנחנו שוכחים את טבענו האמיתי, והופכים להיות בבואה של הסביבה שעיצבה אותנו.
קישור ישיר 22.10.03 הסנדלר והאיש העשיר סנדלר אחד עבד בחנותו הקטנה מבוקר עד ערב. תמיד כשעבד, נשא קולו בשיר. אנשים עייפים וטרודים שהקשיבו לשירתו, נרגעו ויכלו לנוח לצליליה, ונשים וגברים שעצבות ירדה על חייהם, התעודדו לשמע המילים והמנגינה. ילדים היו באים מרחוק ועומדים בפתח החנות, מסתכלים על הסנדלר המזמר ונהנים מן השירים. הרבה אנשים תמהו ושאלו זה את זה: 'איך הוא יכול לזמר כך, כשהוא מרויח כל כך מעט? הוא כל כך עני, שאנחנו לא מבינים איזו סיבה בכלל יש לו לשיר!' ממול חנותו של הסנדלר, עמד ביתו של איש עשיר, מגבירי הכפר. היה לו בית מפואר ביותר, בגדיו היו עשויים מן המשי המשובח שהובא ממרחקים, והיו לו כל מנעמי החיים שכסף יכול לקנות. למרות עושרו הגדול, הוא מעולם לא נהג לתת משהו לעניים או לצדקה, או לתמוך בנזקקים שהתדפקו על דלתו. למעשה, היה האיש העשיר מסכן מאד, כי למרות שהיה לו הכל, הוא סבל מחסרונו של דבר אחד חשוב מאד - שינה. לעיתים קרובות נדדה שנתו כמעט עד הבוקר, וכשסוף סוף נרדם לדקות אחדות, היתה שירתו של הסנדלר שכנו, המשכים קום, מעירה אותו. הוא כל כך התאווה לשינה נינוחה, ללא הפרעות, שחשב לקנותה בכסף. הוא ישלם לשכן הסנדלר העני כסף, כדי שלא יצטרך לעבוד כל כך קשה ולהתחיל במלאכתו כל כך מוקדם בבוקר. הוא קרא לסנדלר לבוא אליו, ואמר לו: 'אתה יכול להגיד לי כמה כסף אתה עושה בשנה?' הסנדלר היה נבוך. 'כמה אני עושה בשנה? המממ... אף פעם לא חישבתי את הכספים שלי בצורה כזאת. הכסף נעלם יותר מהר משהוא מגיע. אבל אני שמח מאד שיש לי את הכוח והאפשרות להרויח אותו, אני עוסק בסנדלרות מהבוקר עד הערב, ומתפרנס מספיק למחייתי. אני חי מיום ליום.' אמר לו העשיר: 'אוקיי, בסדר. כמה אתה מרויח ליום?' חכך הסנדלר בפדחתו, והשיב: 'לפעמים יותר, ולפעמים פחות. יום ככה ויום ככה. בהרבה ימים, ימי שבת וחג, אני לא מרויח כלום כי אני לא עובד. הלוואי והיו פחות ימים כאלה בשנה. אבל אני לא מתלונן, יש לי די צרכי.' אמר העשיר: 'אתה אדם מאושר עכשיו, אני רואה. אבל אני אעשה אותך עוד יותר מאושר. ' הוא הגיש לסנדלר שקיק ובו 500 מטבעות זהב. 'הא לך, קח את הכסף הזה ותהנה בו. בזבז אותו בתבונה, כסף זה יכול לכלכל אותך במשך ימים רבים. ' הסנדלר מעולם לא חלם אפילו שיהיה לו סכום כזה אדיר של כסף. נראה היה לו שהכסף הזה יכול להספיק לו עד היום האחרון של חייו. הוא לקח את הכסף, והחביא אותו היטב בביתו. אבל יחד עם הכסף, התחבאה גם שמחת החיים שלו. הוא הפסיק לשיר, ונעצב אל לבו. שנתו נדדה, הוא פחד שגנבים יכנסו לבית כאשר יישן ויגנבו את אוצרו. הוא חי בפחד מתמיד מפני שודדים. הוא חשד בכל מי שנכנס אל חנותו, שודאי בא כדי לגלות את מקום המחבוא של הכסף ולגנוב אותו. כשחתול מזדמן עבר ליד הבית, הוא היה קופץ ממקומו בבהלה, חושב שגנב מנסה להכנס אל הבית. חייו הפכו קשים ומתוחים והוא היה אומלל ביותר. בסופו של דבר, הוא לא יכול היה לשאת את זה עוד. הוא לקח את הכסף מן המחבוא, ומיהר לביתו של העשיר. 'הו, שכני העשיר' קרא הסנדלר, 'קח חזרה את כספך, ותן לי שוב את שיריי, ואת שמחת החיים שלי. החזר לי את שנתי המתוקה. הנה הכסף שלך כולו, פרוטה אחת לא חסרה ממנו. עכשיו ברור לי שעשיתי עסקת חליפין רעה מאד, ואני רוצה להחזיר לי את אשר שלי, ולך את אשר שלך!' הסתכל עליו האיש העשיר ואמר: 'ואני הייתי בטוח שעשיתי אותך איש מאושר! האמת היא, ששירתך בכלל לא חסרה לי. מוזר ככל שזה ייראה ויישמע, מאז שנתתי לך את הכסף, אני ישן מצויין בלילות! ' .
קישור ישיר 21.10.03 המנדרין הישר זהו סיפור מויאטנאם על מנדרין, איש בעל תפקיד רשמי שמונה על ידי הקיסר כדי לגבות בעבורו את המסים מן האזרחים, וכדי לשמש בתפקיד שופט במחלוקות שמתגלעות בעם. היה היה פעם מנדרין כזה, ששמו יצא למרחוק כאיש מאד הגון והוגן, שלא סר מדרך הישר כהוא זה. הוא אף לא לקח שום שוחד, וכשהיה עליו לדון במחלוקות, תמיד שפט בהגינות. כאשר הגיע לשיבה טובה ונאלץ לפרוש, רצתה הקהילה לגמול לו עבור כל שנות השירות היפות שלו. משלחת של התושבים הגיעה אל ביתו, ומאחר ולא נעים היה להם לפנות אליו ישירות בשאלה מביכה, פנו אל אשתו, ושאלו אותה מה לדעתה יכולה להיות מתנה ראויה למנדרין, שתשמח מאד את לבו. חשבה האשה, ואמרה: 'אני חושבת שאיזו מזכרת קטנה, איזה חפץ נדיר, ישמחו אותו מאד'. 'נהדר' אמר אחד השליחים. 'תגידי לנו מה המזל של בעלך, באיזו שנה הוא נולד?' אמרה להם האשה: 'הוא נולד בשנת העכבר' הלכו התושבים, ערכו ביניהם מגבית, ויצקו למנדרין מזכרת יפה מכסף טהור, עכבר קטן שסימל את מזלו האסטרולוגי. האשה, שחששה שבעלה הישר יסרב לקבל את המתנה היקרה הזאת, החביאה את העכבר ולא סיפרה לו על כך דבר. כעבור שנים אחדות, כשהתדלדלו מקורות הכספים של המשפחה, וללא הכנסות חדשות, הגיעו המנדרין ואשתו לחרפת רעב. לקחה האשה את עכבר הכסף, שברה אותו לפיסות קטנות, ובכל פעם מכרה פיסת כסף טהור אחת וקנתה בה מצרכי מזון. המנדרין, שהבין שהכסף הזה בו קונה אשתו את דברי המאכל מגיע מאיזה מקור עלום ובלתי ידוע לו, לחץ על אשתו לגלות לו מה המקור. היא סיפרה לו את כל הסיפור, והראתה לו את מעט פיסות הכסף שעוד נשארו מן העכבר. להפתעתה, במקום לכעוס עליה, אמר לה בעלה, המנדרין הישר: 'אשתי היקרה, כששאלו אותך, היית צריכה להגיד להם שנולדתי בשנת הבופאלו, לא בשנת העכבר ! ' ( מה קרה, היושר התנדף כשהחלה קצת מצוקה? ) אה, ויש עדכונים במדור קוראים כותבים. שווה להציץ, יש שם קטע ענק של אפרים קישון, גירסה מבדחת של מכתב הטייסים, ועוד ..
קישור ישיר 20.10.03 שום ובצל סוחר אחד נהג להטעין מדי יום כעשרים שקים מלאים בצל ושום על פרדתו, ולהסתובב אתה בכפרים ובעיירות, כדי למכור שם את סחורתו. לפעמים, כשהתארך מסעו ולא הספיק לחזור לביתו באותו היום, נהג להתארח לשנת לילה באחד מן הכפרים, אצל חברו הגנן. הגנן היה מכין לכבודו את חדר האורחים, מציע שם מיטה, וכדי לכבד את פני האורח, היה מציב בחדר כמה אגרטלי פרחים, ובהם שושנים אדומות ושאר פרחי גינה לקישוט החדר. אבל מה, צרה צרורה.. הסוחר לא הצליח להירדם בחדר האפוף עננת בושם עדינה. אפו לא הורגל לריחם המשכר של הפרחים. הוא יצא החוצה, הביא שק אחד של שום, ושק אחד של בצלים, הניח אותם למראשותיו, משני צידי המיטה, ורק כך ונרדם בשלווה ובנחת. מה לעשות, כל אחד והרגליו...
קישור ישיר 19.10.03 מי יותר חכם? שניים משרי המלך ניהלו ביניהם ויכוח מי חכם יותר. שר אחד אמר שהמלומדים, אנשי הספר והשירה, הם החכמים הכי גדולים. השני חלק עליו ואמר שדווקא אנשי העסקים, חכמים יותר. הביאו את המחלוקת בפני המלך, ומאחר והוא לא ידע להחליט, הרשה להם לערוך תחרות ולהביא הוכחות לטיעוניהם. זימן השר הראשון אל הארמון את אחד המלומדים הגדולים של הממלכה. 'המלך מבקש שתגלח את שפמך' אמר לו, 'אנא נקוב את התמורה בה אתה חפץ כדי לגלח את שפמך'. המלומד, שצרכיו היו די מעטים, ביקש 20 מטבעות זהב. מבוקשו ניתן לו, ומיד קראו לספר המלכותי שיגלח את שפמו. שמח וטוב לב הוא עזב את הארמון כששפתו העליונה קרחת, אבל כיסו מלא בעשרים מטבעות זהב. אחר כך זימן השר איש עסקים ממולח, מנכבדי העיר. גם לו נאמר שהמלך חפץ בשפמו, ושינקוב במחיר. רק שמע זאת איש העסקים, ומיד העמיד פנים נעלבות וכועסות. 'לגלח את שפמי? השתגעתי? הרי בגלל השפם הזה, שמשווה לי הדרת כבוד, אני זוכה לעשות עסקים מצויינים. כולם מכבדים אותי ויש לי מעמד חשוב בשוק. אם אגלח את שפמי, אני אפסיד הרבה מאד עסקים !' 'זה בסדר' אמר לו השר. 'חשבנו על זה, ואנחנו מוכנים לשלם את המחיר. רק נקוב בסכום שיפצה אותך על הפסד העסקים הללו' 'עשרים אלף מטבעות זהב נשמע לי סכום סביר' אמר איש העסקים. מבוקשו ניתן לו מיד, והשר שלח לקרוא לספר המלכותי שיגלח את שפמו. כשבא הספר, והתקרב לאיש העסקים כשהתער מוכן בידו, קם הלה ממקומו וקרא: 'בשום פנים ואופן לא אתן לך לגעת בשפמי ! הוא כבר לא שייך לי יותר. עכשיו זה רכושו של המלך ששילם בעבורו בכסף טוב, לא אתן לך לגעת ברכוש המלך ! ' המלך ושאר השרים והיועצים שהסתתרו מאחורי וילון, נאלצו להודות כי צדק השר שאמר שאנשי העסקים חכמים יותר מן המלומדים..
קישור ישיר 18.10.03 הרופא החמדן היה היה פעם רופא מפורסם, שנודע ברבים בכישוריו כרופא, כמו גם בחמדנותו הרבה. פעם אחת, הוא נקרא לביתה של אלמנה כדי לטפל בבנה החולה. לאחר שסיים את הטיפול, הוציאה האשה ארנק כסף קטן, רקום בחוטי זהב ומשי, והגישה אותו לרופא כשכר טרחתו. 'אני רקמתי את הארנק במו ידי' אמרה לו. אולם הרופא סירב לקבל את התמורה הזאת, ואמר כי הוא מקבל אך ורק תשלום בכסף מזומן. פניה של האשה התכרכמו בעלבון, אך היא נשכה את שפתה ושאלה אותו מה המחיר בכסף עבור הטיפול. ענה לה הרופא שהוא מבקש חמש מטבעות זהב. פתחה האשה את הארנק היפה שהכינה, והוציאה מתוכו עשר מטבעות זהב. ספרה מתוכן חמש והגישה אותן לרופא, ואילו את הארנק הרקום משי וזהב, וחמשת המטבעות הנוספות, השאירה ברשותה. היתה זו הפעם הראשונה בחייו של הרופא, שחמדנותו עמדה לו לרועץ וגרמה לו להפסיד במקום להרויח.
קישור ישיר 17.10.03 הכנסת אורחים סיפור מקוריאה היה היה פעם איש אחד, פו-נאן שמו. הוא היה עני ביותר, אבל בעל רחב לב, ויותר מכל אהב להכניס אורחים אל ביתו. הרבה פעמים הביא הביתה אנשים שהוא בקושי מכיר, או זרים שזה עה הגיעו אל העיר. המנהג הזה העיק מאד על אשתו, שגם ללא אורחים, בקושי הצליחה להכין די אוכל ומשקה לבני הבית עצמם. בוקר אחד, ראתה מבעד לחלון שלושה נוודים מתקרבים לעבר ביתה, והיתה משוכנעת כי אלה אורחים שבעלה הזמין לאכול אתם ארוחת צהריים. בעודה דואגת מה יהיה וכיצד וממה תכין להם ארוחה, נפלה עינה על המכתש והעלי בו נהגה לטחון את התבלינים לתבשיליה, ומיד הבזיק בראשה רעיון. כאשר הגיעו האנשים אל סף ביתה, כעבור מספר דקות, הם שמחו להתקבל על ידיה בחמימות ובכבוד רב. היא הזמינה אותם להכנס אל תוך הבית, להניח מנחות על המזבח במקדש הקטן, שמצוי בביתו של כל מאמין בודהיסטי, ואחר כך לשבת ולאכול. כשנכנסו האורחים פנימה, נדהמו לגלות במרכז המקדש הקטן עלי ומכתש, במקום פסל של אחד האלילים הפטרונים של הבית. 'מה, איזה מין פולחן זה? מי מתפלל כאן למכתש ועלי במקום לפסל של אל?' שאלו נדהמים. 'מה, אתם לא יודעים?' אמרה להם האשה, מעמידה פנים מתפלאות. 'זה האל שבעלי מעריץ. קצת מוזר, אני מודה, כי הוא דורש קורבן של דם טרי מדי יום. כשבעלי ישוב הביתה לארוחה, הוא יכה אתכם על הראש במכתש הכבד, ואת הדם שלכם יגיש כמנחה למכתש ולעלי. כל כך הרבה פעמים ניסיתי לשכנע אותו שיחדל מזה, שיפסיק להעריץ את האל הזה ויעבור למשהו יותר מקובל. אבל זה לא עוזר, הוא בשלו.. ואני צריכה אחר כך לנקות את כל הרצפה מן הדם המתיז לכל עבר! ' באותו רגע חזר פו-נאן לביתו כדי לאכול ארוחת צהריים, ולהפתעתו ראה את שלושת האורחים שהזמין, נסים על נפשם בבהלה. 'מה קרה? שאל את אשתו, 'מדוע הם בורחים מכאן?' ענתה לו האשה: 'הם רצו לקחת את המכתש והעלי שלנו, ואני סירבתי לתת להם אותו..' 'אשה טפשה שכמותך!' צעק עליה פו-נאן. 'אם הם רצו את המכתש והעלי, היית צריכה לתת להם את זה.' הוא אחז בידיו את המכתש והעלי והחל רודף אחריהם כדי לתת להם אותם. 'היי, חזרו הנה, חזרו!' קרא אליהם בקול רם, 'בואו, חזרו בחזרה', רץ אחריהם מתנשף, ומנופף בידיו בעלי ובמכתש. האנשים, שכבר היו מבוהלים כהוגן, הסתובבו לאחור וראו את פו-נאן רודף בעקבותיהם, מנופף בידיו בחלקי המתכת הכבדים, והיו בטוחים כי הוא אכן בא לפצח את גולגולותיהם. הם הגבירו את מהירותם ורצו רחוק רחוק מבלי לעצור או להסתובב לאחור. לעיתים תהה פו-נאן מדוע חדלו אנשים לבוא ולבקר ולהתארח בביתו. אבל אף פעם לא גילה את הסוד של אשתו.
קישור ישיר 16.10.03 כוחו של גבר כוחו של גבר אינו נמדד ברוחב הכתפיים שלו הוא נמדד בעד כמה נפתחות זרועותיו לרווחה כדי להקיף אותך. כוחו של הגבר אינו נמדד בעד כמה עמוק טון דיבורו, אלא במילים העדינות שהוא לוחש. כוחו של גבר אינו נמדד בכמה חברים יש לו, אלא בכמה חבר הוא עם ילדיו שלו כוחו של גבר אינו נמדד בעד כמה נכבד הוא תפקידו, אלא עד כמה הוא זוכה לכבוד בביתו כוחו של גבר אינו נמדד בעד כמה חזק הוא יכול להרביץ, אלא בעד כמה רך ומלטף הוא מגעו כוחו של גבר אינו נמדד בכמות השיער המקשטת את חזהו, אלא בלב המסתתר בתוככי בית החזה. כוחו של גבר אינו נמדד בכמה נשים היו לו, אלא בשאלה האם הוא יודע באמת לאהוב. כוחו של גבר אינו נמדד בעל כמה נשים הוא התענג, אלא לכמה נשים הוא הצליח לגרום עונג.. .
קישור ישיר 15.10.03 זהב ויהלומים אגדה ממצרים לפני הרבה הרבה שנים, חי במצרים איש מיסטי אחד, גדול בחכמה, שרבים שיחרו לפתחו. שמו היה זון-נון. פעם אחת בא אליו איש צעיר, ושאל אותו: 'מורי, אני לא מבין מדוע איש נעלה כמוך, מתלבש בבגדים כל כך פשוטים. אתה לא חושב שאתה צריך להתכבד בבגדי פאר, שיהיו מתאימים למעמדך כחכם הגדול של העיר?' חייך החכם, ואמר: 'אני אענה לך על כך, אבל לפני כן הייתי רוצה שנעשה ניסוי קטן.' הוא הוריד מעל אצבעו טבעת מוזהבת, משובצת באבנים מבריקות, והניח אותה בכפו של האיש הצעיר. 'גש עם הטבעת הזאת לשוק. נסה למכור אותה תמורת מטבע זהב אחת, ראה אם מי מן הסוחרים יהא מוכן לתת בעבורה את המחיר הזה.' רץ האיש הצעיר אל השוק. הציע את הטבעת לסוחר הדגים והוא סרב, לסוחר העורות והוא סרב. סוחר הטקסטיל וסוחר התבלינים נשפו בבוז כשדחו את הצעתו, וסוחר הירקות אמר לו שהוא מוכן לתת בעבורה לא יותר מאשר מטבע כסף אחת במקום מטבע זהב. חזר האיש הצעיר אל החכם, ואמר לו שכל סוחרי השוק חשבו שהמחיר של מטבע זהב אחת הוא מוגזם לחלוטין. 'יפה' אמר לו החכם. 'ועכשיו, לך אל חנותו של צורף הזהב הנמצאת בקצה הסימטה, ובקש ממנו להעריך את שווייה של הטבעת. אל תאמר לו את המחיר שאתה מבקש, חכה עד שהוא יאמר לך מה המחיר שהוא מוכן לתת'. הבחור הצעיר עשה כדבריו, וחזר כעבור שעה קלה כשהבעה לגמרי אחרת מרוחה על פניו. 'מורי, מורי,' קרא בהתלהבות, 'אתה לא יודע מה אמר לי הצורף! הוא מוכן לתת בעבור הטבעת הזאת אלף וארבע מאות מטבעות זהב! זה למעלה מפי אלף וארבע מאות פעמים ממה שהיו מוכנים הסוחרים לתת!' חייך החכם ואמר לו: 'זו התשובה לשאלתך. הערך של כל דבר אינו נמדד בעטיפה החיצונית שלו. כדי לגלות ערך אמיתי של משהו, צריך מישהו שמבין בו. הסוחרים בשוק נתנו מטבע כסף אחת, כי הם לא מבינים שהטבעת הזאת כולה זהב ויהלומים. הצורף, מבין גדול בזהב ויהלומים, ולכן היה מוכן לתת את ערכה האמיתי של הטבעת. כך גם עם אנשים. שום בגדים לא יכולים לעשות אותם למשהו שהם אינם. צריך מישהו שמבין, כדי לראות מבעד לבגדים. אם אתה יודע שבתוכך אתה זהב ויהלומים, אל תדאג אם סוחרים שאינם מביני עניין, ממעיטים בערכך. התחבר עם הצורפים, עם אלו שיכולים לעמוד על ערכך האמיתי, ולא חשוב באיזה בגד תבוא לפניהם.
קישור ישיר 14.10.03 לשנן בעל פה בחור פשוט אחד, חסר השכלה, הצטרף לאחד מן המרכזים המגייסים חיילים לצבא. הוא שהה במקום מספר שבועות וקיבל הכשרה קדם צבאית, שבסופה הוא אמור היה להיות כשיר ומוכן לשירות צבאי. לרוע המזל, התבשר מפקד הבסיס שבשבוע הבא יגיע מפקח, על מנת לבדוק את רמת המגוייסים החדשים. המפקד חשש מאד שהבחור הפשוט יעשה לו בושות, כיוון שבנוסף להיותו לא חכם במיוחד, הוא גם היה חדש במקום, ועוד לא הספיקו ללמד אותו מספיק כדי לעמוד בקריטריונים שהציבה המפקדה הראשית. מאחר והמפקד לא רצה לוותר עליו, כל זוג ידיים נוספות היה חשוב לו במחנה, הוא החליט לערוך לו הכנה לקראת המפגש עם המפקח. מנסיונו בפעמים הקודמות, ידע המפקד מה תהיינה שאלות המפקח, והוא לימד את הבחור לענות עליהן לפי הסדר. 'השאלה הראשונה תהיה בן כמה אתה, אמר לבחור, ועליך לענות '22' השאלה השניה תהיה, כמה זמן אתה כאן? ועליך לענות 'שנתיים' והשאלה השלישית שהוא בוודאי ישאל אותך היא, האם אתה שמח ומאושר כאן במחנה, ורואה בו את ביתך? או שאתה מלא געגועים לבית משפחתך? עליך להשיב לו 'גם וגם, שני המקומות נחשבים בעיני לביתי.' המפקד דרש מהבחור לשנן את השאלות והתשובות יומם וליל, עד לבואו של המפקח. 'שים לב, מאד חשוב הסדר של התשובות' הוסיף ואמר לו.' שנן את הסדר שבו אתה עונה, תשובה אחת, תשובה שתיים ואחר כך שלוש.' כשהגיע המפקח, ביקש לזמן לפניו את המגוייסים החדשים. כשהגיע תורו של בחורינו הפשוט, שאל אותו המפקח: 'כמה זמן אתה כאן?' ענה לו הבחור, כפי שלימדו אותו לענות לפי הסדר: '22'. הדבר נראה למפקח מאד משונה, אבל הוא המשיך לשאול: 'בן כמה אתה?' ענה לו הבחור 'שנתיים'. רתח המפקח מכעס, וצעק עליו: 'מה השטות הזאת? האם אתה משוגע או שאני משוגע?!' ענה לו הבחור: 'גם וגם'. זה כל מה שהצליח לזכור מהתשובה השלישית, כי לנוכח כעסו של המפקח הוא התרגש והתבלל ושכח את ההמשך. זה מה שקורה כשמשננים דברים בעל פה, מבלי להבין את משמעותם..
קישור ישיר 13.10.03 שאלות ותשובות נזיר זן צעיר היה בדרכו אל השוק, לקנות ירקות למנזר בו הוא לומד, כאשר בדרך פגש אותו אחד מתלמידי המנזר. 'לאן אתה הולך?' שאל בסקרנות התלמיד. 'אני הולך לאן שתשאנה אותי רגליי' ענה לו הנזיר, והמשיך בדרכו אל השוק. הרהר קצת התלמיד בתשובה הסתומה הזאת, והיה בטוח שיש בה איזו משמעות עמוקה נסתרת. משלא הצליח להבין אותה, ניגש אל המורה שלו, וסיפר לו על כך. 'היית צריך לשאול אותו', יעץ לו המורה, 'מה היה קורה אילו לא היו לך רגליים?' למחרת, שוב פגש התלמיד באותו נזיר, ושמח על ההזדמנות שנקרתה על דרכו לשאול את מה שלא שאל אתמול. 'לאן אתה הולך?' שאל את הנזיר, ומיד, מבלי לתת לו שהות לענות, המשיך: 'אתה הולך לאן שרגליך תשאנה אותך, לא כן? אז תן לי לשאול אותך שאלה. מה היה קורה...' הנזיר קטע אותו באמצע המשפט: 'לא, לא, אתה טועה. היום אני הולך לאן שהרוח נושבת.' אמר לו. התלמיד נאלם דום, כי לא ציפה לתשובה הזאת, ולא היתה לו שום שאלה מוכנה לשאול. שוב הלך להתייעץ עם המורה כיצד מגיבים לאמירה כזאת, והלה הציע לו לשאול 'ומה היית עושה אם לא היתה רוח?' חיכה התלמיד מספר ימים לשעת כושר, וכאשר ראה שוב את הנזיר צועד בדרך אל השוק, רץ לקראתו, בטוח שהפעם יוכל להפתיע את הנזיר בשאלת מחץ חכמה: 'היי, לאן אתה הולך?' שאל והמשיך מבלי לחכות לתשובה: 'האם אתה הולך לאן שרגליך תשאנה אותך, או שאתה הולך בעקבות הרוח הנושבת?' הנזיר חייך, ואמר: 'לא, היום אני סתם הולך לקניות בשוק..' בחיים אי אפשר להתכונן מראש לכל מצב, ולהכין תשובה לכל שאלה, או שאלה לכל תשובה. הכל פתוח, ולא צפוי, ומה שהיה נכון אתמול, לא בהכרח תופס גם היום.
קישור ישיר 12.10.03 בשמך יום אחד יצא המלך לטייל מחוץ לארמון, וליד השער ראה איש צעיר עומד, ובידו תרנגולת. כשראה האיש הצעיר את המלך יוצא, ניגש אליו, קד אפיים ארצה ואמר לו: 'אדוני המלך, שיחקתי עם חבריי בהימורים, והימרתי בשמך. הרווחתי את התרנגולת הזאת בשמך, ולכן היא שייכת לך. אנא קבל אותה.' שמח המלך, ואמר לאיש: 'תודה לך. מסור את התרנגולת לאחראי על הלול בתוך הארמון'. כעבור כמה ימים, שוב יצא המלך לטיול, ושוב ראה את אותו איש, אלא שהפעם, אחז הלה בידו חבל שהיה קשור לעז גדולה ויפה. 'שוב הימרתי בשמך, אדוני המלך' אמר לו האיש, 'ושוב זכיתי בשמך. העז היא שלך, אנא קבל אותה'. המלך היה מרוצה מאד מיושרו של הבחור, אם הוא הימר בשמי, אכן הזכיה מגיעה לי, חשב לעצמו. 'תודה רבה לך. הכנס פנימה לארמון ומסור את העז לאחראי על הדיר', אמר לאיש. שוב עברו כמה ימים, ושוב פגש המלך בשערי הארמון את אותו איש. הפעם הוא היה מלווה בשני בחורים שאחזו בזרועותיו, כל אחד מצד. 'אדוני המלך' פנה האיש ואמר למלך, 'לא תמיד המזל משחק לי ולך. הימרתי גם הפעם בשמך, והפסדתי. אני חייב לאנשים האלה את הכסף. מאחר וההימור היה בשמך, מן הראוי שתשתלם להם'.. הבין המלך כי שגה כשהסכים בעבר לקבל את הזכיות של ההימורים, ולא נותרה לו ברירה אלא לשלם את החוב לשני האנשים. 'אני מזהיר אותך' אמר לאיש הצעיר, 'שלא תעז להמר שוב בשמי !' לא מדובשך ולא מעוקצך...
קישור ישיר 11.10.03 חג סוכות שמח לכל קוראי האתר. כל יום שעובר, מביא אתו הנה קוראים חדשים, ואין דבר שמשמח אותי יותר מזה. זה רק הגיוני שמי שמשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה בפרוייקט כזה, ירצה שהתוצאה תמשוך אליה כמה שאפשר יותר אנשים שיוכלו להנות מפירות עמלו. אני מחפשת כל הזמן דרכים להגברת החשיפה של שעת סיפור לקהל חדש, ונראה לי שדי מיציתי את יכולותיי האישיות. צריך משהו קצת יותר חזק מאימייל פה ואימייל שם לעורך של מדור אינטרנט בעיתון, או באתר, זה או אחר. את זה כבר עשיתי. אז הנה פתאום מסתמנת אפשרות חדשה להגדלת התפוצה, על ידי השתתפות במשאל האתרים של YNET. אני לא מחפשת כבוד, או יוקרה, או פרסים, או טובת הנאה כספית, או כל מיני דברים מהסוג הזה, שאמנם לא נראים לי פסולים כלל ועיקר, אבל לא נמצאים בראש סדרי העדיפויות שלי. כל מה שמעניין אותי זה שהאתר יגדל ויגיע לכמה שאפשר יותר קוראים. מיותר לציין מה החשיפה שתתלווה למשאל הזה, יכולה לעשות לקידומו של אתר. אז אם בא למישהו מהקוראים, שאוהבים את מה שאני עושה כאן, לתת לשעת סיפור איזו דחיפה קטנה קדימה, הוא מוזמן להצביע במשאל המועדפים 2003 בקטגוריה האחרונה הנמצאת בסוף השאלון, בקבוצה של אתרים ישראלים, ותבוא על ראשו הברכה.. תודה ! ומי שלא בא לו להתעסק עם זה, לא נורא, מוזמן להמשיך ישר הלאה לסיפור של היום: חוק הזרעים של הטבע התבונן למשל בעץ תפוח.. על עץ בפריחה יכולים להיות כחמש מאות תפוחים, ובכל אחד מהם כעשרה זרעים. מדובר בכמות ענקית של זרעים. אפשר לשאול: מדוע צריך כל כך הרבה זרעים, בכדי להצמיח רק עוד כמה עצי תפוח בודדים? נראה שהטבע רוצה ללמד אותנו כאן משהו. הטבע אומר לנו, שלא כל הזרעים גדלים והופכים לעצים, ובכלל בחיים, רוב הזרעים לא מגיעים לידי הגשמה. אם רוצים באמת שמשהו יקרה, צריך לנסות הרבה יותר מפעם אחת. פירושו של דבר: אתה צריך להשתתף בכעשרים ראיונות עבודה, כדי להתקבל למשרה אחת. אתה צריך לראיין כארבעים מועמדים, כדי למצוא עובד מתאים אחד. אתה צריך להראות את ביתך לחמישים אנשים, כדי למכור אותו לאחד מהם. ואתה צריך להפגש עם מספר אפילו גדול יותר של אנשים כדי למכור את מכוניתך, או פוליסה של ביטוח חיים, או רעיון עסקי שהגית. ואתה פוגש בערך מאה אנשים שונים, עד שאתה מוצא בתוכם חבר אמיתי אחד.. כשאנו מבינים את חוק הזרעים הזה של הטבע, אנחנו לא מתאכזבים בכל פעם מחדש. אנחנו מפסיקים להרגיש כקרבן אם דברים לא מסתדרים ישר על ההתחלה. אנחנו לומדים איך להתמודד עם דברים שקורים לנו במהלך החיים. חוקי הטבע אינם משהו שאנחנו צריכים לקחת באופן אישי. אנחנו רק צריכים ללמוד אותם, ולחיות על פיהם.
קישור ישיר 10.10.03 שכר דירה בעל בית אחד דרש לקבל את שכר הדירה המגיע לו, מסופר צעיר ואביון שהתגורר בדירה. מועד התשלום כבר עבר מזמן, ולסופר לא היה ממה לשלם. לבעל הבית נמאס לחכות, והוא בא לדרוש את כספו. 'אין לך מושג מה אתה עושה!' קרא אליו הסופר. 'בעוד כמה שנים, אנשים יעברו ליד הבית הזה ויגידו, הסופר הנודע זה וזה התגורר כאן פעם..' 'תשמע,' אמר לו בעל הבית. ' לא צריך לחכות כמה שנים. אם אתה לא משלם לי מיד, הם יגידו את זה כבר מחר..'
קישור ישיר 9.10.03 חברים טובים ינשוף אחד בנה לו בית על עץ עבות, שמתחתיו נהג פיל קטן לבוא ולבלות את הלילה. לאט לאט הפכו הינשוף והפיל לחברים. ערב אחד, בשעה שהפיל שוטט לו ביער, הוא נתקל בחבורה של שדים. 'זה הוא, זה הוא !' קרא מלך השדים והצביע על הפיל. 'מי זה הוא, מה זה הוא?' שאלו אותו נתיניו. 'אתמול בלילה חלמתי חלום' אמר השד, 'ובחלומי אכלתי פיל. הפיל הזה דומה לו שתי טיפות מים. תפסו אותו והביאו לי לאכול ממנו, כדי שחלומי יתגשם.' מיד תפסו השדים את הפיל, והובילו אותו לקרחת היער, כדי להכינו למאכל למלכם. המלך, ואשתו המלכה השדה, ישבו לצפות בהכנות. כאן החליט הינשוף שעליו לבוא לעזרתו של הפיל חברו. הוא עף למרכז המעגל, התיישב ליד המלכה והתחיל לקרוא 'זו היא, זו היא !' 'מה זו היא, מי זו היא?' שאלו אותו כולם. 'זו המלכה. אתמול בלילה חלמתי שאני מתחתן עם מלכת השדים. אנא חתנו אותי אתה, כדי שחלומי יתגשם.' המלכה התחלחלה וקראה בקול: 'בחיים לא אתחתן עם ינשוף!' והמלך, מיד הרגיע אותה ואמר לה: 'יקירתי, אל תדאגי, אף אחד לא מבקש ממך להתחתן עם ינשוף. מה את עושה עניין מחלומות? חלומות זה לא דבר שצריך לקחת ברצינות. הנה אני, למשל, אתמול חלמתי שאני אוכל פיל, והיום אני משחרר אותו מבלי לאכול אותו. חלומות זה שטויות..' שחררו השדים את הפיל, והוא וחברו הינשוף הלכו לדרכם שמחים וטובי לב..
קישור ישיר 8.10.03 לשלם את המחיר היה היה פעם מוזיאון יפה שנבנה כולו שיש בוהק. כל רצפתו רוצפה באריחי שיש יפים, ואילו במרכז האולם עמדו פסלי שיש מגולפים לתפארה. אנשים רבים באו מכל רחבי העולם כדי להתבונן בפסלים היפים ולהעריץ אותם. לילה אחד, החל אחד מאריחי השיש לדבר עם פסל השיש הסמוך אליו: 'היי, פסל שיש' אמר האריח, 'אני רוצה להגיד לך משהו. אתה יודע שזה ממש לא הוגן, שאנשים מכל קצווי עולם מגיעים לכאן, ודורכים עלי בדרכם אליך, להעריץ את יופייך. זה ממש לא הוגן !' ענה לו פסל השיש: 'ידידי היקר, אריח השיש. אתה זוכר את הימים בהם היינו שנינו חלק מאותו גוש אבן באותה מערה?' 'כמובן שאני זוכר !' ענה לו האריח. 'דווקא בגלל זה אני מרגיש כל כך נחות עכשיו. הרי שנינו באנו מאותה מערה, ובכל זאת, כל אחד מאתנו זוכה ליחס שונה. אותך מעריצים, ועלי דורכים ! כמה לא הוגן !' המשיך הפסל: 'אם כך, אתה ודאי גם זוכר את היום בו הגיע האמן אל המערה, וניסה לחצוב אותך ולעבוד עליך בכליו, אבל אתה התנגדת ולא נכנעת למפסלת שבידו?' 'כן. כמובן שאני זוכר' ענה האריח. שנאתי את ההאיש הזה. איך הוא יכול היה לפצוע אותי עם הכלים החדים האלה שלו, זה כל כך כאב !' 'נכון' אמר הפסל, 'הוא לא יכול היה לעבוד עליך כי אתה לא הסכמת לתת שיעבדו עליך..' האריח לא הבין לאן הפסל חותר: 'נו, נכון, אז מה?' אמר פסל השיש: 'באותו רגע, הוא החליט לוותר עליך, ובמקום זה התחיל לעבוד עלי. אני ידעתי, שאחרי כל מאמציו, אני אצא משהו שונה ויחודי, ולא התנגדתי שיעשה בי כרצונו. סבלתי בשקט את כל הכלים החדים שחרצו בגופי, כי ידעתי שהתוצאה תהיה שווה את היסורים..' 'המממ...' מלמל אריח השיש, מתחיל להבין לאן חותר הפסל. 'ידידי', אמר פסל השיש. 'לכל דבר בחיים יש מחיר. מאחר ואתה נכנעת והחלטת לשלא לשלם אותו כבר בהתחלה, היום אתה לא יכול להאשים אף אחד חוץ מאשר את עצמך. עליך דורכים, ואותי מעריצים..'
קישור ישיר 7.10.03 אבטיחים שני סינים, צ'ואן וצ'ינג, התקבלו לעבודה בחברה סיטונאית באותו היום. שניהם עבדו מאד קשה כדי להוכיח את עצמם כראויים למשרה המבוקשת. עם השנים, הבוס קידם את צ'ינג עד למשרה של מנהל מכירות ראשי, ואילו צ'ואן נשאר במשרתו המקורית. הדבר חרה לו מאד, אבל הוא הבליג וציפה לראות מתי יגיע יומו להתקדם. משבושש היום הזה להגיע, וצ'ואן כבר לא יכול היה לשאת את זה עוד, הלך אל הבוס להגיד לו מה הוא חושב על האפלייה הזאת, וגם הכין אתו מכתב התפטרות, למקרה שהבוס יעמוד בסירובו לקדם אותו. בשבתו אצל הבוס, הטיח בו את כל מה שהיה לו על הלב, והשורה התחתונה של דבריו היתה, שהבוס מקדם רק את מי שמלקק לו ומתחנף אליו. הבוס ידע שצ'ואן עבד מאד קשה כל השנים, ולא רצה לפגוע עוד ברגשותיו. הוא ניסה לחשוב על דרך בה יגרום לצ'ואן לעמוד על ההבדלים בינו לבין חברו שהתקדם בחברה, בעוד הוא נשאר תקוע על משרתו במשך שנים. 'תשמע, צ'ואן', אמר לו הבוס, 'אני מבקש ממך לגשת לשוק ולברר אם מישהו מוכר שם אבטיחים'. צ'ואן רץ בשמחה אל השוק, בחשבו כי אולי זה סימן לכך שסוף סוף תהיה איזו תזוזה בתפקידו. הוא מיהר לחזור ובישר לבוס כי אכן יש ירקן אחד בשוק שמוכר אבטיחים. 'מה אתה אומר ! ' אמר לו הבוס. 'ובכמה הוא מוכר את האבטיח?' צ'ואן לא ידע לענות על השאלה, אבל אמר שמיד ירוץ שוב לשוק, יברר, ויחזור עם תשובה. חזר כעבור שעה קלה אל הבוס ואמר לו: 'הוא מוכר כל קילוגרם ב - 12 יואן'. הבוס רשם זאת לפניו, ואמר לצ'ואן כי הוא מתכוון להטיל את אותה משימה גם על צ'ינג. 'המתן אתי כאן עד שיחזור, ונראה מה תהיה תשובתו של עמיתך' אמר לו, ושלח את צ'ינג למשימה. כעבור מספר דקות חזר צ'ינג, ואמר לבוס: 'בכל השוק יש רק מוכר אחד שמוכר אבטיחים. הוא מוכר אותם ב - 12 יואן לקילו, ב-100 יואן ל-10 קילו. יש לו בסטוק במחסן 340 אבטיחים. על הדוכן עצמו יש 28 אבטיחים, שמשקלם ביחד כ - 45 קילוגרם. הוא קנה אותם לפני יומיים ממחוז צ'ו שבדרום, הם טריים ואדומים ונראים באיכות מעולה'. צ'ואן עמד נדהם לנוכח התשובה, והבוס לא היה צריך להגיד עוד מילה נוספת כדי להסביר לו את ההבדל בינו לבין חברו. הוא קרע את מכתב ההתפטרות שהתכוון להגיש, וגמר אומר בלבו ללמוד מצ'ינג ולנסות להיות עובד טוב כמוהו. סוד ההצלחה של צ'ינג היה בראיה שלו למרחוק. לחשוב כמה צעדים קדימה. והדבר נכון לא רק לגבי עבודה, אלא בכל תחומי החיים: תמיד להסתכל הרחק לאופק, לדעת לצפות את הצעד הבא, ולהיות מוכן לו.. אמן על כולנו..
קישור ישיר 5.10.03 סיפור ליום כיפור אבא אחד, שאהב את בנו הקטן בטירוף, אהב להשתעשע אתו בכל ערב כשחזר מן העבודה. כדי להאריך את שעת המשחק, היה ממציא משחקים והפתעות חדשות מדי יום. פעם אחת, בערב ראש השנה, הביא לבנו הקטן תפוח, כדי ללמדו על מנהג אכילת תפוח בדבש. הושיט הבן את ידו אל התפוח ורצה לקחתו, אך האב משך ידו עם התפוח והחביאה מאחורי הגב. שוב ושוב ניסה הבן לקחת את התפוח מהאב, אך בכל פעם שהיה נדמה שהנה הוא מצליח, הרחיק האב את ידו, והעלים את התפוח מאחורי גבו או גבוה מעל ראשו. ככה השתעשעו להם השניים שעה ארוכה. הילד מאד רצה את התפוח, אך לא הצליח להשיגו, והאב היה מאד משועשע מנסיונות הסרק שלו. הילד היה אמנם קטן, אבל פיקח. הוא חשב על דרך בה יוכל להוציא את התפוח מידי אביו. בפעם הבאה שאביו משך את התפוח והרחיקו, נעמד הילד והתחיל אומר את ברכת בורא פרי העץ, אותה כבר הכיר בעל פה למרות גילו הצעיר. לאב לא היתה כל ברירה אלא לתת לו את התפוח, שאם לא כן היתה הברכה נאמרת לבטלה. אסור לבזבז את הברכה לשווא, והילד הקטן הבין זאת, וידע כי ברגע שיאמר את הברכה, יאלץ אביו לתת בידו את התפוח. סיפור נחמד כשלעצמו, אבל איך הוא קשור ליום כיפור? מסתבר, שביום כיפור, גם אנחנו עושים לאלוהים מין תרגיל כזה. אנחנו צמים, ומתפללים, ואומרים ברכה אחת, מיוחדת ורבת משמעות, המדברת על אל רחום וחנון שלכל חטאותינו מוחל. אלוהים לא היה רוצה שהברכה הזאת הנאמרת על ידינו, תאמר לשווא, או תשתמע כשקרית, והוא ממהר למחול לנו, כלשון הברכה. כל מה שאנחנו צריכם לעשות, זה לרצות באמת שיסלח לנו, ולהגיד את זה. הוא כבר לא יניח לאף שמבקש את סליחתו, להתאכזב. ובבקשת הסליחה שלנו, והיציאה מתוך ההנחה שאלוהים הוא רחום וחנון ומוחל על הכל, אנחנו עושים לו בדיוק את אותו תרגיל שעשה הילד לאביו כדי לקבל את התפוח.. אלוהים נותן לנו את ה'תפוח' שלו, את מחילתו, אם אנחנו באמת מביעים רצון אמיתי לקבל אותה. אז קדימה, לרצות, להביע, ולקבל... ולהחתם הכי טוב שאפשר. גמר חתימה טובה לכולם.
קישור ישיר 4.10.03 נראה אותך.. סוחר אחד, שטייל להנאתו את טיול הבוקר שלו, ראה דמות אדם מתכופף על החוף, וממלא כוס קטנה בחול ים. עקב אחריו הסוחר במבטו, וראה כי הוא מרוקן את הכוס הקטנה אל ערימה של חול מצידו השני. ממלא כוס, ושופך, ממלא ושוב שופך. תמה הסחור לפשר המעשה, והחליט לגשת אליו ולשאול אותו מה בדיוק הוא עושה. 'שמי בידהאטא, אני הגורל', ענה לו האיש, 'ואני מודד את מנת האוכל שיקבל כל אדם היום.' הסוחר נסער מאד: 'מה, באמת? אתה יכול לעשות את זה? אני קורא עליך תגר, נראה אותך מונע ממני את ארוחת הצהריים שלי היום, או מקטין את כמותה!' 'כרצונך' ענה לו בידהאטא הלך הסוחר אל השוק, קנה דג גדול, והביא אותו הביתה אל אשתו כדי שתבשל לו את ארוחת הצהריים. אחר כך נפנה לטפל בענייניו, ולקראת שעת צהרים, כשגבר עליו רעבונו, חזר הביתה לאכול. אשתו הגישה לו את הדג הגדול שבישלה, והוא חשב לעצמו בחיוך: 'הגורל אמר שביכולתו למנוע ממני את ארוחתי... נראה אותו.. ' ועוד הוא חושב כך, בא לו לפרוץ בצחוק גדול על הגורל שחשב שיכול להפחיד אותו. צחוקו היה כל כך גדול, שאשתו חשבה שהוא צוחק עליה ועל הדרך בה בישלה את הדג. היא החלה לקלל אותו ולהטיח בו עלבונות. הסוחר הנדהם מהתקפתה של אשתו, כל כך התרגז, עד שהאוכל נתקע לו בגרון. הוא קם ועזב את הבית בכעס. רק לאחר זמן מה, כשנרגע, נאלץ להודות שהגורל הצליח. הוא אכן מנע ממנו את ארוחת הצהריים שלו.. אז תזהרו לא להתגרות בגורל.. ובמדור קוראים כותבים יש סיפור יפהיפיה חדש ששלחה אלי ריקי: הכובע של מריה גוואדלופה.
קישור ישיר 2.10.03 מהפך מורה זן אחד שהלך לבקר את אחותו, שמע ממנה על הצרות שיש לה עם בנה המתבגר. 'הוא לא עובד, מבזבז את כספו של אביו על בילויים ומסיבות, ומזניח את העבודה בשדה שלנו . אולי תוכל לדבר אתו ולהחדיר קצת בינה לראשו..' ביקשה מאחיה. מורה הזן הבטיח לה להשתדל לטפל בעניין, וכעבור כמה ימים הלך לבקר אצלה בשעה שאחיינו היה בבית. האחיין שמח מאד לראות את דודו החכם, ושניהם ישבו שעה ארוכה והפליגו בזכרונות על ימים עברו, לפני שהדוד הפך לנזיר ונכנס למנזר. האחיין שיער מה היא סיבת הביקור של דודו, וציפה להיות ננזף בכל רגע, אבל הדוד לא אמר מילה אחת שיכולה היתה להשתמע כנזיפה על אורח חייו של הצעיר. למחרת בבוקר, כאשר היה עליו לעזוב ולחזור חזרה למנזר, התלבש והתכונן ליציאה, וכאשר הגיע לנעילת סנדליו, אמר לאחיינו: 'האם אתה מוכן לעזור לי, ידיי רועדות וקשה לי לשרוך את רצועות הסנדל' האחיין עזר לו בשמחה, ואז אמר הדוד: 'תודה רבה לך על העזרה. אדם מזדקן ונחלש מיום ליום. אתה זוכר כמה חזק וחסון הייתי פעם?' 'זוכר' ענה לו הנער, מהורהר. 'אני בהחלט זוכר איך היית חסון וחזק..' זה היה רגע של אמת בעבורו. לפתע ראה את הדברים אחרת: אביו, ואמו, וכל אלה שחפצו בטובתו ודאגו לו, הולכים ומתבגרים. עכשיו הגיע זמנו להתחיל לדאוג להם, לקחת אחריות על הבית והשדה, ולהחזיר להם את כל מה שהשקיעו בו במשך השנים. בו במקום החליט לשנות את אורחותיו, ופתח דף חדש בחייו. אההה... ויש עדכון במדור 'קוראים כותבים'.. שווה להציץ ולקרוא ..
קישור ישיר 1.10.03 תמורה צנועה משורר אחד, אבו דאלאמה, כתב שיר הלל לאחד מח'ליפי בגדד, ובא לארמון להגיש לו אותו במתנה. שמח המלך עד מאד, ושאל את המשורר מה ירצה לקבל בתמורה. 'תן לי כלב ציד' אמר לו המשורר. כל יועצי המלך נשפו בבוז, תמהים על איש הרוח הלא חכם הזה, המסתפק בתמורה כל כך צנועה. הרי יכול היה לקבל מן השליט מתנה נאה של זהב ואבנים יקרות.. המלך התפלא מאד, מה פתאום כלב ציד, אבל רצונו של אדם הוא כבודו. 'אם זה מה שאתה חפץ בו, אין בעיה, תקבל את מבוקשך' אמר, והורה למשרתיו לתת למשורר כלב ציד. 'הוד מעלתך כל כך נדיב,' אמר המשורר. 'אילו רק היה לי סוס, הייתי יוצא עם הכלב לציד..' 'תקבל גם סוס' אמר המלך והורה לתת לו גם סוס, אחד הטובים שישנם באורוות הארמון. 'אני מודה לך מעומק לבי, הוד מעלתך' אמר המשורר. 'כשאחזור מן הציד ובידי השלל שצדתי, מה אעשה בו? אילו רק היה לי טבח שיכין לי ממנו מטעמים..' המלך הבין את הרמז: 'תקבל גם טבח' אמר למשורר. 'הנדיבות שלך אינה יודעת גבולות, מלכי הנערץ' המשיך המשורר. 'מה אעשה ואיפה אשים את כל המתנות האלו שהרעפת על ראשי?' נתן לו המלך גם אחוזה. 'מלך רב חסד שכמוך !' אמר המשורר. 'כמה נדיב מצידך להשפיע כל טוב שכזה על ראשי. אבל איך אוכל להחזיק את האחוזה הגדולה הזאת, ואני אינני אלא משורר דל?' ראה המלך כי הוא צודק, ואמר לו: 'אתן לך מטע של תמרים. זה יכניס לך מספיק כסף כדי לכסות את כל הוצאות התחזוקה של האחוזה'. 'העולם לא ראה רוחב לב ורוחב ידי כמו שלך, שליט נדיב שכמוך !' אמר המשורר למלך. הוא נישק את ידו, ועזב את הארמון, משאיר מאחוריו את חבורת היועצים, נדהמים מן ה'תמורה הצנועה' שביקש, וגם קיבל, עבור שירו..
קישור ישיר |
כפתור להורדה:
כפתור להורדה:
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©