שעת סיפור - משלים אגדות (וגם) חיוכים

31.8.03

החוגלה והצייד

צייד אחד, שפרש רשתות ומלכודות ביער, בא אחר הצהריים כדי לבדוק מה העלה ברשתו.
באחת הרשתות, מצא חוגלה קטנה.
'סוף סוף תפסתי משהו' ! אמר לעצמו, 'זו נראית חוגלה נחמדה לארוחת הערב שלי, אם כי היא קצת קטנה..'
הוא שלח את ידו פנימה כדי לשחרר את החוגלה מן הרשת, ולהכניסה לתרמילו, והיא נשכה את כף ידו.
הוא צעק בכאב, ואז פנתה אליו החוגלה ואמרה:
'שחרר אותי, בבקשה שחרר אותי. אני צעירה כל כך, עוד לא הספקתי לראות כלום בחיי. וגם אין עלי מספיק בשר בשבילך. אם תשחרר אותי, אני מבטיחה לך שאני אוביל הנה להקה גדולה של חוגלות , ואשכנע אותן להכנס ישר לתוך הרשת שלך. בבקשה תן לי ללכת!'
אבל הצייד לא נפל בפח. הוא ענה לה:
'נראה שאת מרגישה נוח מאד 'למכור' את אחיותייך החוגלות, ולהוליך אותן שולל. את עלולה לעשות את זה, ביתר קלות גם לי, ולרמותני..'

אף פעם אל תבטח במי שמוכן לבגוד באחיו..

30.8.03

הבדלי גובה

עץ אלון, ושיח ורדים, גדלו יחד כחברי ילדות, זה לצד זה.
ירוקים ורעננים, ציחקקו ביניהם ודיברו על הרוח ועל הגשם, ועל מראות שחלפו להם בגובה העיניים.
אבל בשעה ששיח הורדים פרח וליבלב, ונתן פרחים ריחניים, עץ האלון גדל עוד ועוד לגובה, והתרחק מן השיח חברו. עכשיו היו לו כבר נושאים חדשים לעניין: השמיים, פסגות ההרים, הנשרים במעופם, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

שיח הורדים שהרגיש זנוח וננטש, אימץ את כל כוחו וקרא בקול רם, שיגיע עד למעלה, לצמרת האלון:
'יפה יפה, אתה בטח מרגיש עכשיו את עצמך גדול וחשוב נורא בגובה הזה שהגעת אליו, לא?' קשה היה שלא לשמוע את נימת העלבון והפגיעה בקולו. 'כבר אין לך זמן לשיחה נמוכה עם שיחי פרחים..'
האלון, עשה גם הוא מאמץ שדבריו יגיעו אל השיח, וכופף קמעה את צמרתו כדי שיישמע טוב יותר: 'זה לא רק שאני גדלתי כל כך לגובה' אמר האלון לשיח. 'זה בעיקר שאתה נשארת תקוע אי שם למטה..'

ואני לא יכולה להמנע מלחשוב כמה פעמים זה קורה לנו בכל מיני מערכות יחסים, ולא רק זוגיות...
האחד צומח לגובה, והשני נשאר תקוע למטה.

29.8.03

סבא, אבא ובן

סיפור עממי מאירלנד

היה היה פעם איש שאביו הזקן היה סמוך על שולחנו. האב היה כל כך זקן, ידיו לא צלחו לשום מלאכה. כל היום היה יושב על המרפסת, בוהה בחלל, אוכל, שותה ומעשן.
הבן, שהתרגז על ההוצאות שנגרמות לו, מבלי שתהיה לו היכולת לקבל משהו בתמורה, גמר אומר בלבו להפטר מאביו. הוא החליט לשלח אותו לגורלו ביער, ולתת בידיו שמיכה אחת בלבד.
הוא קרא לאביו, והסביר לו מה הוא הולך לעשות. 'כל מה שאני יכול לתת לך, זו השמיכה האחת הזאת, שתתעטף בה ותגן על עצמך. מעכשיו, אתה אדון לעצמך. צא לדרך!' אמר לו.

רק סיים לומר מילים אלו, והנה שמע את קול בנו הצעיר קורא אליו:
'אבא, אבא, אל תתן לו את כל השמיכה. תן לו רק חצי ממנה..'
'למה? ' התפלא האב.
ענה לו הבן: 'כדי שתישאר לי חצי שמיכה, שאוכל לתת אותה לך בבוא הזמן כשאשלח אותך אל היער..'
כששמע זאת האיש, חזר בו מכוונתו לשלח את אביו, וטיפל בו במסירות עד ליום מותו.

מעשי אבות, סימן לבנים...

27.8.03

החמור

פעם, לפני הרבה שנים, מחוז גי-זו שבסין לא הכיר חמורים. אף פעם לא היה שם חמור, ואף אחד לא ידע כי חיה כזאת בכלל קיימת.
אחד מסוחרי המחוז, שנהג לנסוע לארכה ולרחבה של הארץ בשל עסקיו, הביא עמו בחזרה מאחד ממסעותיו חמור גדול. אבל מאחר ולא מצא לו כל שימוש, שילח אותו לחופשי ביער, לרגלי ההרים.

באחד הימים, נתקל נמר בחמור. בשל העובדה שמעולם לא ראה לפני כן יצור כזה, חשב הנמר כי אולי זו התגלמות של איזו ישות אלוהית, ונרתע לאחור ביראת כבוד. הוא מצא לעצמו מקום מסתור ממנו יכול היה להשקיף על החמור וללמוד את אורחותיו.
לפעמים העז הנמר להתקרב קצת יותר, כדי לבחון את החמור ביתר עיון, אבל תמיד שמר ממנו מרחק.
באחד הימים, כשאזר כבר הנמר די עוז לגשת יותר קרוב, פתח בדיוק החמור את לועו ונתן נעירה חזקה. הנמר, שחשב כי החמור מתכוון לטרוף אותו, נס על נפשו.

בימים הבאים, שוב תפס לו הנמר את מקום המסתור וריגל משם אחרי החמור. הוא נוכח לדעת שלמרות גופו הגדול, לא נראה היה שיש לחמור כישורים מיוחדים כל שהם.
לאט לאט התרגל הנמר גם לנעירות, וראה שאין בהן דבר מלבד פיהוק גדול.
ההבנה הזאת הקנתה לו אומץ, ובאחד הימים נתקל הנמר, כאילו במקרה, בחמור, ונתן לו חבטה חזקה. החמור התרגז מאד והחל לנעור ולבעוט ברגליו האחוריות בשצף קצף.
כשראה זאת הנמר, עלץ מאד. זה כל מה שהחיה הזאת יכולה לעשות?
הוא התקרב אל החמור ואמר לו: 'יצור גדול כמוך, יכול לעשות כל כך מעט?'
נתן קפיצה זריזה לעברו של החמור, נעץ בו את שיניו וטרף אותו.

זה כל כך דומה למה שאנחנו, בני האדם, מרגישים כלפי דברים לא ידועים, שנראים גדולים מאתנו. בהתחלה, מחזיקים מהם משהו ברומו של עולם, ולאט לאט מתגלה טבעם האמיתי..

26.8.03

אותה הגברת בשינוי אדרת

סיפור של ח'ליל ג'ובראן, אבל אני לא סגורה על זה במאת האחוזים..

באחד הימים נפגשו על שפת אגם כחול, אלת היופי ואלת הכיעור.
הן כמובן שמעו זו על רעותה, אך מעולם לא נפגשו.
כדי לחגוג את המפגשי המקרי, הציעה אלת הכיעור לאלת היופי רחצה משותפת והשתכשכות במימי האגם.

פשטו השתיים את בגדיהן וקפצו עירומות למים. פטפטו על הא ועל דא והחליפו ביניהן חוויות מחייהן.
כעבור שעה קלה הודיעה אלת הכיעור כי עייפה כבר, ויצאה מן המים. אלת היופי, התקשתה להפרד ממימי התכלת הנעימים העוטפים את גופה, ואמרה שתשאר עוד קצת במים.

אלת הכיעור, ששנאה את חזותה הדוחה, החליטה לגנוב את בגדיה של אלת היופי. חיש מהר לבשה אותם, בחשבה שככה אולי ידבק בה משהו מן היופי והחן של אלת היופי, והסתלקה מן המקום מבלי להפרד.

כשיצאה אלת היופי מן המים, גילתה כי בגדיה נעלמו.
על אף שהיתה יפה מאד וגופה מושלם, לא נראה לה הולם להתהלך ללא בגדים, ובלית ברירה עטתה על עצמה את בגדיה של אלת הכיעור.

מאז, ועד עצם היום הזה, כולם טועים, ומבלבלים בין השתיים. חושבים שאלת הכיעור היא אלת היופי, וההפך.
רק חדי העין ומביני דבר, יודעים להביט בפני היופי, ולזהותו גם מבעד, ולמרות, הבגדים המכוערים.
ואחרים, חכמים גם הם, מזהים את פני הכיעור, ולא הולכים שולל אחר המחלצות היפות העוטפות אותו..

( כן, ומה עם אלה שלא מזהים? הרי הם לצערנו הרוב....)

25.8.03

סוד היופי

אשה יקרה, מבוגרת מאד, בעלת יופי נדיר, נשאלה פעם לסוד יופיה ואישיותה הקורנת.
'האם תוכלי לתת לנו מספר עצות לטיפוח? איך זה שעורך כל יפה, וכל חזותך נעימה ומושכת ?
באלו חומרים את משתמשת' ?
'אספר לכם בשמחה רבה' , ענתה להם האשה, והחלה לפרט:

לשפתיים - אני משתמשת באמת
לקול שלי, אני משתמשת באדיבות
לאוזניים שלי - אני משתמשת ברחמים
לידיים - אני משתמשת בצדקה וחסד
לגוף שלי - אני משתמשת ביושר וכנות
ללב שלי - אני משתמשת באהבה
ולכל אלה שלא אוהבים אותי - אני משתמשת בתפילה..

24.8.03

תענית דיבור

ארבעה צעירים הודיים, החליטו לנסות ולהגיע לנירוונה בדרך של סגפנות, שתיקה מוחלטת ומדיטציה.
יצאו מביתם אל ההרים, ואיתרו מקום מתאים להתבודדות.
בערבו של של היום הראשון, רוח עזה נשבה וכיבתה את הנר היחיד שהאיר להם.
'או לא ! ' אמר האחד, 'הנר כבה ! '
'אנחנו לא אמורים לדבר ! ' אמר השני.
גם השלישי לא עצר בעד עצמו ואמר: 'למה אתם שניכם חייבים לשבור את השתיקה?
צחק הנזיר הרביעי ואמר: 'הא הא, אני היחיד שלא דיבר !'

הארה כבר לא היתה להם... תרתי משמע..

23.8.03

גרגר אורז

היה היה פעם מלך חזק בטיבט, שהיה אהוב מאד על בני עמו. לא רק אנשים אהבו אותו, אלא גם כל חיות הממלכה. מדי שנה, נהג המלך לערוך משתה מפואר, בשדה רחב ידיים מחוץ לארמון, ולהזמין אל המשתה את כל העם. מי שבא, אכל ושתה והתענג על המטעמים שבושלו על ידי טובי הטבחים המלכותיים. האוכל היה בשפע, והשתיה זרמה כמים. בהמולת הסביאה, אוכל רב נפל לרצפה, אולם אף אחד לא דאג להרים, הטבחים הביאו עוד ועוד מנות. לאחר שכל העם שבע והתפזר, החלו המשרתים מפנים את השטח. הם ניערו את המפות וזרקו על הקרקע את כל הפירורים והשאריות, החזירו חזרה לארמון את השולחנות והכסאות, והמקום חזר שוב להיות סתם חלקת שדה, עד למשתה של השנה הבאה.

לא רק האנשים נהנו מן המאכלים. החתולים והכלבים זללו את השאריות, ציפורים הנמיכו עוף וניקרו במעדנים שנפלו מן השולחנות לרצפה. אבל הכי מאושרות היו הנמלים. גרגרי האורז ופירורי הלחם שנוערו מן המפות לאדמה, היוו בשבילן אספקת מזון לחודשים רבים. במשך ימים ארוכים לאחר המשתה המשיכו עוד הנמלים העמלניות לגרור גרגרי אורז, אחד אחד, מן השדה אל מחבוא האוכל שלהם, והקימו בו מזווה מלא כל טוב לימים רבים.

באחד הימים הגיע מלך זר עם צבא קטן, ורצה לכבוש את הממלכה של המלך הטוב. לפני שיסתערו על הארמון, עצרו המלך ואנשיו למנוחה בחלקת השדה אשר לפני הארמון, כדי לאזור כוח ולהתקיף למחרת היום. המלך וחייליו לא יכלו שלא לשים לב לשיירות הארוכות של הנמלים בשדה, כשכל נמלה סוחבת אחריה גרגר של אורז. אחד החיילים, שבמקרה דיבר את שפת הנמלים, פנה אליהן ושאל:
'מה זה, מאיפה כל האורז הזה שאתן סוחבות?'
ענתה לו הנמלה הראשית: 'אה, זה המלך הטוב שלנו שעשה לנו כאן משתה גדול בשדה לפני כמה ימים.. אכלנו דיינו, ועתה אנחנו אוספות לנו את שאריות המזון בשביל החודשים הבאים'.
שמע זאת המלך הזר, ואמר לחייליו: 'תארו לכם, ממלכה כזאת חזקה שבה המלך מאכיל את אלפי הנמלים באורז, בטח יש לה צבא גדול ועצום! בואו נברח על נפשנו'.

וכך היה, עוד באותו לילה פנו המלך וחייליו לאחור, והסתלקו מן המקום.

22.8.03

כבד לי

סיפור עממי מהודו

שני נזירים צעדו לעת ערב בדרך חזרה אל המנזר שלהם, לאחר יום שלם בו שוטטו בכפרים ואספו מזון.
באותו יום הצליחו לגייס, מלבד המזון הרגיל, גם שק מלא של אורז, והיו מרוצים מאד. אך שק האורז היה כבד ביותר, והמנזר עדיין רחוק מאד.
האחד שנשא את שק האורז, התעייף ולא חדל מלהתלונן. כתפו כאבה מן המעמסה, והוא בקושי הצליח להדביק את צעדי חברו שנשא משא קל יותר.
כשנמאס לנזיר השני לשמוע את טרוניותיו של חברו, עלה בו רעיון, והוא אמר: 'יש לי תכנית מצויינת כיצד אנחנו יכולים להתקדם מהר יותר. ראה מה אני הולך לעשות..'
בדיוק באותו רגע הם חלפו בכפר קטן. אשה צעירה, יפהיפיה, באה למולם, נושאת כד של מים על ראשה. היא נראתה ככלה צעירה, בת לא יותר מעשרים שנה. הנזיר, בעל התכנית, ניגש אליה, אחז בשתי ידיו באזניה לבל תזוז, והדביק נשיקה מצלצלת לשפתיה.
האשה צרחה בבהלה, הכד נפל מעל ראשה והתנפץ והמים נשפכו, והיא ברחה בבכי ובצעקות אל ביתה.
צעקותיה הבהילו את התושבים מבתיהם החוצה, והתפתחה מהומה בכפר. האנשים החלו לרדוף אחריהם עם מקלות ואלות בידיהם. 'אתם, נזירים מרושעים, איך העזתם! ' קראו לעברם.

שני הנזירים נמלטו על נפשם במנוסה. הם רצו כל כך מהר, שאף אחד מהכפריים לא יכול היה להשיג אותם.
לאחר שהתרחקו מספיק ולא נשקפה להם עוד סכנה, שאל הנזיר בעל התכנית את חברו:
'נו, שק האורז היה לך כל כך כבד?'
ענה לו: 'כמעט ולא הרגשתי בו! לא יודע איך היה לי כוח לרוץ ככה למרחק כה רב עם המשא הזה על גבי..'
חייך הנזיר השני ואמר: 'אתה רואה, אמרתי לך שיש לי תכנית מבריקה..'.

דברים כאלה קורים גם לנו, בחיים הרגילים, גם בלי שקי אורז...
צער שמעיק עלינו, נדחק הצידה מפני צער גדול יותר שמתרגש על ראשנו.
צרה חדשה, מגמדת את קודמתה שפתאום מחווירה והופכת ללא משמעותית.
כשאתה נס על חייך, (או סתם מתמודד עם בעיה רצינית ) מי שם לב בכלל לכובד המשא על הכתף?

21.8.03

חמדנות

אגדה טיבטית

היה היה פעם מלך, שמלך אי שם בהרי טיבט.
כל אדם בממלכה ידע שהמלך הזה אוהב מאד דגים. הוא אכל הרבה דגים, בכל ארוחה וארוחה.
קרה המקרה ובאה בצורת על הממלכה. עצירת הגשמים ייבשה את השדות, הנחלים התדלדלו עד שנעלמו כליל, וכמובן שדגים לא היו בנמצא. המלך סבל מאד, הוא לא יכול היה לאכול כל דבר אחר.
נעצב ומדוכא, הפסיד המלך הרבה ממשקלו. הוא הוציא שליחים לכל רחבי הממלכה, להגיד שמי שיביא למלך דג למאכל, יזכה לפרס וגמול נכבד.

באחד הימים התדפק על שערי הארמון כפרי אחד, ובידיו סלסלת קש גדולה. הוא בא מרחוק, ורצה להתקבל אצל המלך, ולהגיש לו כמנחה דג גדול אותו נשא בסלסלת הקש.
המשרת שפתח לו את הדלת שאל אותו מי הוא ומה רצונו, והכפרי ענה:
'הבאתי מנחה למלך, דג גדול כאשר אהב'.
ביקש המשרת לראות את הדג, והכפרי הסיט את הכיסוי והראה לו דג גדול ושמן.
המשרת, שמיד הריח אפשרות של רווח גדול, אמר לכפרי שישאיר אצלו את הדג, והוא כבר יתן אותו למלך.
'לא, לא' אמר הכפרי, 'אני רוצה להגיש את הדג למלך במו ידי.'
המשרת הציע: 'אתן לך כך וכך מטבעות זהב, תמורתו של הדג'.
'לא ולא' התעקש הכפרי. 'אני לא מוכר את הדג. הבאתי אותו כמתנה למלך, לא אמכור אותו לאף אחד !'

המשרת החמדן לא הסכים לוותר והציע פיתויים שונים, אך הכפרי עמד בכולם והתעקש לראות את המלך. בסופו של דבר ראה המשרת כי לא יצליח להוציא את הדג מידי הכפרי תמורת שום הון, ואמר לו:
'בסדר, אניח לך להכנס אל הארמון, אבל אני דורש שתתחלק אתי חצי בחצי בגמול שתקבל מן המלך. זה התנאי, אחרת לא תוכל להכנס.'
ראה הכפרי כי אין לו כל ברירה אחרת, והסכים. 'בסדר' אמר, 'אתן לך חצי מהגמול שאקבל מן המלך'.
לא הסתפק המשרת באמירה סתמית זו, והכריח אותו להשבע.
'אני נשבע לתת לך חצי מהגמול שקבל מן המלך' אמר הכפרי. 'אמור לי מה שמך כדי שאדע למצוא אותך כשאצא מאצל המלך'.
ענה לו המשרת: 'שמי הוא היאק בעל העין האחת, כולם מכירים אותי בארמון.'
ובכך הוביל אותו אל לשכתו של המלך.

כמה שמח המלך למראה הדג הגדול והשמן שהביא לו הכפרי. לא היה גבול לאושרו, ומיד נתן הוראה לטבח המלכותי להכין עבורו את הדג כפי שהוא אוהב. לאחר מכן פנה אל הכפרי והודה לו ארוכות. 'עשית אותי כל כך מאושר, שאינני יודע איך להודות לך! ' אמר המלך, 'אנא נקוב את שכרך, אמור לי כיצד אוכל להשיב לך כגמולך. מה תבקש?'
חשב לרגע הכפרי וענה: 'מבקש אני לקבל 1000 מלקות'.
המלך נדהם מן הבקשה המוזרה, וניסה להניא את הכפרי. 'אתה יכול לקבל ממני כסף וזהב ואבנים טובות. מדוע אתה בוחר בגמול כה משונה?'
ענה הכפרי: 'זהו רצוני, אדוני המלך. אנא מלא את בקשתי.'
בלית ברירה נעתר המלך לבקשה המוזרה. הוא ביקש מן המצליף להכות את הכפרי בעדינות, עד כי כמעט ולא יחוש במכה. וכך היה. צליפות השוט היו כל כך רכות, נוגעות ולא נוגעות.
לאחר שספר 500 מלקות, התרומם הכפרי ואמר: 'עכשיו, את 500 המלקות הבאות, אני מבקש לתת ליאק בעל העין האחת. הבטחתי להתחלק אתו חצי בחצי בגמול שאקבל מן המלך.'
'מה??!' נדהם המלך, ואחר פרץ בצחוק גדול כשהבין את חמדנותו של המשרת ואת חכמתו של הכפרי.'
'הביאו הנה מיד את המשרת החצוף, ואתה המצליף, הכה בו בכל הכוח, אל תחוס עליו!'

היאק בעל העין האחת בכה וצעק בכאב עם כל צליפת שוט שנחתה על ישבנו, ולאחר שגמרו כולם לספור עד 500, בקושי הצליח להתרומם על רגליו ולהתרחק מן המקום בבוקת פנים.
'רגע אחד,' קרא אחריו המלך. 'אתה לא מתכוון להודות לכפרי הנדיב שחלק אתך את הגמול שקיבל ממני?'.
כל הקהל פרץ בצחוק של לעג.

לאחר מכן, הורה המלך לשר הכספים שלו לקחת את הכפרי אל חדרי האוצר המלכותי , ולתת לו שפע של זהב ואבנים טובות, הן על הדג שהביא לו, והן על חוכמתו הרבה.

20.8.03

המדבר המתייפח

סיפור נוסף מסידרת סיפורי המדבר של פאולו קואלו, מתוך האתר לוחם האור

מיסיונר אחד הגיע בנדודיו לעיר מאראקש אשר במרוקו.
הוא החליט שמדי בוקר, יבלה מספר שעות בהתבודדות במדבר הנושק לעיר.
ביום הראשון שהגיע למדבר, ראה איש שוכב בחול, מלטף אותו בידיו, ואוזנו צמודה לקרקע. הוא ודאי משוגע, חשב המיסיונר לעצמו. אבל משחזר המחזה על עצמו מדי בוקר, גברה סקרנותו, ולאחר כחודש ימים, הוא החליט לפנות אל האיש ולשאלו לפשר מעשיו.
הוא כרע ברך ליד האיש השרוע על הקרקע, ושאל: 'סלח לי, אתה יכול להסביר לי מה אתה עושה?'
'אני מארח למדבר לחברה, ומנחם אותו על בדידותו ועל דמעותיו.' ענה לו.
'לא ידעתי שהמדבר מסוגל לבכות' אמר המיסיונר בהשתאות.
'כן, כן, הוא בוכה כל יום' ענה לו האיש 'הוא בוכה כי יש לו חלום להיות מועיל ושימושי לבני האדם, להפוך להיות גן פורח, שדה פורה, שאפשר לזרוע ולשתול בו, ולקבל פרי ופרחים, ולגדל עליו כבשים'.
'הגד מדבר שלא יבכה עוד, שחלומו התגשם! ' אמר המיסיונר, 'הגד לו שהוא כבר עשה מעשה שימושי וטוב לבני האדם! בכל בוקר, כשאני מגיע הנה, אני מבין מחדש את המימד האמיתי והעומק של המין האנושי. מרחביו הפתוחים של המדבר מאפשרים לי לראות כמה קטנים אנחנו לעומת עוצמתו של אלוהים! כשאני רואה את חול המדבר, אני מדמיין את מיליוני האנשים בעולם, שנבראו כשווים על ידי האלוהים, כגרגירי החול. הגד למדבר, שההרים העצומים ומלאי ההוד שלו, עוזרים לי להתרכז ולהכנס למדיטציה היומית שלי. הגד לו שכשאני רואה את השמש זורחת וקרניה מפציעות מעבר לאופק המדבר, נפשי מתמלאת שמחה ואני מרגיש קרוב מאד לאלוהים.'

נפרד המיסיונר מהאיש, והלך לדרכו.להפתעתו הרבה, בבואו למחרת בבוקר אל המדבר, מצא את האיש במקומו הקבוע, שרוע על החול, באותה תנוחה. 'האם אמרת למדבר את כל הדברים שהגדתי לך אתמול?' שאל את האיש, והלה הנהן בחיוב.
'ובכל זאת ממשיך המדבר לבכות?' הקשה המיסיונר.
'כן, כן, הוא בוכה אפילו ביתר שאת עכשיו. אני יכול לשמוע כל אחת ואחת מיפחותיו.' ענה האיש. 'עכשיו הוא בוכה על כך שביזבז את כל השנים במחשבה שאיננו מביא שום תועלת לאדם, הוא בוכה על הזמן האבוד ועל דברי הכפירה שחטא בהם בהתריסו כנגד אלוהים על הגורל שהועיד לו!'
'אם כך, אמור לו למדבר בבקשה' המשיך המיסיונר, 'שעליו להתנחם. גם בן אדם, שחייו קצרים הרבה יותר מחיי המדבר, מבלה ימים רבים במחשבה כי הוא חסר תועלת. רק לעיתים רחוקות הוא מגלה את תפקידו האמיתי עלי אדמות, ובדרך כלל הוא סבור כי אלוהים היה מאד לא הוגן כלפיו. כשמגיע סוף סוף הרגע בו מבין האדם מדוע בכלל הוא נולד, הוא חושב שזה כבר מאוחר מדי בשבילו להשתנות, והוא ממשיך לסבול. וכמו המדבר, הוא מאשים את עצמו על כל הזמן האבוד שעבר עליו בחוסר הבנה. '
'אני לא יודע אם המדבר יקשיב לי בכלל.' אמר האיש, 'הוא כל כך רגיל לצער ולדמעות, הוא כבר לא יכול לראות דברים אחרת.'
'אם כך', אמר המיסיונר, 'לא נותר לנו אלא לשאת תפילה !'.
כרעו שני האנשים ארצה והתפללו. האחד פנה לכיוון מכה, כי היה מוסלמי, והשני, בהיותו קתולי, הצמיד שתי כפות ידיו יחד, ותפילת שניהם כוונה למרום, אל אותו אל, שרק נקרא בשמות שונים.

למחרת, שכשהגיע המיסיונר אל המדבר כהרגלו, האיש השרוע על הקרקע כבר לא היה.
במקום בו נהג לשכב, היה החול רטוב במקצת, ומעיין החל לנבוע שם.
בחודשים הקרובים לאחר מכן, גדל המעיין והתעצם, והתושבים בנו גדר אבן מסביבו. הבדואים קראו למקום 'הבאר של דמעות המדבר' , והאמונה הרווחת במקום היא שמי שישתה ממי המעיין, יצליח להפוך את הסיבות לעצב וצער בחייו, לסיבות של שמחה וגיל, ובמהרה יוכל להבין את ייעודו בחיים.

19.8.03

שיניים תותבות

בשנת 1930 עזב מוישה רבינוביץ את מולדתו גרמניה, והיגר לארצות הברית.
הוא מכר את כל רכושו, והפך את המזומנים למטילי זהב. אחר כך, הזמין לעצמו חמש מערכות מלאות של שיניים תותבות יצוקות מזהב טהור.
כשהגיע לניו יורק, פקיד המכס השתומם מדוע בן אדם זקוק לחמש מערכות של שיניים תותבות, ועוד מזהב. הסביר לו מוישה רבינוביץ: 'אתה יודע, אנחנו, היהודים הדתיים, לא יכולים לערבב בין בשר לחלב. אז אני מחליף שיניים בכל פעם שאני אוכל את זה או את זה.'
'אוקיי,' ענה לו המוכס. 'זה מסביר מדוע אתה צריך שתי מערכות. אבל מה עם השאר?'
'ואתה יודע' המשיך מוישה רבינוביץ, 'המחמירים שבינינו, היהודים הדתיים, מחזיקים עוד שתי מערכות שיניים כשרות לפסח, אחת בשביל מאכלי חלב כשרים והשניה בשביל מאכלי בשר..'
'אוקיי, מילא. נניח שזה מסביר את הארבע' אמר לו המוכס, 'ומה עם המערכת החמישית?'
'נו, טוב' ענה לו מוישה רבינוביץ, 'אתה יודע, אני רק בן אדם. מפעם לפעם אני אוכל גם סנדוויץ' עם שינקן..'

אחחח... הראש היהודי... :)

18.8.03

עסוק

היה היה פעם חוטב עצים חסון שביקש להתקבל לעבודה במנסרה של סוחר גדול. הסוחר אכן היה זקוק לידים עובדות וקיבל אותו בשמחה לעבודה. השכר היה מצויין, וכך גם תנאי העבודה. חוטב העצים המאושר גמר אומר בלבו לעשות כמיטב יכולתו ולהצטיין בעבודתו.
נתן לו הסוחר גרזן חדש, והראה לו את השטח בו הוא אמור לעבוד.

ביום הראשון חטב הבחור 18 עצים!
'כל הכבוד!' שיבח אותו הבוס. 'תמשיך כך!'
מעודד מאד משבחיו של הבוס, עבד הבחור קשה עוד יותר ביום המחרת, אבל הצליח לחטוב רק 15 עצים.
ביום השלישי, למרות כל מאמציו, היה ההספק שלו רק 10 עצים.
בכל יום נוסף שעבר, הלך וירד מספר העצים שהצליח לחטוב.
'אני ודאי מאבד את כוחי' חשב החוטב החסון בצער, ודאג שמא יאבד את מקום עבודתו הטוב. הוא הלך אל הבוס והתנצל בפניו, והסביר לו שאין לו מושג מדוע יורד ההספק שלו בצורה כזאת.
נתן בו הבוס מבט בוחן, ושאל: 'מתי בפעם האחרונה השחזת את הגרזן שלך?'
'להשחיז?' ענה לו הבחור, 'לא השחזתי בכלל. הייתי כל כך עסוק בחיטוב העצים! '

גם אנחנו לפעמים כל כך עסוקים במה שאנחנו עושים, נסחפים בכוח האינרציה, ולא עוצרים לרגע אחד לראות אם הכלים בהם אנחנו משתמשים אכן 'מושחזים'.. הרבה פעמים אנחנו עובדים מה-זה קשה, אבל כאילו בניוטרל, לא מתקדמים...

17.8.03

דייג אוהב דגים?

שני אנשים יצאו לדייג. האחד, דייג ותיק ומנוסה, והשני חדש בתחביב.
בכל פעם שהדייג המנוסה תפס דג גדול, הוא הכניס אותו לצידנית עם קרח, כדי שלא יתקלקל.
בכל פעם שהטירון תפס דג גדול, הוא זרק אותו חזרה למים.

הדייג הותיק הסתכל בסקרנות על האיש שלצידו, וראה איך הוא חוזר על המעשה שוב ושוב, לאורך כל היום.
בסופו של דבר, כשממש כאב לו בעין לראות את הביזבוז המשווע הזה של דגים גדולים וטובים, הוא שאל :
'למה אתה עושה את זה?? למה אתה זורק את כל הדגים הגדולים בחזרה למים?'
ענה לו הדייג החדש: 'כי יש לי בבית רק מחבת קטנה'

לפעמים, גם אנחנו, בדיוק כמו אותו דייג, זורקים מאתנו והלאה הזדמנויות, חלומות, הצעות עבודה, תוכניות, שנקרות על דרכנו, בגלל שאנחנו חושבים ש'המחבת' שלנו קטנה מדי עבורם.
למעשה, זו לא המחבת קטנה. כי הרי תמיד אפשר ללכת לשוק ולקנות מחבת יותר גדולה.
זו האמונה שלנו בעצמנו קטנה..
או אם לא קטנה, אז לפחות לא מספיק גדולה בכדי להתמודד עם דברים שנראים לנו גדולים.

אז איפה אפשר לקנות אמונה יותר גדולה בעצמנו וביכולות שלנו?
מי שהתשובה מצויה בידו, יכול להיות מיליונר לדעתי... תראו לי בן אחד שלא ירצה לקנות!!

16.8.03

נא לדפוק בעדינות

השערות והנחות ממלאות את חייהם של בני האדם, הרבה יותר ממה שהם שמודעים לכך.
בדרך כלל נוהגים האנשים להתייחס למצבים שונים בחייהם, על ידי הנחת הנחות. זה כמובן הרגל מאד שימושי ונוח, כי זה פוטר אותך מהצורך לחשוב. לדוגמה, אם אתה רואה איש במדים כחולים, אתה מניח שהוא שוטר, ומתייחס בהתאם.

אבל ההרגל הזה של הנחת ההנחות, יכול לפעמים להיות בעוכריך; אל תתן לו לשלוט על כל מעשיך, או להכתיב את תגובותיך.
ראה למשל את המקרה של צייר השלטים, שננזף ואיבד את שכר עבודתו, בגלל שהניח הנחה מוטעית.

אשה אחת, מעשירות העיר, באה אל צייר השלטים, וביקשה שיכין לה שלט בנוגע לכלב שלה. היא רוצה, אמרה לו, לתלות את השלט על שער ביתה, כדי שכל מי שעובר על יד, או מבקש להכנס, יוכל לקרוא.
מיד ניגש האומן למלאכתו, והפיק שלט עליו היה כתוב: 'זהירות, כלב נושך'.
כשראתה האשה את השלט, השליכה אותו על הרצפה בכעס, ואמרה לצייר:
'טיפש שכמוך! השלט שרציתי היה 'הזהרו לבל תעירו את הכלב!'

(סיפור של אידריס חאן)

14.8.03

הענן ודיונת החול

סיפור אהבה, קצת מאוחר, לכבוד יום האהבה שהסתיים אתמול, ט"ו באב.
מתוך האתר לוחם האור של פאולו קואלו, בתרגום חופשי וחפיפי שלי..

(כולם יודעים שחייהים של העננים מאד פעילים, אבל גם מאד קצרים.. ברונו פררו )

ענן צעיר נולד במהלכה של סופה עזה מעל לים התיכון. אבל, לא הספיק לגדול שם הענן. רוח עזה דחפה אותו, כמו את כל אחיו העננים, לעבר אפריקה.
מיד כשהגיעו העננים אל מעל ליבשת, השתנה מזג האוויר. שמש חמימה זרחה בשמיים, ולמטה מילא את העין החול הזהוב של מדבר הסהרה.
הרוח המשיכה לדחוף אותם הלאה, לעבר היערות דרומה משם, מאחר ובמדבר לא היה צורך בעננים, הרי אף פעם לא יורד שם גשם. אבל, כמו שבדרך כלל קורה עם אנשים צעירים, כך קרה שגם הענן הצעיר החליט להפרד מהוריו ומחבריו ולצאת לטייל, לראות עולם.
'מה אתה עושה?' נזפה בו הרוח. 'המדבר כולו נראה בדיוק אותו הדבר. חזור הנה מיד, הצטרף לקבוצה, ונמשיך בדרכנו למרכז היבשת, היכן שיש הרים יפים ועצים!'
אבל הענן הצעיר, מרדן מטבעו, לא ציית, ולאט לאט הנמיך ארצה עד שיכול היה לשוט לו מעדנות ולהינשא על גבי בריזה קלילה שנשבה מעל לחולות הזהב.

לאחר ששוטט כה וכה, שם לב הענן שאחת מדיונות החול למטה, מחייכת אליו. היה זה בגלל שגם הדיונה, שהיתה צעירה כמוהו, נולדה זה עתה על ידי הרוח שחלפה. בו במקום התאהב הענן במחלפות ראשה הזהובות.
'בוקר טוב' קרא אליה הענן. 'איך זה לחיות שם למטה?'
'יש לי כאן חברה ' ענתה לו הדיונה. 'דיונות החול האחרות, השמש, הרוח, שיירות הגמלים החולפות כאן מעת לעת. לפעמים חם נורא, אבל בדרך כלל החום נסבל. ואיך זה לחיות שם למעלה?'
'גם לי יש כאן את השמש, והרוח', ענה לה הענן, והמשיך: אבל לי יש יתרון עליך, אני יכול לשוטט בשמיים, להשקיף ממעל ולראות ולדעת הכל.'
'אהה.. ' נאנחה הדיונה בצער. 'אני, חיי קצרים מאד. כשהרוח תחזור הנה מן היערות, אני איעלם.'
' 'האם זה מעציב אותך?' שאל הענן
'זה גורם לי להרגיש שאני כל כך מיותרת, לא מביאה תועלת לאף אחד.' אמרה הדיונה.
'גם אני מרגיש כך' התוודה הענן. ' ברגע ששוב תבוא רוח חזקה, אני אהדף דרומה ואהפוך לגשם. אבל מה לעשות, זה גורלי.'
הדיונה היססה לרגע בטרם אמרה את הדברים הבאים:
'אתה יודע, שכאן במדבר, אנחנו קוראים לגשם גן עדן?'
'באמת?' שאל הענן, מנופח מגאווה. 'לא ידעתי שאני יכול להפוך להיות דבר חשוב כל כך !'
'כן, כן. שמעתי כמה סיפורים מדיונות זקנות. הן אומרות, שאחרי הגשם, אנחנו מתכסות בצמחים ובפרחים, אבל לי עצמי אין מושג איך זה נראה, כי הגשם במדבר הוא כל כך נדיר.' אמרה הדיונה.
הפעם היה זה תורו של הענן להסס קמעה בטרם ידבר, וחיוך רחב על שפתיו: 'אם תרצי, אני יכול לכסות אותך בגשם, למרות שזה עתה רק באתי. אני מאוהב בך, ורוצה להישאר כאן לנצח.'
'גם אני, גם אני! ' ענתה הדיונה, 'כשראיתי אותך בפעם הראשונה שם למעלה בשמיים, התאהבתי בך. אבל אם תהפוך את שערך הצחור לגשם, אתה תמות!'
'האהבה אף פעם לא מתה!' ענה לה הענן. 'היא רק מחליפה צורה. ואני רוצה שתחזי בגן העדן!'

וכך, החל הענן מלטף את הדיונה בעדינות, בטיפה אחר טיפה של גשם, והם נשארו כך צמודים שעה ארוכה, עד שהופיעה קשת בענן.
למחרת, כוסתה הדיונה במרבד של פרחים זעירים.

עננים אחרים, במעופם ממעל, ראו את הפרחים, וטעו לחשוב כי הגיעו אל האיזור אליו היו פניהם מועדות. הם פרקו את מטען הגשם שבקרבם, והשקו את דיונות החול. גם עננים שבאו אחריהם, הלכו בעקבותיהם, והורידו גם הם גשם על מה שחשבו שהוא כבר מרכזה של אפריקה.
עשרים שנה לאחר מכן, הפכה דיונת החול לנאת מדבר שאנשים חסו בצילה למנוחה ולהתרעננות.

וכל זה בגלל, שפעם אחת, ענן קטן אחד, לא היסס לותר על חייו למען האהבה.

כפתור להורדה:

לאתר הישן:

עיצוב האתר: