|
30.9.03 השושנה מדען אחד היה בטוח שיום יבוא והוא יפענח את כל הסודות של היקום. זו רק היתה שאלה של זמן, הוא חשב. את כל זמנו בילה בחקירות מדעיות, מפרק ומנתח כל דבר לגורמים, מנסה להבין את הסוד שמאחוריו. פעם אחת, בשעה שהלך בשביל אל הכפר, ראה שיח שושנים ועליו שושנה אדומה פורחת במלוא הדרה. 'איזה יופי !' קרא, וקטף את השושנה כדי לנסות לפענח את סוד יצירתה במעבדה. הוא קטף את עלי הכותרת אחד אחד, טבל בתמיסות, פירק את האבקנים, את הגבעול, השרה בכל מיני תרכובות כימיות, ניתח ולמד כל מילימטר של הפרח, אך לשווא. הוא ניסה להרכיב אותו מחדש, להפיח בו חיים, ולא הצליח. 'יום אחד מישהו יפצח את החידה הזאת' אמר המדען. 'יתכן ואני לא האיש המתאים לעשות זאת'.. למחרת היום, עבר באותו שביל צייר אמן, ועמד נפעם מול שיח השושנים. הוא קטף לעצמו פרח אחד, ומיהר חזרה לחדרו כדי לצייר אותו. הוא עירבב צבעים במים, מתח את הבד, הכין את המכחולים והתחיל לצייר בהתלהבות. התמונה שצייר היתה יפה, אך הוא חש אכזבה. היא לא התקרבה אפילו בדרגתה לפרח האמיתי, שבינתיים כמל ונבל. 'לא הצלחתי להנציח את הפרח,' חשב הצייר. 'יש בשושנה איזה סוד שלא גיליתי אותו. אני בטוח שביום מן הימים מישהו יצליח. אולי אני פשוט לא הבן האדם המתאים'. באותו יום, עבר בשביל איש שקט אחד. הוא נעמד מול שיח השושנים. נושם אל קרבו את ריחן המשכר, ומעריץ את יפיין. הוא לא יכול היה להתיק את עיניו מן המראה היפה, והוא התיישב בצד הדרך והביט ארוכות בשיח. מול עיניו, נפתח אחד הניצנים, וגדל להיות פרח יפיפה, והאיש נותר חסר מילים לנוכח היופי המדהים הצומח על השיח. מאוחר יותר פגש אותו חבר ושאל: 'נו, למדת משהו היום? ראיתי אותך יושב ומתבונן ארוכות בשיח השושנים. מה למדת?' ענה לו: 'למדתי שאת פלא הבריאה אפשר לראות, להרגיש, להריח, לחוות, אבל לעולם לא לפצח. הבורות שלנו היא מוחלטת. שום דבר שנעשה לא יעזור לנו לברוא את הדברים האלה בעצמנו. 
 קישור ישיר 29.9.03 נוצת אנפה איש הודי אחד צעד בדרך בשדה פתוח, ולפתע הרגיש משהו משונה בתוך פיו. הוא ירק את זה לאדמה, ולהפתעתו ראה שזו היתה נוצה קטנה של אנפה. הוא לא הצליח להבין כיצד נכנסה הנוצה לפיו, והיה נבוך ומבולבל, מנסה לחשוב מה המשמעות של מקרה כזה. כשהגיע הביתה, סיפר על כך לאשתו, אבל ביקש ממנה לא לספר על כך לאף אחד, כדי שלא יעלה בדעתו של מישהו לתת לזה פרשנות לא טובה. האשה, היתה עוד יותר נבוכה ומבולבלת ממנו למשמע הסיפור, והרגישה שהיא חייבת לחלוק את הסוד הזה עם מישהו. היא השביעה את שכנתה שתשמור על סודיות, וסיפרה לה את סיפור המעשה. אולי היה זה בגלל הדרך הנרגשת בה סיפרה האשה לשכנתה מה קרה, ואולי היתה שם סתם אי הבנה, אבל בסופו של הסיפור היתה השכנה תחת הרושם שלא רק נוצת אנפה אחת יצאה מפיו של השכן, כי אם כמה וכמה נוצות. היא אמרה לחברתה לא לדאוג, דברים כאלה אכן קורים, ונשבעה שלא תספר על כך לאף אחד. 'שפתיי חתומות' הבטיחה לה, אבל האמת שהחדשות בערו בעצמותיה, והיא הרגישה שהיא חייבת לשתף בהן מישהו לפני שתתפוצץ. על השביל שליד ביתה ראתה את הכובסת יורדת אל הנחל. היא קראה לה להכנס פנימה אל הבית, ושם סיפרה לה את סיפור המעשה. אלא שכדי להעצים את הרושם של הסיפור, היא העמידה את הדברים כך שניתן היה להבין שאנפה שלמה יצאה מפיו של האיש, ולא סתם כמה נוצות. הכובסת הבטיחה שלא תספר על כך לאף אחד ותשמור על הסוד, אבל איך שיצאה מן הבית, מיד שינתה כיוון ורצה לספר את החדשות המרעישות לחברותיה. אולי מרוב התרגשות היא לא שמה לב, ובמקום להגיד שרק אנפה אחת יצאה לו מהפה, היא אמרה 'אנפות'. בשעת ארוחת הצהריים היא גם סיפרה על כך לבעלה, והלה בתורו סיפר לעובדים במקום עבודתו. מסיפור לסיפור האנפות הפכו מסתם אנפות ל 'אנפות ועוד כמה ציפורים בכל מיני צורות וגדלים'.. עד הערב, כבר כל הכפר ידע מה קרה לאיש, ואפילו כמה סוחרים מן הכפרים הסמוכים, שבאו למכור את מרכולתם בשוק, שמעו על הסיפור המופלא ולקחו אותו חזרה לכפריהםם, להמשיך ולהפיצו שם. ביום המחרת, החלו אנשים נוהרים לביתו של האיש, כדי לחזות במו עיניהם בפלא של האנפות והציפורים היוצאות מפיו. הלה כמובן הכחיש מכל וכל, אבל אף אחד לא הקשיב לו. כולם ביקשו ממנו והפצירו שוב ושוב שידגים להם את כוחו המופלא בהוצאת בעלי כנף מפיו. בסופו של דבר, כאשר כעסו גבר ולא יכול היה לשאת זאת עוד, אמר לכולם לשבת ברחבת ביתו ולהמתין לו, עד שיבוא להראות להם את הפלא הגדול. כולם התיישבו בציפיה דרוכה וחיכו לו. אבל הוא נעלם מאחורי הבית, ומשם אל תוך היער, ולא שב לביתו במשך ימים אחדים, עד שהשמועה איבדה את עססיותה. אנשים החלו לפקפק בנכונותה, נשמעו קולות שזה סתם סיפור מצוץ מהאצבע, וכעבור שבוע ימים כולם איבדו עניין. רק אז יכול היה החכם לחזור לביתו באין מפריע. רב סרן שמועתי בפעולה...
קישור ישיר 28.9.03 אבן חן ילד צעיר, רועה צאן, הוביל את עדרו מן המרעה, כאשר לפתע צדה את עינו אבן יפה ונוצצת שהיתה זרוקה על הקרקע. הוא הרים את האבן, התפעל ממנה, וחשב: כמה יפה תהיה האבן הזוהרת הזאת על צווארו של הטלה הצעיר שבעדרי... הוא הצליח לקשור את האבן על סרט, וענד את הסרט לצווארו של הטלה. כמה יפה היתה האבן ! הרועה הצעיר נהנה לעקוב בעיניו אחר הטלה, ולראות את האבן מנצנצת כאשר קרני השמש פוגעות בה. כמה מאושר היה בראותו את הטלה המקפץ והאבן בצווארו. באחד הימים, בעודו נח את מנוחת הצהריים בצל אחד העצים, עצר לידו איש רכוב על סוס. האיש שם לב שעל אף שהרועה היה שקוע בשינה, מפעם לפעם הוא פקח את עיניו ונעץ אותן בטלה קטן שלחך עשב לא רחוק מהם. הרועה כל כך אהב לחזות ביופיה של האבן, עד שגם בשנתו דאג להציץ בה לעיתים קרובות. האיש, שבמקרה היה סוחר באבנים טובות, עקב במבטו אחר הרועה, וכשראה לאן עיניו נשואות, נדהם: האבן אשר על צווארו של הטלה היתה משהו מיוחד במינו.הוא התקרב אל הטלה, ובחן את האבן מקרוב. לא היה לו כל כפק כי האבן אמיתית ושווה הון. 'היי, נער, אתן לך 50 רופי תמורת האבן הזאת. התמכור לי אותה?' שאל אותו חשב לרגע הרועה, והתלהב: חמישים רופי! אוכל בכסף הזה לקנות הרבה חרוזים ואבנים מבריקות עבור הטלה שלי! הוא הסכים למכור את האבן, קיבל את כספו, והלך לדרכו שמח וטוב לב. סוחר האבנים עטף את האבן היקרה בזהירות, ושם פניו אל העיר הגדולה, כדי לקבל הערכה כספית, ואולי גם למכור אותה. הוא ידע כי מדובר באבן נדירה ומיוחדת. לאחר יומיים של רכיבה, הגיע לפאתי העיר, ועצר בצד הדרך למנוחה קלה. הוא הוציא את האבן מכיסו, כי התאווה להתענג על מראיה, בטרם יאלץ להפרד ממנה. האבן הזאת תביא לי לפחות אלף רופי, חשב בשמחה. עוד הוא חושב ומסובב את האבן בידו מצד לצד, והנה התנפצה האבן לרסיסים קטנים. המום ונדהם, הקשיב הסוחר לבת קול שיצאה מעליו ואמרה: 'אינך מתבייש? כיצד רימית את הנער הרועה התמים? אתה, כסוחר מקצועי של אבנים יקרות, ידעת מיד מה הוא ערכה האמיתי, 1000 רופי, ובכל זאת נתת לרועה רק 50 רופי? לקחת את זה ממנו במחיר שנותנים עבור חרוז זכוכית מזוייפת ! בוש ובכלם לך ! אתה רע וחמדן, ואינך ראוי להחזיק באבן. הרועה הצעיר, בדרכו התמימה והפשוטה אהב מאד את האבן, למרות שלא ידע את ערכה האמיתי. הוא אהב אותה בגלל שראה בה קישוט יפה לטלה שלו. ואתה? אתה אהבת אותה בגלל בצע כסף, לכן היא לא תהיה לך. מרמה והולכת שולל יכולים להביא לך עושר, אבל אף פעם לא אושר.
קישור ישיר 26.9.03 משפחה שכזאת בעל חנות אחת בעיר אספאהאן שבאירן, פנה למושל וביקש ממנו לפטור אותו מן המסים הכבדים שזה עתה הטיל על סוחרי העיר. 'אדוני המושל, החנות שלי לא מצליחה במיוחד' אמר לו, 'ויש לי משפחה גדולה לפרנס!' 'זה לא ענייני' הרעים עליו המושל בקולו. 'אתה חייב לשלם, או לעזוב את העיר.' 'לעזוב את העיר?? לאן כבר אני יכול ללכת?' שאל בעל החנות 'לך לשיראז, או לקאשאן. אלו ערים משגשגות מאד.' ענה לו המושל 'זה נכון' אמר בעל החנות, 'אבל אדוני המושל, בשיראז מושל אחיינך, והוא החיל עליה את אותו חוק כמוך. וקאשאן, גם היא נשלטת על ידי בן דודך, גם הוא הטיל את אותם מסים כבדים על נתיניו.' 'יש לך בעיה' אמר לו המושל בקוצר רוח, 'לך למלך ותתלונן אצלו' 'אבל ראש הממשלה והאחראי על הארמון הוא אחיך, אדוני המושל. הוא לא ייענה לבקשתי לבוא בפני המלך..' אמר בעל החנות. 'אז לך לכל הרוחות' רעם עליו המושל שאיבד את סבלנותו. 'לך מכאן ישר לגיהנום!' 'אה, כן, לגיהנום..' אמר בעל החנות. 'סלח לי אדוני המושל, אביך המכובד מת לא מזמן, לא כן?' המושל, שהיה לו קצת חוש הומור, הבין בדיוק מה יהיה המשפט הבא אם לא יעצור את בעל החנות מלהמשיך בדיבורו. הוא פטר אותו מתשלום המסים, ושילח אותו לדרכו.
קישור ישיר 25.9.03 קריקט איש זקן אחד, שגר ברחוב קטן וצדדי בבומביי, סבל קשות מחבורת נערים ששיחקה קריקט בדיוק מתחת לחלון ביתו. בעיקר היתה החבורה רעשנית בשעות הלילה, בדיוק כשהיה הזקן מנסה להירדם. חשב האיש והרהר רבות בנושא, איך יוכל לשכנעם ללכת לשחק במקום אחר ולהניח לו לישון בשקט? באחד הערבים, כשהחלו הנערים לשחק, יצא האיש הזקן החוצה לדבר אתם. הוא הסביר להם שהוא פנסיונר, ושקריקט היא אהבת חייו, אבל לצערו הוא כבר מבוגר ואינו יכול לשחק עוד. הוא אמר שלא יהיה דבר שיעשה אותו יותר מאושר מאשר לראות נערים המשחקים במשחק האהוב עליו, ממש בפתח ביתו. 'אני מוכן לשלם לכם 25 רופי עבור כל שבוע של משחק', הבטיח להם. הנערים שמחו על ההצעה, למרות שהיו קצת ספקנים, אבל מאחר וממילא נהגו לשחק להנאתם, לא שינו ממנהגם והמשיכו לשחק כל ערב. בסוף השבוע ביקשו מהזקן את הכסף שהבטיח להם, והוא נתן בידיהם בשמחה 25 רופי, בדיוק כפי שהבטיח. לא היה גבול לשמחתם של הנערים. הם גם משחקים את המשחק האהוב עליהם, וגם מקבלים על כך כסף. הם המשיכו לשחק כל ערב, ובסוף השבוע השני שוב ניגשו אל הזקן כדי לקבל את 'שכרם'. הפעם הוציא הזקן מכיסו רק 15 רופי ונתן להם, כשהוא מתנצל על זה שלצערו נתקע בלי כסף ולא יכול לתת להם את מה שסוכם מלכתחילה. הנערים לא ממש שמחו, אבל גם 15 זה יותר טוב מכלום. הם לקחו את הכסף והלכו לדרכם. בסוף השבוע שאחרי, נתן להם הזקן רק 10 רופי, והסביר להם שמצבו הכלכלי ממש לא טוב ואינו יכול לתת להם עוד. שבוע לאחר מכן ירד הסכום ל - 5 רופי, ועוד שבוע אחר כך, נפסק התשלום כליל. 'היי, זקן, מה אתה חושב לעצמך!' קראו לעברו, 'הבטחת לשלם לנו, ואנחנו שיחקנו כאן לידך ערב ערב במשך כל השבוע !' שוב התנצל הזקן, והודיע להם שמצבו הכלכלי בשפל המדרגה, ומהיום והלאה לא יוכל לשלם להם בכלל, שום סכום. 'מה אתה אומר!!' נשפו הנערים בבוז. 'אתה מצפה שנשחק לפניך כאן בחינם? יותר לא תראה אותנו משחקים כאן בשבילך !' הם לקחו את כדורם והסתלקו מן המקום, ומאז לא נראו שוב באותו רחוב. ברוך שפטרנו, חשב לעצמו האיש הזקן ששוב יכול היה לישון בשקט ובנחת..
קישור ישיר 24.9.03 משפחה טובה פעם אחד הוביל נאסר אל דין על חמורו, סל מלא תאנים שקטף בגנו כדי למכרם בשוק. בחצי הדרך, עצר לפתע החמור וסרב להמשיך. כמה שניסה להפציר בו לזוז ולנסות לשכנעו להמשיך בדרך, לא עזר לו. החמור פשוט נעמד על מקומו ולא זז. לקח נאסר אל דין מקל דק, והתחיל לדקור את החמור ואחר כך אף להכותו, כדי שימשיך לצעוד, אבל לשווא. החמור לא זז. מסביבם החלו להתקהל אנשים מתושבי הכפר, ולכל אחד היה משהו להעיר: 'למה אתה מכה את החיה המסכנה?' אמר אחד 'תפסיק מיד להתעלל ביצור האומלל הזה!' קרא לעברו השני, 'איזה איש רשע וחסר לב אתה.' אמר השלישי. הסתכל נאסר אל דין על חמורו במבט מעריץ, ואמר לו: אילו רק ידעתי שיש לך כל כך הרבה קרובי משפחה מסורים, שנחלצים להגנתך, בחיים לא הייתי מרביץ לך. אני רואה עכשיו שאתה בא ממשפחה גדולה וטובה, שכל בניה מצטיינים בפה גדול..' האנשים שהעלבון הוטח כלפיהם, נעלבו, והתרחקו , והקהל כולו התפזר, מותיר מאחוריו את נאסר אל דין חופשי לנהוג בחמורו ככל העולה על רוחו.
קישור ישיר 23.9.03 ותזרח השמש.. היה זה אמצע הקיץ, ובני האדם נאנקו תחת החום הכבד. כולם התלוננו שחם כמו שלא היה אף פעם, וכמה אנשים אפילו נופפו אגרופים זועמים לעבר השמש היוקדת ממעל, ומטגנת אותם. השמש נעלבה מאד מגילויי השנאה האלה כלפיה, והחליטה לסגת מן העולם. הכל הפך להיות חשוך וקר. אנשים התחננו בפני השמש לסלוח להם ולשוב חזרה להאיר כמקודם. אבל השמש סירבה. בעלי הכנף, החליטו לשלוח נציג אל השמש, לדבר על לבה שתחזור . הם בחרו בתרנגול שנדחף ראשון, הכי מוקדם, והיה הכי קולני. מינו אותו לצאת למשימה של החזרת השמש. הלך התרנגול אל השמש, ושטח בפניה את תחינות העולם. הוא סיפר לה כמה קשה לחיות ולעבוד בחושך, ובקור הגדול. כמה הכל קודר ואפל, ומוציא את החשק לחיות.. אבל השמש סירבה להתרצות, היא נעלבה מאד ולא יכלה לסלוח. 'לעולם לא אשוב לזרוח ולטייל בשמיים. אתה יכול להגיד את זה לכולם על פני האדמה.' אמרה לתרנגול. חשב התרנגול כיצד עוד יוכל לשכנע אותה, ובסופו של דבר אמר לה, בטון של מי שיודע שמשימתו נכשלה: 'אז זה אומר שאני אצטרך לחזור עכשיו הביתה לבד, בחושך! אני בטח שנמר הג'ונגל מחכה לי שאשוב כדי לטרוף אותי! בבקשה, שמש, אני יוצא עכשיו לדרכי, אבל אם אתקל בנמר, אקרא בקול גדול ואנא בואי לעזרתי. אל תפקירי אותי!' יצא התרנגול בדרכו חזרה אל הארץ, וכעבור זמן מה נשמעה קריאתו הרמה. 'קו-קו-רי-קו'. השמש, שידעה כי הוא קורא לה לעזרה, מיד נחלצה להגנתו. היא עזבה את ביתה ומיהרה להאיר את העולם, כדי לחפש את התרנגול במצוקה. היא חיפשה וחיפשה אותו ולא מצאה. התרנגול הערמומי דאג להתחבא היטב, כדי שלא תראה אותו. ומאז, בכל פעם שהתרנגול קורא, בבוקר, עולה השמש ובאה לעולם כדי לחפש אותו. היא מחפשת כל היום, ולא מוצאת, עד אשר בערב, עייפה ורצוצה מחיפושיה, היא חוזרת לביתה לנוח. ולמחרת בבוקר, חוזר חלילה. היא לא יכולה להפקיר את התרנגול..
קישור ישיר 22.9.03 שונא מתנות יחיה ואלי דאד היה נגר הודי פשוט, שחי לו בדד בבית קטן בקצה היער. כל היום עבד קשה, והרוויח פרוטות, אבל צרכיו היו מועטים והוא אף פעם לא התלונן. המעות שהרוויח הספיקו די והותר לקנות לו את המצרכים הבסיסיים להם נזקק, ולא רק שהספיקו, אלא אף נותר בידו עודף. את המטבעות העודפות שלא נזקק להן למחייתו השוטפת, נהג לשים בכד קטן. באחד הימים, כאשר הכד הקטן נמלא מטבעות עד שפתו, אמר לעצמו ואלי דאד כי עליו לרוקן אותו, כדי שיהיה לו איפה לשים את המטבעות הבאות שירוויח. הלך עם הכד אל חנותו של הצורף, שפך את תוכנו על הדלפק ואמר לצורף: 'תן לי משהו מזהב בערך של המטבעות הללו.' הצורף נתן לו צמיד זהב קטן. תהה ואלי דאד מה יעשה בצמיד הזהב, והרי אין לו כל צורך בו. בדרכו חזרה הביתה, ראה סוחר גדול רוכב אל העיר בראש שיירה של גמלים עמוסי כל טוב, ושאל אותו לאן הוא הולך. 'לארמון' ענה לו הסוחר. 'הנסיכה הזמינה אצלי כמה בגדים וסחורות'. נתן בידו ואלי דאד את צמיד הזהב וביקש ממנו למסור אותו לנסיכה, כשי. 'תגיד לה שזו מתנה מואלי דאד' ביקש מהסוחר, והלה הבטיח לו כי כך ייעשה. הצמיד מצא חן מאד בעיני הנסיכה, והיא שלחה לואלי דאד בתמורה חבילה של בדי משי משובחים. 'מה אעשה בבדי המשי הללו' נאנח ואלי דאד כשהסוחר הביא לו אותם בצירוף תודתה של הנסיכה. 'תן אותם למישהו' ענה לו הסוחר. 'למי למשל?' שאל ואלי דאד. 'למשל... לסולטן', ענה לו הסוחר. וככה שלח ואלי דאד את בדי המשי המהודרים לארמונו של הסולטן, שלאות תודה שלח לו בחזרה 6 סוסים אציליים. ואלי דאד, שצרכיו היו מועטים וצנועים, לא ידע מה ייעשה בששה סוסים אצילים, והחליט לשלוח אותם כמתנה לנסיכה. היא ודאי תדע להעריך אותם יותר ממני, חשב. הנסיכה די נדהמה לקבל מתנה כזאת. 'מי הוא הואלי דאד הזה, ומדוע הוא שולח אלי מתנות כאלו'? שאלה את יועציה. ענה לה בכיר היועצים: 'קרוב לודאי שזה מישהו המנסה להרשים אותך בעושרו. שלחי לו מתנה שלא יוכל להתחרות בה. זה ילמד אותו לקח להנמיך את גאוותו!' שלחה לו הנסיכה עשרים פרדות, עמוסות בזהב וכסף לרוב ואבנים טובות. אבל ואלי דאד, שלא רצה להיות מוטרד בגין רכוש כה רב, שלח מיד את כל המשלוח אל הסולטן. 'מי זה הואלי דאד הזה, ומדוע הוא שולח לי מתנות כאלו? ' שאל הסולטן את יועציו. 'קרוב לודאי שזה מישהו שרוצה להרשים אותך בעושרו הרב', אמר לו אחד היועצים. 'אני מציע שתשלח אליו מתנה גדולה, ששום מתנה ממנו לא תוכל להשתוות לו. זה ילמד אותו להשפיל קצת את רוחו הגבוהה'. מיד התארגן משלוח של עשרים עגלות רתומות לסוסים, עמוסות בכל טוב, משי וזהב ואבני חן בוהקות. איך שקיבל ואלי דאד את המשלוח, מיד הפנה אותו לארמון, אל הנסיכה. סקרנותה של הנסיכה גברה עליה, והיא החליטה ללכת ולבקר את ואלי דאד ולתהות על קנקנו. היא לקחה אתה את נערתה, ושתיהן חמקו בסתר מן הארמון. שאלו פה ושם בכפר על ואלי דאד, והאנשים הפנו אותן אל ביתו של הנגר. הן הסתכלו בתדהמה על הבית העלוב, והתקשו להאמין כי מי שגר בו יכול היה לשלוח מתנות נדיבות כאלו. בטרם הספיקו לצעוד אל הבית ולחפש את בעליו, יצא מן היער עלם יפה תואר, חסון וגבוה ובעל מראה אצילי, ובא לקראתן. היה זה הסולטן בכבודו ובעצמו, שבא לברר מי הוא הואלי דאד המסתורי הזה ששולח לו מתנות כל כך נדיבות. כמו באגדות, הנסיכה והסולטן התאהבו אחד בשני אהבה ממבט ראשון. לאחר תקופת חיזור קצרה, הם הכריזו על נישואיהם. ואלי דאד הפך לאדם מפורסם, שושבין ואורח כבוד בחתונה. אבל הוא סרב בכל תוקף להזמנתם של הנסיכה והסולטן לבוא ולהתגורר עמם בארמון. השניים, שרצו מאד לגמול לו על שהפגיש ביניהם, קיבלו את החלטתו בצער, והסתפקו בלשלוח אליו תיבה ענקית מלאה באוצרות יקרים. אבל הפעם, התיבה לא הגיעה לתעודתה. מיד כשראה ואלי דאד את שליחי הסולטן עושים דרכם אל ביתו, כשהתיבה הגדולה נישאת בעגלה מלכותית, הוא ברח מן הבית ונעלם ביער, ולא נראה עוד שוב לעולם בכפר. כבד היה עליו כל עניין המתנות הזה....
קישור ישיר 21.9.03 באר המים איש אחד מכר לשכנו האיכר באר של מים. כשבא האיכר בפעם הראשונה לשאוב מים מן הבאר החדשה שלו, עצר אותו המוכר ואמר לו: 'אני מכרתי לך רק את הבאר, לא את המים שבתוכה. אם אתה רוצה להשתמש במים, עליך לשלם לי עליהם תשלום נוסף'. כמובן שהאיכר סרב, והתפתחה ביניהם מחלוקת קשה. החליטו להביא את העניין בפני השופט המקומי, שיפסוק מה נכון לעשותו. אחרי ששמע השופט את שני הצדדים, הרהר מעט, ואז פנה אל המוכר ואמר לו: 'אתה טוען שמכרת לו רק את הבאר, ועכשיו היא שלו'? 'כן, נכון' ענה המוכר 'אם כך, אין לך רשות להחזיק את המים שלך בתוך הבאר של האיכר. מהר ושלם לו שכר דירה על המים שאתה מחזיק בבאר שלו, או שתשאב מיד את כל המים ותפנה לו את הבאר'. הבין המוכר כי השופט, בחוכמתו, לא הותיר לו ברירה אלא לוותר, ולכבד את מכירת הבאר לאיכר.
קישור ישיר 20.9.03 סיפור מסריח ( ראו הוזהרתם..) על הנמר הגדול שבג'ונגל עבר יום מוצלח במיוחד. הצליח לו הצייד, והוא אכל עד שהתפקע. מה שעכשיו היה צריך כדי להשלים את העונג, זו לגימת מים הגונה. ירד הנמר אל הנחל כדי להרוות את צמאונו. בדיוק באותה שעה, חזיר צעיר שתה להנאתו ממי הנחל, וכשראה את הנמר מתקרב, הוא קפא על מקומו בפחד. אבל הנמר התעלם ממנו, הוא היה כל כך שבע שלא עלה בדעתו בכלל לחשוב על עוד אוכל. כשהתקרב הנמר למים בכוונה לשתות, עיקם את פרצופו. המים ממש הסריחו, והוא נרתע בגועל נפש. החזיר זיהם את כל הסביבה עם הריח המחליא שלו. סב הנמר על עקבותיו, ועזב מבלי לשתות, במטרה ללכת לשתות במקום אחר. החזיר, שהתפלא מאד על התנהגותו של הנמר, הסיק ממנה שהנמר התרחק מבלי לשתות כי פשוט פחד ממנו. הוא נמלא עזוז מהמסקנה הזאת, ורדף אחרי הנמר כדי להזמין אותו להלחם מלחמה כבוד ושליטה. 'לא היום' ענה לו הנמר השבע. 'פגוש אותי כאן מחר, ונלחם כמה שתרצה'. החזיר, מעודד מאד מסירובו של הנמר, דבר שגרם לו עוד יותר להאמין שהנמר אכן מפחד ממנו, שמח ועלץ: 'מחר בשעה כזאת אלחם בו, ומיד אחר כך אהיה מלך הג'ונגל, במקום הנמר' חשב בשמחה. כשבא החזיר הביתה וסיפר למשפחתו את החדשות המסעירות, הם נכנסו להלם. הם ידעו בדיוק מה דחה את הנמר ומדוע לא שתה ממי הנחל שהחזיר טינף. הם גם הבינו מדוע לא רצה הנמר להלחם, בטח היה שבע, ובכך שדחה את הקרב למחר, הבטיח לעצמו גם את הארוחה של יום המחרת. כל משפחת החזירים גערה בחזיר הצעיר על בורותו, ומהר מאד הוא נוכח לדעת שאכן התנהג בטיפשות. עכשיו נכנס בו פחד מקפיא, איך הוא ייצא מהתסבוכת אליה נקלע.. סבא שלו, חזיר זקן וחכם, נתן לו עצה: 'שמע', אמר לו, 'אתה חייב ללכת לשם מחר. אם לא תלך, יבוא הנמר הנה, ויטרוף לא רק אותך, אלא את כולנו. אבל בלכתך מחר, דאג לפני כן להתפלש בבוץ ובצואה, וודא שכל גופך יהיה משוח בעיסה מסריחה. עליך לדאוג שהסירחון שינדוף ממך יגיע עד לשמיים! אני מאמין שככה הנמר לא ירצה לטרוף אותך.' למחרת עשה החזיר הצעיר כדברי סבו. הוא התפלש בצואת פרות ופילים, ועטה על עצמו שכבה עבה ומסריחה של עיסה חומה. בשעה היעודה, התייצב ליד הנחל, וראה את הנמר מחכה לו בקוצר רוח. כשהתקרב החזיר, נרתע הנמר אחורה בגועל וקרא: 'מה זה, מה עשית לעצמך? אתה מסריח, איכסה!' כל הבוקר פינטז הנמר על בשרו הורדרד והשמן של החזיר, אבל עכשיו הסרחון העלה בו גלי בחילה וכל תאבונו נעלם. 'באתי להילחם, כמו שקבענו' הכריז החזיר בבטחון, יודע שהנמר לא יתקרב אליו. 'תסתלק מכאן תכף ומיד' צעק עליו הנמר. 'עוף לי ממול העיניים, ושלא אראה אותך יותר!' נשם החזיר לרווחה והסתלק מן המקום. החזיר ומשפחתו, ובעקבותיהם גם כל החזירים בעולם, למדו שככל שהם מסריחים יותר, ככה הם מוגנים יותר. ומאז, בכל פעם, לפני שהם יוצאים לרחוב, הם מתפלשים בבוץ ובצואה כדי להסריח ולהרחיק מעליהם את חורשי רעתם. זה חומר למחשבה, בפעם הבאה שאתם מזמינים ב'אסא' פעמיים סטייק לבן בפיתה..
קישור ישיר 18.9.03 מורה טוב סיפור מהודו פעם אחת יצא מורה חכם מכפרו, והלך לבקר את אחותו בכפר הסמוך. בדרך נתקל בחבורת פושעים. 'מי אתה?' שאל אותו מנהיג החבורה, כשקצה חרבו נוגע בצווארו של המורה בתנועה מאיימת. 'אני מורה בבית הספר של הכפר' ענה לו. 'מורה, האא?' נשף הפושע בזלזול. 'ואתה בטח מעמיד את תלמידיך כל יום למבחן, מה?' 'כן' הודה המורה 'יפה, אז היום זו שעת המבחן שלך.' אמר מנהיג החבורה. 'הגיע הזמן שמישהו יבחן אותך.' הרים הפושע דלעת גדולה ששכבה לצד הדרך, ונתן אותה למורה. 'עליך לנחש את משקלה של הדלעת' אמר לו. 'אם תנחש נכון, אניח לך ללכת לדרכך ללא פגע. אם לא תנחש נכון, אערוף את ראשך. אבל שים לב, עליך לדייק, כיוון שאני מתכוון לשקול את הדלעת על מאזניים כדי לדעת אם צדקת!.' חשב המורה לרגע, ואז אמר למנהיג הפושעים: 'משקלה של הדלעת הזאת הוא בדיוק כמשקל ראשך'. כולם היו נבוכים לרגע. אחר כך, הבינו את חוכמתו של המורה: הרי כדי לדעת אם הוא צודק או לא, יהיו צריכים לכרות את ראשו של המנהיג, ולשקול אותו על המאזניים בהם ישקלו את הדלעת, ורק אז ידעו אם הוא צדק או לא.. שיבח מנהיג החבורה את המורה על חוכמתו, והניח לו ללכת לדרכו.
קישור ישיר 16.9.03 הקמצן היה היה פעם קמצן, שגר בבית שתקרתו דולפת. מי הגשם חדרו לתוך הבית דרך הגג, והקמצן ומשפחתו סבלו מאד מן הרטיבות. שכניו של הקמצן לעגו לו, והזהירו אותו שאם לא יטפל בדליפה, הבית כולו עלול להתמוטט, עליו ועל בני ביתו. ענה להם הקמצן: 'אבל בעונה הגשומה, עם כל הרטיבות, אי אפשר לתקן! איך אני יכול לעשות זאת עכשיו?' כשהסתיימו הגשמים והכל התייבש, פנו אליו שוב שכניו והזכירו לו כי עליו לטפל בדליפה. ותשובתו היתה: 'עכשיו? כשהשמש זורחת והכל יבש? למה אני צריך לטפל בזה עכשיו? '
קישור ישיר 15.9.03 שפת הפרות יום אחד יצא האיכר לעבוד בשדה עם הבהמות. הוא יכול היה להבין את שפתן, וככה שמע פתאום את השור אומר לפרה: 'אוייי, כמה שאני עייף !' אמרה לו הפרה: 'נו, אז מה הבעיה? מחר בבוקר, תעמיד פני חולה. תעשה קצת הצגה, אל תאכל ואל תשתה, ותסרב לזוז ממקומך. האיכר יניח לך להישאר בבית ולנוח.' האיכר ששמע זאת, החליט לסכל את מזימתם. למחרת, כשבא להוציא את השור לעבודה, ראה שהוא בקושי מסוגל לעמוד על רגליו. ההצגה שהשור עשה היתה מושלמת. אמר האיכר לבנו שנשאר בבית: 'שים עין על השור. הוא נראה לי ממש חולה. אם הוא לא יאכל ולא ישתה במשך היום, שלח אותו אל בית המטבחיים.' לקח האיכר את הפרה ויצא אתה לעבוד בשדה. הפרה המסכנה, נאלצה לעשות עבודה של שניים. האיכר הצליף בה בשוט וגער בה וזירז אותה, והיא היתה חייבת לבצע הספק כפול, גם בשבילה וגם בשביל השור הנעדר. 'מגיע לה', חשב האיכר כשהיכה בה עוד ועוד, 'שתלמד לא לתת עצות כאלו להבא'. ואילו השור, מיד נעמד על רגליו והתחיל לאכול ולשתות במרץ, מפחד שמא ישלח אותו הבן לבית המטבחיים. בין אוכל לאוכל הוא נח, רבץ בדשא והתענג על השמש והמנוחה. כשחזרה הביתה הפרה בערב,עייפה וסחוטה, הוציאה על השור את כל עצביה: 'הכל בגללך, חטפתי מכות כל היום ועבדתי בפרך !' ענה לה השור: 'לא, יקירתי. זה הכל בגללך, לא בגללי ! ולי היה יום מקסים, תודה לך..' מסקנות - מה שלא תעשה הנקבה, תמיד היא אשמה.
קישור ישיר 14.9.03 הרשת מלאה בסיפורי נאסר אל דין. למי שלא מכיר, זוהי דמות עממית מיתולוגית, שמופיעה בספרות הפולקלור של מרכז אסיה. בארצות כמו עירק, פרס, ובעיקר אפגניסטן, נאסר אל דין הוא דמות של חכם-טיפש כזה, לפעמים תמים להחריד ולפעמים פיקח כמו שד, אבל תמיד תמיד משעשע. לשמו נקשרו סיפורי עם רבים, משלים ודברי חוכמה עם מוסר השכל בסופם. במערב, בארה"ב בעיקר, התאהבו בדמותו של נאסר אל דין, והיא הפכה סמל לחוכמה מזרחית עתיקה. כמעט כל מילה שנכתבה עליו תורגמה לאנגלית ושפות נוספות. יש אפילו באינטרנט כמה קבוצות דיון שנאסר אל דין הוא גיבורן. מאחר והסיפורים המקוריים אינם באים מחבית ללא תחתית, ונגמרים בשלב מסויים, נוצר מין טרנד כזה להמציא סיפורי נאסר אל דין חדשים, מותאמים יותר לרוח הזמן שלנו. הנה למשל סיפור חביב אחד כזה: רשות הדואר מספרים על נאסר אל דין, שנודע בחוכמתו הנאיבית הרבה, שפעם נקלע למצב כלכלי קשה, ולא היה לו כסף לקנות מזון לו ולמשפחתו. הוא החליט לכתוב מכתב לאלוהים: 'אלוהים היקר, אני נורא לחוץ לקצת כסף. בבקשה שלח לי 500 דולר, אני מאד זקוק לזה. בתודה מראש, שלך נאסר אל דין.' הוא הדביק בול, כתב על המעטפה 'לכבוד אלוהים', מן הצד השני רשם את כתובתו, ושילשל את המכתב בתיבת הדואר. כשהגיע המכתב ליחידת המיון המרכזית של הדואר, התפלאו מאד עובדי המחלקה לראות את שם הנמען, אלוהים, ומאחר ולא הצליחו להתגבר על סקרנותם, פתחו לקרוא מה אומר המכתב. פנייתו התמימה של נאסר אל דין אל אלוהים, ריגשה אותם מאד ונגעה ללבם. הם החליטו לעשות לו הפתעה, ערכו ביניהם מגבית, והצליחו לאסוף 300 דולר. שמו אותם במעטפה ומיענו אותה לכתובתו של נאסר אל דין. להפתעתם, כעבור מספר ימים, שוב הגיעה לידיהם מעטפה ממוענת לאלוהים, ובפרטי השולח ראו שגם מכתב זה הוא מנאסר אל דין. כמובן שגם הפעם לא יכלו לשלוט בסקרנותם, ושוב פתחו את המעטפה וקראו את הכתוב: 'אלוהים היקר, תודה רבה על הכסף ששלחת לי. בפעם הבאה, אני מבקש ממך, אל תשלח לי כסף דרך הדואר. הפקידים הלא ישרים שעובדים שם, גנבו לי מאתיים דולר מהסכום ששלחת'..
קישור ישיר 13.9.03 עקיצת עקרב רופא אחד נתן משחה לאבא, שבא להתלונן שבנו נעקץ על ידי עקרב. 'שים את המשחה במקום שבו עקץ העקרב את הילד' אמר לו הרופא. חזר האב לביתו, ושאל את בנו: 'היכן עקץ אותך העקרב?' 'הנה, שם, בפינת החדר' ענה הילד והצביע על המקום בו נעקץ. ניגש האב אל הפינה ומרח שם היטב את המשחה על הריצפה. (אנחנו לא מתנהגים גם כן ככה, לפעמים, מבלי משים?? )
קישור ישיר 12.9.03 העוני והעושר פעם, ירדו לארץ אלת העוני ואלת העושר , והלכו לבקר בביתו של אחד מסוחרי העיר. כל אחת מהן הציגה את עצמה, והסוחר נהג כלפיהן בכל גינוני הטקס של קבלת אורחים. בשלב מסויים של הביקור, פנה אליהן ושאל: 'אם יורשה לי, הייתי רוצה לדעת מה מטרת ביקורכן? מה הביא אתכן אלי?' ענתה לו אלת העושר בשם שתיהן: 'אנחנו מבקשות שתשפוט בינינו, ותאמר לנו מי משתינו, לדעתך, יפה יותר.' הסוחר נכנס למילכוד. הוא הבין שהוא תקוע בין הפטיש לסדן. אם יכריז על אלת העושר כיפה יותר מאלת העוני, זו האחרונה ודאי תקלל אותו. ואם יכריז על אלת העוני כיפה ביותר, קרוב לוודאי שאלת העושר לא תחוס עליו ותפליא בו את נקמתה. הוא ביקש שהות קצרה כדי להרהר בעניין, ואז פנה אליהן ואמר: אני רוחש כבוד רב לשתיכן, והבחירה קשה עלי מאד. האם תסכימו לעשות מה שאבקש מכן? רק אחרי שתעשו כדבריי, אוכל לשפוט נכון.' שתי האלות הסכימו, והוא אמר: 'אלת העושר, האם תוכלי בבקשה לצאת החוצה, אל מעבר שער הכניסה של הבית, ואז לחזור ולהכנס בו ולבוא הנה לפני? ואלת העוני, האם את מוכנה לצעוד מכאן אל שער היציאה של הבית? כשאראה אתכן מתהלכות, אוכל לצפות בכן טוב יותר, מקרוב ומרחוק, ולקבל החלטה.' שתי האלות עשו כדבריו, ואז הכריז הסוחר בחדווה: 'אלת העושר, כשאת נכנסת אל ביתי, אין יפה ממך בעולם! ואלת העוני, כשאת עוזבת את ביתי, אין אף יפה שתשווה לך!' שתי האלות העריכו מאד את תבונתו המתחכמת של הסוחר. אלת העושר נשארה בשמחה בביתו, ואילו אלת העוני עזבה את המקום בשמחה, נוצרת בלבה את המחמאה היפה שקיבלה.
קישור ישיר 10.9.03 הודעה חשובה למי שהתגעגע לקרוא סיפורים 'ישנים'... או למי שלא הכיר אותם בכלל.. כל הסיפורים שהופיעו באתר הישן של 'שעת סיפור', הועברו הנה אחר כבוד, והם עתה מקופלים בין דפי הארכיון.. יש שם כמה דברים לא רעים בכלל, נהניתי לעבוד על מבצע 'העברת הדירה' הזאת ולהזכר בהם.. אתם מוזמנים גם כן לבלות שם רגע או שניים.. ולסיפור של היום: רוצה להיות בודהה חכם בודהיסטי אחד הגיע בנדודיו לכפר קטן, וביקש לעשות שם את הלילה. בפאתי הכפר ראה נזיר מקומי שיושב שעות ארוכות בתנוחת מדיטציה, מנותק לחלוטין מן העולם. ישב והמתין לו, כדי שיוכלו להחליף ביניהם מספר מילות חוכמה. אבל משנקפו השעות, והנזיר המקומי לא יצא ממצב המדיטציה שלו, עורר הדבר השתאות רבה אצל האורח. למחרת היום, הצליח למצוא את הנזיר המסתגף באחד הרגעים הבודדים בהם אינו שקוע במדיטציה, פנה אליו ושאל: 'מדוע אתה מבלה שעות כל כך ארוכות במדיטציה?' ענה לו הנזיר: 'אני רוצה להגיע להארה ולהיות בודהה'. החכם לקח אבן קטנה וקשה שמצא על האדמה, והחל משפשף אותה. התפלא הנזיר, ושאל אותו למעשיו: 'מדוע אתה משפשף את האבן בצורה כזאת?' ענה לו החכם: 'אני רוצה לעשות ממנה מראה'. 'אבל הרי זה לא יתכן !' מחה הנזיר נמרצות, 'שום כמות של שפשוף לא יכולה להפוך אבן למראה !' 'נכון' ענה לו החכם, 'וגם שום כמות של ישיבה ברגליים משוכלות לא תהפוך אותך לבודהה...'
9.9.03 האווזה וביצי הזהב באחד מימי השוק, קנה איכר אחד אווזה שמנה, ולקח אותה אל ביתו. למחרת בבוקר ראה כי האווזה הטילה ביצה של זהב. הוא מיהר עם ביצת הזהב אל הצורף של העיר, כדי שיתן הערכה. 'זוהי ביצה של זהב טהור' אמר הצורף, והציע לאיכר מחיר שמן עבורה. לקח האיכר את הכסף, ורץ שמח וטוב לב הביתה, לחכות ליום המחרת בו תטיל האווזה ביצה נוספת. כל יום הטילה האווזה ביצת זהב, וכל יום רץ האיכר אל הצורף ופדה אותה תמורת כסף רב. 'בקרוב אהיה עשיר גדול!' חשב האיכר לעצמו, ובקול רם אמר: 'הלוואי והיתה האווזה הזאת מטילה שתי ביצים בכל יום במקום רק ביצה אחת!' אבל האווזה המשיכה בקצב שלה, ביצה אחת ליום. האיכר איבד את סבלנותו, הוא ידע שיש לאווזה הרבה ביצים מזהב, ולא היתה לו הסבלנות לחכות עד שתטיל אותן אחת אחת. 'אני רוצה את כל הביצים עכשיו, בבת אחת!' אמר. הוא החליט להרוג את האווזה, לפתוח את בטנה ולהוציא משם אתכל ביצי הזהב שלה. וכך אכן עשה. מה רבה היתה הפתעתו לגלות שאין בבטנה ולו גם ביצה אחת..
7.9.03 תרופת נגד יען צעיר רץ אל אמו, גונח ובוכה, כנפיו הגדולות צמודות אל בטנו כאוחזות בה, כאילו כדי להקל על מיחושים גדולים. הוא התפתל מכאבים, ובקושי הצליח לגמגם מספר מילים לא ברורות. 'מה קרה לך?' שאלה אותו אמו המודאגת, 'מה כבר אכלת בחוץ?' 'לא אכלתי היום שום דבר חוץ מקופסה קטנה של מסמרים' ענה לה היען המתייפח. 'מה?! קופסה שלמה של מסמרים אכלת?! יום אחד אתה עוד תהרוג את עצמך עם הרגלי האכילה האלה.. ועכשיו רוץ מהר, ובלע צבת ברזל גדולה, אולי זה יעזור לך..'
6.9.03 זכות דיבור אחרונה שופט אחד אמר לנידון למוות שהורשע ברצח: 'האם יש ברצונך לומר דבר מה לפני שאנחנו מבצעים את גזר הדין?' הנידון, שטען עד הסוף כי הוא חף מפשע, שאל: 'האם מה שאני אגיד יכול לעשות איזה הבדל או להשפיע על ההחלטה?' 'המממ... ' אמר השופט. 'לא, אני לא רואה כיצד מה שתגיד יכול להשפיע. לא, זה לא ישפיע.' 'ובכן' ענה הנידון, 'אם זה לא הולך להשפיע, אז אני מרשה לעצמי להגיד שאתה האיש הכי טיפש והכי מרושע שיש בכל המדינה' ( ואגב, כדאי להציץ ב'קוראים כותבים', יש שם חומר חדש.. )
5.9.03 העפרונים והאיכר אמא עפרונית בנתה קן לגוזליה בשדה חיטה רחב ידיים. הם חיו חיים מאושרים, אף אחד לא הטריד את מנוחתם בשדה. ארבעה אפרוחים היא גידלה, ועתה כבר כמעט הגיע הזמן בו יוכלו לפרוש כנפיים ולעוף. כל מה שהם צריכים זה עוד יומיים שלושה של שקט. אבל האמא עפרונית דאגה מאד. החיטה כבר הבשילה, והאיכר אמור היה להגיע בכל רגע לשדה כדי לקצור אותה. ומה יהא על אפרוחיה שעדיין אינם יודעים לעוף? היא נאנחה אנחה כבדה, וקיוותה לנס. בבוקר המחרת, אמרה לאפרוחיה: 'אני יוצאת להביא לכם ארוחת בוקר. אני מבקשת שתשימו לב טוב טוב למה שקורה בשדה. אם תראו תנועה ערה, או תשמעו קולות, נסו להקשיב ולספר לי אחר כך כשאחזור הביתה.' דקות מספר לאחר מכן, הופיעו בשדה האיכר ובנו. 'החיטה בשלה ומוכנה לקציר.' אמר האב לבן. 'לך בבקשה אל שכננו, ובקש ממנו לקצור עבורנו מחר בבוקר את החיטה.' האפרוחים חיכו בקוצר רוחה לשובה של האם, כדי לבשר לה את מה ששמעו. כשהגיעה, פצחו פיהם כל הארבעה ביחד, ובהתרגשות גדולה סיפרו לה את החדשות. העפרונית לא התרגשה, היא צחקה והרגיעה את אפרוחיה: 'אל דאגה. אם זה כך, אם האיכר ביקש מהשכן לקצור עבורו, אין לנו מה למהר. החיטה לא תיקצר מחר.' למחרת, בשעת צהריים מאוחרת, שוב באו האיכר ובנו אל השדה כדי לראות כיצד מתקדם קציר החיטה. להפתעתם, לא ראו שם את השכן. 'לא ביקשתי ממך ללכת לשכן ולהגיד לו לקצור עבורנו את החיטה?' גער האב בבנו. 'החיטה הזאת כבר לגמרי בשלה, ואם היא לא תיקצר במועד אנחנו עלולים להפסיד את כל היבול' ! הבן הננזף התגונן: 'הלכתי אל השכן, ואמרתי לו! הוא הבטיח שיהיה כאן הבוקר ויבצע את העבודה! אינני יודע מדוע לא בא.' חשב לרגע האיכר, ואז אמר לבן: 'אם כך, הוא כבר בטח לא יבוא. לך לדודך ג'והן, ובקש ממנו לבוא עם בניו, ולקצור לנו את החיטה. העניין כבר הופך להיות ממש דחוף. הוא חייב לבוא מחר בבוקר!' שוב חיכו אפרוחי העפרונית לאמם שתשוב, כדי לספר לה מה ששמעו. אבל גם הפעם אמא עפרונית לא נראתה מודאגת. 'אנחנו יכולים להישאר כאן עוד יום' אמרה לאפרוחיה. 'אם האיכר סומך על גיסו שיעשה את העבודה, היא לא תיעשה..' ואכן כך היה. למחרת שוב הגיעו האיכר ובנו לשדה, ושוב ראו כי דבר לא נעשה, וכי הדוד לא הופיע בכלל. שוב נזף האיכר בבנו, כי חשב שאולי שכח להגיד לדודו לבוא, אבל הבן הבטיח לו שהיה אצל הדוד והלה אמר לו כי יגיע לשדה יחד עם ילדיו לקצור את החיטה. מפליא מאד מדוע לא הגיעו.. בחן האיכר כמה מן השיבולים, ואמר בדאגה רבה: 'החיטה הזאת לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן. חייבים לקצור אותה מחר לכל המאוחר. מחר בבוקר נבוא שנינו, אתה ואני, ונעשה זאת'. כשחזרה אמא עפרונית ושמעה מאפרוחיה את התכנית למחר, האיצה בהם לרפרף בכנפיהם הזעירות ולהתאמן עוד ועוד לעוף. 'אנחנו חייבים לברוח מכאן עוד הלילה!' אמרה לאפרוחים. 'אם האיכר מתכוון לעשות את העבודה בעצמו, היא וודאי תיעשה מחר. אסור לנו להישאר כאן..'
4.9.03 העגלון 'אנחנו חייבים פחם' ! אמרו כל האיכרים לעגלון היחיד בכפרם. 'אבל הכבישים במצב רע מאד' ענה להם העגלון. 'אף פעם לא היו תנאי הדרך גרועים כל כך.' 'אנחנו לא יכולים להמתין עד שיתייבשו הכבישים' אמרו האיכרים. 'ללא פחם, אין לנו אש, וללא אש, נקפא מקור. ללא אש, גם לא נוכל לבשל את ארוחותינו. הלהרעיבנו אתה רוצה? אתה חייב לעשות מאמץ ולצאת לדרך, ולחזור הנה מהעיר הגדולה עם מטען של פחם.' ראה העגלון כי אין לו ברירה, ויצא לדרך. הוא מילא בעיר את עגלתו בפחם, והחל לעשות את המסע חזרה אל הכפר. הדרך היתה בוצית וחלקלקה, ובורות רבים נפערו בה בשל הגשמים העזים. לא עבר זמן רב בטרם שקעה עגלתו הכבדה בבוץ. 'מה אני אעשה עכשיו? ' חשב לעצמו העגלון, 'אני טיפש שהסכמתי מלכתחילה לצאת למסע הזה!' הוא הצליף בסוסים בשוט ארוך וגער בהם: 'קומו, בהמות עצלות שכמותכן. קומו ותמשכו את העגלה מן הבוץ!' הסוסים התאמצו מאד, אבל בשל כובד המטען לא הצליחו להזיז את העגלה המחופרת בבוץ. ראה העגלון איכר עובד בשדה בצד הדרך: 'היי, הלו' קרא לעברו. 'בוא הנה ועזור לי לצאת מן הבוץ!' האיכר בשדה צפה בעגלון כשזה הצליף באכזריות בסוסיו, וכעס מאד על התנהגותו. 'אני מציע שקודם כל אתה תנסה לעזור לעצמך. רד מן העגלה ותרתום את כתפך לדחיפתה החוצה. אחרי שאראה אותך עושה זאת, אהיה מוכן לעזור לך.' אמר האיכר. בלית ברירה, ירד העגלון ממושבו ונרתם לעזור לסוסים. 'אני שונא להתלכלך בבוץ הזה', מילמל לעצמו כשדחף בכל כוח את הגלגלים. הוא דחף והסוסים משכו, ובמאמץ משותף החלה העגלה לזוז, עד שנחלצה מן הבור. מיד כשהיו על קרקע מוצקה, עלה העגלון חזרה למושבו, וקרא אל האיכר: 'העגלה שלי חולצה, אבל לא תודות לך!' ענה לו האיכר: 'בהחלט תודות לי. אני נתתי לך את העצה לרדת ולדחוף. אלמלא יעצתי לך כך, היית עד עכשיו יושב בתוך הבוץ, ומצפה שמישהו אחר יבוא ויחלץ אותך..' וצריך להוסיף, שאנחנו האחראים היחידים לחילוץ עגלות חיינו מהבוץ? לא, זה הרי ברור.. אה.. וכדאי להציץ במדור 'קוראים כותבים' בעמודה הימנית, יש שם סיפור חדש שנשלח אלי על ידי בתיה..
2.9.03 סיפור ההד את הקטע הבא, לא מבריק במיוחד אבל חביב, מצאתי מזמן באתר של שבט צופים מירושלים. לצערי נראה שהאתר כבר אינו פעיל, אני מקבלת דף ריק, ולכן לא יודעת למי לתת קרדיט. בין הרים וגבעות, ישנו עמק מופלא שההד השוכן בו עונה על כל שאלה אל העמק הזה הגיע עלם צעיר, שביקש לקבל תשובות על מערכת יחסים חדשה שלו. להלן שאלותיו, והתשובות שהחזיר לו ההד: הד יקר, מזמן אני רוצה לדבר איתך, אתה ודאי יודע על מה. עלמה.... עלמה.... צדקת הד יקר, פגשתי בחורה נאה. אה.... אה.... אה.... אך עדיין לא אדע מה היא שאיפתה? אתה.... אתה.... אמור לי ההד, כיצד עושה היא את עצמה יפה כמקודם? אודם.... אודם.... ומה היא רוצה להשיג כשהיא מצטבעת? טבעת.... טבעת.... ומה ארגיש כשהיא תחליף את מלבושה? בושה.... בושה.... ומה היא מנסה להסתיר בתרגיל? גיל.... גיל.... ומה היא תאמר לי כשנתחתן? תן.... תן.... ומה תגיד בראותה תכשיט זהב? הב.... הב.... ומה היא תרצה שאביא לה? וילה.... וילה.... האם תכבד את בעלה ותשמע בקולו? לא.... לא.... האם תרצה את הרגלי לתקן? כן.... כן.... ומה יהיה גורלי, התוכל לומר? מר.... מר.... אם כך ההד, האם כדאי לי בכלל להינשא? נסה.... נסה.... מה אתה חושב, איך זה להיות נשוי? אוּי.... אוּי.... אז רגע, איך יהיה לחיות בלי הנערה? רע.... רע.... ומה אעשה כדי שאשכח אותה? קח אותה.... קח אותה.... ומה היא תיתן לי לאכול? חול.... חול.... ומה צפוי לאדם כמוני? עוני.... עוני.... ומה יהיה גורלי אחרי שאת חיי על מזבח הנישואין אקריב? ריב.... ריב.... רב תודות לך ההד, אני הולך. לך.... לך.... < מה, כבר בפעולות בצופים מלמדים אותם דברים כאלה?? >
1.9.03 החמור ובעליו 'הוי, כמה שאני שונא את היקיצות המוקדמות האלו!' רטן החמור בפיהוק גדול. 'בלוואי ויכולתי לישון לפחות עד זריחת החמה! הנה אני כאן, רתום ומוכן להתחיל בעבודה עוד אפילו בטרם התרנגול קרא. וכל זה למה? כדי לקחת קצת פירות וירקות לשוק. זה מטופש, לא? לקטוע את חלומותיי הנעימים בשביל מטלה כל כך אפרורית!' לבעליו של החמור, הגנן, כבר נמאס ממנו. נראה היה שאף פעם הוא לא מרוצה מכלום, החמור הזה. תמיד ביצע את מלאכתו בחוסר חשק מובהק. 'אני שונא את החמור הזה עם האוזניים העקומות.' חשב הגנן. 'תמיד הוא רק מתלונן, ואני לא מבין על מה. הרי העבודה שלו קלה כל כך, והוא מקבל שפע של מזון וירק, והמון המון שעות מנוחה!' באחד הימים הזדמן אל המקום מעבד עורות. הוא ראה את החמור החזק שהגנן החזיק, ושם עליו עין. הוא שאל את הגנן למחירו, והגנן שמח להיפטר מהחמור הנירגן בכל מחיר, ומכר אותו למעבד העורות. 'אני מקווה', אמר הגנן, 'שאולי אצלך הוא יהנה יותר מעבודתו ויעשה אותה ביתר חפץ לב.. אצלי הוא אף פעם לא היה מאושר.' מעבד העורות השתמש בחמור להובלת עורות של בהמות שנשחטו לא מכבר. המשא היה כבד מאד, והריח מסריח עד לבלי שאת. גל של בחילה היה עולה בחמור בכל פעם שיצא לעבודה. 'אוי, איזה מזל רע יש לי!' התלונן החמור, 'הלוואי והייתי חוזר לעבוד אצל הגנן. נכון שהייתי צריך לקום מוקדם בבוקר, אבל לפחות הירקות היו טריים ורעננים, ומפעם לפעם קיבלתי כרוב גדול ויפה, או סלק עסיסי. ואף פעם לא עבדתי עד מאוחר. כאן אני עובד גם מוקדם, וגם מאוחר, ואם אני סוטה לשניה אחת מן הכביש כדי ללחך קצת עשב, מיד מצליף בי השוט! הו, כמה שאני שונא את את מקום העבודה הזה!!' החמור עבד כל כך בחוסר חשק ורצון, שמעבד העורות החליט להפטר ממנו, ולמכור אותו. הוא נמכר לכורה פחם. מדי בוקר ירד אל בטן האדמה, למכרה העמוק, ועבד בפרך כל היום בנשיאת כמויות עצומות של פחם על גבו. המכרה היה אפל ולא נעים, ולא היה לו רגע אחד למנוחה. 'כמה רע הוא מזלי!' חשב החמור. 'הלוואי והייתי חוזר חזרה אל הגנן. או אפילו אל מעבד העורות! כל דבר יהיה טוב יותר מאשר העבודה במכרה הזה.' אבל מחשבות כאלו לא עזרו לו. לצערו הרב, הוא עבד במכרה עד אחרון ימיו.. גם אנחנו מחליפים הרבה פעמים רעה חולה אחת ברעה גדולה יותר, עד שלמרבית האבסורד אנחנו כבר מתגעגעים חזרה לרעה הראשונה, שפתאום כבר לא נראית לנו כל כך רעה..
|
כפתור להורדה:
כפתור להורדה:
לאתר הישן:
עיצוב האתר:
כל הזכויות שמורות לחמדה גלעד ©