הפינה של סעיד - על העדה הדרוזית בישראל    הפינה של סעיד שולחת זרקור רב עוצמה, להאיר ולגלות לנו את עולמה המרתק של העדה הדרוזית. סעיד נבואני, יו" ר עמותת בית המורשת הדרוזית ג'ולס, לקח על עצמו משימה לא קלה - להציג את מנהגי העדה ואורחות חייה בפני קוראי 'שעת סיפור'. רשימותיו, המסודרות לפי נושאים, כתובות בחן רב, מתובלות בהומור, מצטיינות בלשון עשירה וציורית, ומאפשרות לנו הצצה אל מעמקי האמונה, התרבות, הפולקלור והמנהגים של הדרוזים בארץ. הקריאה סוחפת ומרתקת, וכשהיא שזורה בסיפורים עממיים מן ההווי הדרוזי, היא הופכת לחוויה מענגת. תודה וברכה שלוחות לסעיד, ממני ומכל הקוראים שכתבו לי, וכולנו יחד מחזקים את ידיו שימשיך וישלח לנו עוד ועוד. הידע וההבנה מקרבים לבבות, ובונים גשרים אל מחוזות לא מוכרים. אני תקווה שמעגל הקוראים ילך ויגדל, וההשקעה הגדולה שמשקיע סעיד תצליח ותישא פירות של ידידות, שכנות טובה ואחווה. המעוניינים להתקשר עם סעיד, מוזמנים לפנות אליו ישירות לכתובת הדואל הבאה:  סעיד נבואני פרקי מידע סיפורים מאכלים אודות הדרוזים מתן חסות מבוא הכנסת אורחים כח סבל כובה בשמן זית חגי הדרוזים קיום הבטחה שיש ברק מנהגי סולחה מימושה של תפילה קופטה בטחינה שמות וכינויים גמול הרמאות מוג'דרה קיום נדרים פטירת הנביא יתרו שועייב סאידיה - דג באורז לידה שמירת כבוד האשה פיתות דרוזיות חתונה אומץ לב התבלינים לווייה ומנהגי אבלות דבקות באמונה מקלובה פשר החלומות דיבור אמת פטאיר, או תשאש הליכות ונימוסים העולם עומד על האמת סלט טאבולה האסורים בדת עץ החרוב סמבוסק עין הרע הסלחנות וואראק דוואלי קללות אחווה וידידות מסקעה שדים ורוחות אהבת אחים גילוי עתידות חוטב העצים מנהגי תלבושת כוחה של ידידות מופלאה מנהגי שבועה פרה חולבת תרופות סבתא עבד נרצע מנהגי סעודה - א' נאמנות מנהגי סעודה - ב' סלים ובדורה מנהגי סעודה - ג' הפרש האדום מנהגי משקה הפלאח וסימני הטבע אופטימיזם פסימיזם תפקידי האשה בעבר גילגול נשמות מנהגי תנעולת מנהגי אירוסין תספורת ותגלחת המוהר במסורת הדרוזית בית יד לבנים הדרוזי היישוב הדרוזי בא"י ברכות - פרק א' ברכות - פרק ב' ברכות - פרק ג' כללי שיחה - פרק א' כללי שיחה - פרק ב' כללי שיחה - פרק ג' המשפחה - פרק א' המשפחה - פרק ב' המשפחה - פרק ג' אודות הדרוזים העדה הדרוזית היא קבוצה דתית שפרשה מזרם האסמעיליה שבאיסלאם במאה ה-11 לפני כ-1000 שנים במצרים , בזמן שלטון הח'ליפים הפאטמים. עיקר המאמינים הדרוזים התיישבו בואדי אל-תים שבלבנון ובחלב שבסוריה. התיישבות הדרוזים בארץ נעשתה בשלושה שלבים : בראשית המאה ה-11 בתקופת הפצת הדת. במאות ה-16-17 בתקופת שלטונו של האמיר פאח'ר א-דין השני ,בתקופתו התפתחו ישובים דרוזים רבים בגליל ובכרמל. בגלי הגירה שנערכו במהלך 300 השנים האחרונות השם "דרוז" מופיע בכתובים מאז היווסדה של הדת הדרוזית בתחילת המאה ה-11 (בשנת 1017) . הראשון שכינה את הדרוזים בשם זה היה ההיסטוריון הערבי-נוצרי אל אנטאכי , במאה הראשונה להיווצרות הדת . מקור הכינוי הוא שמו של אחד ממיסדי הדת , נשתקין דרזי , שפעל יחד עם מנסח התורה הדרוזית ומפיצה העיקרי , חמזה בן עלי . שניהם פעלו בחצר מייסד הדת , אל-חאכם באמר אללה (996-1021) , החליף הפאטמי השישי במצרים. תחילת הופצה הדת על-ידי המאמינים אך בשלב מסוים נעצרה הפצתה והעדה הדרוזית הסתגרה ושמרה על סודות הדת . מאז שנת 1030 הדת הדרוזית אינה מקבלת מאמינים חדשים ואין אפשרות למי שאינו דרוזי מלידה להפוך לדרוזי. הדת הדרוזית היא פילוסופית (ולא מיסטית כדתות הגדולות ) ולכן נשענת בעיקר על ערכי מוסר . העיקרון המרכזי בדת הדרוזית הוא האמונה באל אחד ויחיד אשר אין לו דמות , צלם ותכונה והוא מהווה את התגלמות החכמה והצדק . יש בניהם דתיים הקרויים "עוקאל" בדרגות אדיקות שונות המתבטאות גם בלבוש , ויש שאינם דתיים הקרויים "ג'והאל" . הסודיות שייחדה את הדת גרמה להתנגדויות רבות ובסופו של דבר הלכה חברה זו והסתגרה בכפרים שבנו בראשי ההרים כאמצעי הגנה . בעבר עסקו בעיקר בחקלאות אך היום מפותחת התעסוקה בענפי המסחר והתעשיה והפעילות בזרועות הביטחון. ראשון האירופים שכתבו על הדרוזים היה הנוסע היהודי רבי בנימין מטודלה , שביקר בארץ ישראל בשנת 1167-1171 .הוא כתב "אין בניהם יהודים , כי אם באים בניהם בעלי אומנות וצבעים ויושבים ביניהם באומנות ובסחורה , חוזרים לבתיהם והם אוהבים ליהודים ..בשנים שאחרי כן היו קהילות יהודיות בכפרי הדרוזים בגליל , בחרמון ובלבנון : בפקיעין ובשפרעם -בגליל, בחצביה -בחרמון". מספר הדרוזים בעולם כיום אינו עולה על מליון וחצי , ורובם המכריע חיים במזרח -התיכון :בלבנון כ-500,000 דרוזים , בסוריה כ-700,000 ,בירדן כ-25,000 ובישראל כ-100,000 .כמה אלפי דרוזים גרים בארצות -הברית ,בקנדה , בדרום -אמריקה, באוסטרליה ובמדינות שונות באירופה ובאפריקה . כל הדרוזים בארצות אלה הם צאצאי מהגרים מארצות המזרח -התיכון , בעיקר מלבנון. הדרוזים מהווים יותר מאחוז אחד מכלל האוכלוסיה בישראל וכ-10% מאוכלוסית המיעוטים . הם מהווים רוב ב-14 מתוך 18 הכפרים הקיימים , ומיעוט בארבעה מהם . באחדים מן הכפרים הם גרים בשכנות עם נוצרים , ואף באחד מכפריהם אין רוב מוסלמי . בערים בישראל אין ריכוזי דרוזים של ממש . כמאה דרוזים מתגוררים בחיפה ובירושלים . כמה עשרות משפחות מתגוררות באופן זמני בבאר שבע , בסדום ובאילת , בשל עבודתו של ראש המשפחה. הדרוזים מצטיינים בחוסנם וביופים . מסבירי פנים לאורח הבא בצל קורתם . הם קוראים לעצמם "בני מערוף " בני החסד . הדרוזים קוראים למקום תפילתם במלה הערבית "ח'לוה " -מקום שמתייחדים עם הבורא. הדרוזים הם אוהבי דרור ודבקים באורח חייהם ובמסורת אבותיהם . הם לא יסבלו שזר יתערב בחייהם ובהליכותיהם. כאשר העיק עליהם השלטון התורכי -הם מרדו בו , למרות מיעוט מספרם . הם מרדו גם בצרפתים , כי הציקו להם בימי שלטונם במזרח , ובמרדם זה הצליחו במשך שנים אחדות . בזכות אומץ ליבם , גבורתם ומסירותם אל אחיהם , הם הפילו את פחדם על שכניהם המוסלמים והנוצרים , עד כי אלה לא העזו להתגרות בהם. בימי חג מניפים הדרוזים במשכנותיהם את דגלם , שבו חמישה צבעים : ירוק , צהוב,אדום ,כחול ולבן . הירוק- רמז למי המבול בימי נח הצדיק אדום - רמז לאש שבה רצו לשרוף את אברהם אבינו . צהוב- רמז לעמוד האש שראה משה רבנו . כחול - רמז לישו הנוצרי . לבן - רמז לאחרון הנביאים באיסלם. גירסה אחרת על משמעות הצבעים של הדגל הדרוזי : האדום- מסמל את החקלאות והחיים . הירוק -מסמל את הלב ואהבת הזולת . הלבן - מסמל את השמש וצבע החיטה. הצהוב- מסמל את השמים והאמונה . הכחול -מסמל טוהר ואור. הדרוזים בישראל גדלו והתפתחו עפ"י דרכם , ושמרו על ייחוד ומסורת והשתלבו בחברה ובפוליטיקה הישראלית תוך סובלנות וכבוד כלפי העדות והדתות האחרות . עוד לפני קום המדינה , סייעו הדרוזים לישובים היהודים , ועם קום המדינה ב-48, התנדבו דרוזים רבים לצה"ל והשתתפו במלחמות השחרור . מאז שנת 1956 הוחל חוק שרות חובה והם מוכיחים אומץ רב ונאמנות ומשובצים בתפקידים רבים ובכירים בזרועות הבטחון. הכנסת אורחים אצל הדרוזים הדרוזים ידועים בהכנסת אורחים. כולם, ללא הבדל בין דתי וחילוני , שומרים היטב על כללי הכנסת האורחים. כשנכנס אורח -קמים כולם על הרגלים והאורח עובר מאחד לאחד ומברך אותו, כשהוא מתחיל מהזקן לצעיר. אם קורה שכולם בגיל אחד פחות או יותר -אז לפי התור . בעל הבית דואג שהאורח ירגיש כמו בבית . ברגע שהוא נכנס פנימה ,לבית , הוא בחזקת בן בית . אפילו זרים שלא מוכרים לבעל הבית נחשבים לאורחים רצויים ויש לדאוג להם ולארחם כראוי. כאן אולי המקום לציין מי מקדים ברכה למי : א. הצעיר מקדים ברכה לזקן ב. האשה - לגבר ג. ההולך - ליושב ד. הרוכב - להולך ברגל ה. הנכנס לבית - ליושביו ו. אם נכנסים לכפר של זרים , יש לברכם "מרחבא"-שלום הסמל המובהק של הכנסת אורחים הוא הקפה . ולכן אני מביא כאן פרק מיוחד המתאר בפרוטרוט את שלבי הכנת הקפה לכל סוגיו , מאחר וזה נהפך לסמל פולחן הכנסת האורחים . הדרוזים מפורסמים בטיב הקפה שלהם את גרגירי הקפה הירוקים קונים בשוק ואדם היודע להכין קפה משובח -יודע גם לקנות גרגירים משובחים. לאחר שקולים אותם (לפעמים אף לעיני האורח) בכלי שנקרא "מוחמאסה" -מעין מחבת או מקלה . בשעת הקליה מערבבים בכף מיוחדת על מנת שלא יקדח הקפה ולא יישרף , כותשים את הקלוי במכתש שנקרא "מוהבאג'" או "ג'ורן" , המומחה יודע גם להפיק מן המכתש אגב כתישה , צלילים וניגונים קצביים לכבוד הבא .אחר כך מרתיחים את הקפה בכלי הנקרא "בכרג'" שהוא מעין קומקום , בדרך כלל מנחושת , הנקרא "דלה" . הוא גם הכלי בו נשמרת תמצית הקפה מיום אתמול . לבכרג' שלתוכו שופכים את הקפה שנקלה ונכתש זה עתה ומוסיפים עליו מן השארית , יוצקים מים ותבלין ה-"היל" -גרגיר ריחני המשביח את הטעם ומעדן את הריח . מערבבים ובוחשים בכף ושופתים על גבי האש . לאחר שנתבשל די צורכו והתחיל מעלה קצף - מסירים פעם ופעמיים מעל האש כדי לשמור על הקצף הטעים שלא יגלוש ושופתים שוב. מוסיפים סוכר ואחר כך יוצקים לתוך "אל מסאפי" -המסננת לתוך קומקום קטן יותר ומרתיחים הרתחה אחרונה ומוזגים לתוך הספלים הקטנים . מקובל שהמארח יטעם תחילה , לפני שהוא מגיש לאורחים , כדי להרחיק מן הלב כל חשד ופקפוק. במספר מקומות נוהגים לשאול את האורח "חלוה" או "סאדה" כלומר תשתו קפה מתוק או מר . נהוג להתחיל מהאורח ואחר כך בני הכפר . הקפה המר מוגש בכמות קטנה ונלגם בלגימה אחת . קפה זה מאפיין את משקה הזקנים והוא חזק וניתן לשתיה רק לאחר שעות ארוכות של רתיחה ללא סוכר כמובן . יודעי דבר סבורים כי קפה זה טוב לעיכול אחרי ארוחה כבדה ,שמים בו כמות גדולה של היל ויש גם המוסיפים מס' טיפות של לימון. הקפה השני המוגש הוא , הקפה המתוק "חלוה" . קפה זה ניתן לכולם ; לזקנים , לצעירים וגם לנערים . הוא גם הקפה שניתן לאורחים. הקפה נהפך לסמל הכנסת האורחים והפתגם שנאמר -תרגום חופשי - הקפה של פלוני ניתנת לשתיה, "פלאן בתנשרב קהותו" , היינו ,פלוני ידוע בנדיבותו ובהכנסת האורחים הנאותה שלו ולכן הקפה שמכין הוא מעולה. ומצד שני אם יאמר מישהו "מא בשרבש קהותכ "- אני לא שותה את הקפה שלך ,סימן שהוא רב עימו וניתק את קשריו עמו. אם מישהו סיים לשתות את ספלו"פנג'אן" והחזירו למארחו מבלי לנענע אותו , המארח יוסיף למזוג לו . בהגשת הקפה מתחילים מהמכובדים , אחר כך פשוטי העם , הצעירים ובסוף הנשים והילדים מעל גיל 10. מפי הזקנים שמעתי שנוהג שתית הקפה המר ברגע שהאורח עומד לצאת , הוא סמל המבטא את תחושת המארחים ;"מר לנו בעוזבך ולכן נשתה יחד איתך את הקפה המר" -גם כשבא אורח לנחם אבלים מוזגים לו קפה מר ומים בלבד. יש לציין , שבשעת הגשת הקפה , מנסה כל אחד להזמין את שכנו שיקח קודם ולפניו " מי ומה ערכי ?" יאמר כל אחד , וכיוון שכל אחד מהם יסרב לקבל , נכנע האורח למקובל ולמסורת ושותה ראשון . במקרים מסויימים ישבע האורח שלא ייקח לפני אחד הזקנים - ואז מקבל הזקן בלית ברירה. השותים שותים בניחותא , טיפין טיפין, בלגימות קלות תוך שאיפה קולנית ומפסיקים בין לגימה ללגימה לשם תענוג השתיה וזחיחות הדעת . הם שותים לפי האמרה "הקפה לזחיחות הדעת ולא למלא את הבטן" -"אל קהוה ללמח' ומש ללבטן" . אמרו חכמים:" לא ישתה אדם את כוסו בבת אחת ואם שתה -הרי זה גרגרן ורעבתן" (דרך ארץ-ד') ברגע שמישהו סיים לשתות את הקפה , הוא אומר "דאימה " - שיהיה לתמיד , ויש שחוזרים ומוזגים עוד קפה . אצל הבדואים , מזיגת כוס שלישית היא רשות ואפילו לא רצויה , במקרים אחדים מפני שהם מאמינים שהספל השלישית מרמזת להיפטר מן האורח "טרד אל דיף" -גירוש האורח . יש הנוהגים לשפוך את הספל הראשון על גבי הקרקע , או אל תוך הכירה , לכבודו של השייך הידוע - אבי הקפה , שהכניס ראשון , לגבולות הארץ , את הקפה היקר והנכבד הזה .(הוא חי במאה הי"ד). אדם שבא למטרה מסויימת , בענין שהוא נכבד מאד בשבילו או בשביל שולחיו , ובמוחו מנקר הספק שמא לא ישיג את מבוקשו - הריהו תולה תקוותו בנימוסין ותומך את יתדו במנהג הכנסת האורחים -אינו נוגע בקפה , או שהוא שותה את הקפה ונשבע ומשביע את עצמו בכל מיני שבועות ,שלא יגע בשום דבר מאכל עד שיבטיחו לו לעשות את מבוקשו . יש המאמינים כי אם חתול הבית מנקה את עצמו, כשפניו לכיוון הדלת -סימן שיבואו אורחים. כמו הקפה המסמל את הכנסת האורחים , מסמל גם המלח "אל מלח" -ברית ידידות. מי שאוכל לחם ומלח אצל מישהו -רובץ עליו חוב מוסרי של החזקת טובה , הפתגם אומר "מלחו עלא רקבתו" -היינו ,המלח רובץ עליו כחוב. או אומר הפתגם " מלחו עלא ד'ילו" -היינו, מלחו נשאר על זנבו. ואמרים גם: מלחו של פלוני בבטנו של פלוני . לאמר -הוא קיים ושמור שם לעולם. גם אצל היהודים קיים המלח כסמל לברית עולם , שנאמר "...נתתי לבניך ולבנותיך איתך לחק- עולם ברית מלח עולם.."(במדבר יח'19). אומרים גם "תפדל כול מענא חתא נתמאלח" -כבדנו ,אכול עמנו, למען המלח ,לאמר שתהיה ביננו ברית מלח -ידידות לעולם. הכנסת אורחים היא "תרחיב" קבלת פנים יפה . המלה "מרחבא" שהיא מלת המפתח של ברכה. המשפט"אהלן וסהלן ומרחבא", מכיל המילה אהלן -בני משפחה ,סהלן- מישור ומרחב, כלומר באת אל בני משפחתך , לא אל זרים ובאת למקום ישר , מקום מישור ,ומרחבא -באת למקום רחב ידיים ולא צר המקום מלקבל אותך. הפתגם אומר "אכרם מן חאתם אל טי" -נדיב יותר מחאתם טי הידוע כגדול הנדיבים . יש שהגזימו בהכנסת האורחים שלהם ,והנה סיפור: הצבוע נקרא -אום עאמר- צבועה אחת נכנסה לבית בדואי במנוסה מפני ציידים . וידביקו אותה שם ויבקשו לחסלה , אך הבדואי לא הסכים , מאחר ונכנסה לביתו ,וכעת היא תחת חסותו . הציידים הלכו להם לדרכם והבדואי נתן לצבועה אוכל ומשקה והלך לישון , אחרי שאכלה ושתתה הצבועה , קמה וקרעה את בטנו של הבדואי הישן ותהרגו ותשתה את דמו ותלך לה לדרכה . לאחר זמן מה , בא בן דודו של המת לבקרו והנה הוא מת וקרוע לגזרים . מאחר וידע בן הדוד את מעשהו של הבדואי , רדף אחרי הצבועה וישיגנה ויהרגנה . ועל כך אמרו הערבים לאחר מכן את הפתגם הבא "כמג'יר אום עאמר" ,היינו כמי שנותן חסות לצבוע. בעל הבית חייב להגיש לאורחו משקה , ומאכל אם ירצה , ולארחו לכל תקופה שירצה לשהות.ברגע שיאמר מישהו לשני "אנא דח'ילכ" -היינו,אני מבקש חסותך ,על השני לעשות הכל על מנת לתת לו חסוח למבקש. השני אומר לו "אנת מוג'וד פי ביתי" כלומר אתה מוגן , לכן אל תירא. מתן חסות לאורח דומה גם לשמירת היחס הטוב עם השכן " ג'ארכ אל קריב ולא אח'וכ אל בעיד " היינו שכנך הקרוב ,ראוי לדאגתך , יותר מאחיך הרחוק. הפתגם אומר " אל מחל אלדיק ביוסע אלף סדיק" כלומר אין נקב המחט צר לשני אוהבים .וישנו פתגם אחר שאומר "אלף סאחב קליל ועדו ואחד כתיר", כלומר ,אלף רעים -מעט,ושונא אחד-רב. ולבסוף הנה סיפור על נדיב מכניס אורחים: היתה לו לנדיב סוסה אצילה שהיתה חביבה עליו הרבה . שמעה וטיבה נתפרסמו בכל הארץ ועד אמיר המאמינים הגיעה. פעם אחת בא אליו האמיר כדי לבקש ממנו את הסוסה . יצא הנדיב לקבל את פניו -הכניסו לאוהל לנהוג בו מידת הכנסת אורחים בכבוד וביד רחבה. ביקש לזבוח זבח לכבוד באורח ולא מצא תחת ידו לא גדי , לא כבש ולא עגל . הלך ושחט את הסוסה אהובת נפשו , התקינה והגישה לשולחן. אכל האמיר , שבע והותיר וכשגמר לאכול ולשתות הציע לנדיב למכור לו את סוסתו . גיחך הנדיב ואמר: לצערי אין ביכולתי למלא את מבוקשך , אדוני אמיר המאמינים , כי אכלנוה זה עתה... חגי הדרוזים הדרוזים חוגגים היום את חג הקורבן "אל אצ'חא" וזו הזדמנות טובה לכתוב ולספר לכם על חגי הדרוזים : מיעוט החגים הדרוזיים ואי ההתחשבות הרבה בחגים , הינה תופעה אופיינית לדרוזים. הסיבה לכך טמונה , ודאי , ביסודות הדת , שהרי החג הוא ביטוי לרגשות דתיים וחגיגתו חושפת נסיבות דתיות , העלולות לגלות פרטים , שהדת אוסרת גילויים , דבר זה מתבטא בהפחתת מספר הטכסים הדתיים החיצוניים והתאמת הטכסים , שאין אפשרות לוותר עליהם , לדת האסלאם . כך הוא הדבר בטכסי הקבורה והנישואין הדתיים . חג הקורבן המכונה גם "אל עיד אל כביר" -היינו החג הגדול , הוא חל באותו תאריך שחל בו חג הקורבן אצל המוסלמים כשבעים יום לאחר חג אל פטר , שהוא החג שמסיים אח חודש הצום . עשרה הימים הקודמים לחג נקראים "ליאלי אל עושר" (מעין עשרת ימי תשובה ביהדות). בני העדה , ובעיקר החכמים "אל עקאל" שבהם , מרבים בימים אלו להתכנס בבית התפילה "אל ח'לוה" . עשרת הימים הללו נחשבים לימי חסד "איאם פדילה" ,ויש אנשי דת הצמים בכל יום מעשרת הימים הללו . היום השמיני בהם נקרא יום השבתון הקטן "אל וקפה אלסע'ירה" , והתשיעי -יום השבתון הגדול " אל וקפה אל כבירה" . ליום הזה מייחסים חשיבות דתית שאינה נופלת מחשיבותם של ימי החג עצמם , הנמשכים ארבעה ימים , ומתחילים מן היום העשירי , הנקרא היום הגדול "אל יום אל עט'ים" . במשך החג שרים העקאל , המתכנסים בח'לוה , את סיפור בריאת העולם ,ואת קורות הימים "אל מג'ראויה" -במנגינה מיוחדת , ובסיומה ,הם נוהגים לאשר את צירופם של מאמינים חדשים לחבורת אל עקאל , לאחר שהשלימו את שלבי המועמדות שלהם ונמצאו ראויים להצטרף אליהם . מאחר שנודעת לערב החג חשיבות דתית מיוחדת , יש מבני העדה הנוהגים לשבות בו מכל מלאכה , ויש העושים כן אף יומיים לפני תחילת החג . הדרוזים החילוניים "אל ג'והאל" שאין להם גישה לרזי הדת ושאינם רשאים להיות נוכחים בהתכנסיות התיות הרגילות , מותרים להשתתף בהתכנסויות הדתיות הללו בעשרת הימים הקודמים לחג , שכן במהותם הם נועדו להיות מפגשים שבהם משמיעים דברי הטפה ומוסר שמשפיעים על לב המאמינים לחזור בתשובה ולתקן את מעשיהם. ביום החג עצמו זובחת כל משפחה זבח , חוץ ממשפחה שאחד מבניה מת באותה שנה . ראשי הכפר נוהגים לפקוד משפחה שכזו ביום החג ולהזמינה ליטול חלק בסעודותיהם , כן נוהגים ביקורי חג אף בין יריבים , וזו בדרך כלל הזדמנות נאותה לעשות התפייסות "סולחה" בניהיהם . המכובדים בבני העדה נוהגים לקבל את אורחיהם ביום הראשון של החג , בעיקר בשעות הבוקר , ולמחרת מחזירים הם לאורחים ביקור . לעיתים נדירות ביותר שולחים איגרות ברכה במקום לסור לביקור אישי . ימים אלה טובים אף לעשיית מעשי צדקה וחסד , והדרוזים מרבים אפוא לתרום בימים אלה לעניים , לאתרים מקודשים , לבתי פולחן השונים ועוד . בהזדמנות זו נוהגים לחדש בגדים ורהיטים ולעשות ניקיון יסודי בבית . כן נהוג לקנות ממתקים רבים ודברי מאפה -כעכים מיוחדים לכבוד החג. חג הנביא שועייב האירוע הדתי המרכזי בחשיבותו לאחר חג הקורבן הוא החגיגות באחוזת הקבר של נבי שועייב , שהוא דמות מרכזית באמונה של הדרוזים .הנביא שועייב עליו השלום נודע בכינויו ככוהן מדין , אשר ניסה להטיף מוסר לאנשי מדין עובדי האלילים אשר היו מרמים במידה והמשקל ,ולאחר שנסיוניותיו של שועייב לתקן את דרכם עלו בתוהו , הורה לו אללה לעזוב את המקום , וברעידת אדמה כילה אותם אללה , על פסליהם ועל רכושם . עוד מסופר שבשעה שאירע המאורע הזה הפנה שועייב את ראשו לאחור , ועל כן הוא התעוור . הוא מצא מפלט במערה סמוכה לכפר חיטין , ובה חי עד מותו בשיבה טובה . תלמידיו קברוהו באותו מקום והציבו מצבה על קברו .יש עדויות עוד מלפני מאות שנים על חגיגות הדרוזים במקאם , ואף מסופר על משקע דמוי כף רגל "דעסה" המצוי עד היום סמוך לקבר . שהמסורת הדרוזית מזהה אותו עם כף רגלו השמאלית של הנביא שועייב .בני העדה נוהגים ליצוק שמן לתוך הדעסה , ולמרוח אותו על חלקי גופם כסגולה לברכה ולהצלחה. היום מקובל לקיים את החגיגות ב-25 באפריל בכל שנה . המדינה הכירה בארבעת הימים הללו (25-28 באפריל) בתור ימי מנוחה רשמיים של בני העדה . בימים אלו מתקיימות חגיגות המונים באחוזת הקבר ואילו אנשי הדת מתכנסים שם לצורכי פולחן וכדי לדון בשאלות דתיות אקטואליות . עד להקמת המדינה היו משתתפים בחגיגות האלה גם דרוזים מסוריה ומלבנון חג נבי סבלאן העלייה לרגל השנתית החשובה ביותר לאחר חגיגות נבי שועייב בכל שנה ב-10 בספטמבר במקאם נבי סבלאן בכפר חורפיש בגליל העליון . על נבי סבלאן לא ידועים פרטים רבים , אף לא לדרוזים עצמם , ויש המבקשים לזהותו עם זבולון בן יעקב . יתר וזבולון בני יעקב מוכרים בתור נביאים וקבריהם מקודשים אצל בני העדה הדרוזית . לפי המסורת עסק זבולון בהיותו במערה זו בפירוש ספרי הדת הדרוזיים . השבעת אנשים מקובלת גם ביתר המקומות המקודשים לבני העדה. האתר הזה מקובל אצל בני העדה בתור מקום , ששם משביעים בר-פלוגתא בשעה שמבקשים לוודא את אמיתות דבריו . הקבר שוכן בראש גבעה הצופה אל הגליל העליון כולו- עד גבול ישראל לבנון . באגף הראשי של המקאם יש מערה , ומעליה אולם רחב המשמש מקום התכנסות לאנשי הדת .סביב המערה והאולם בנויים חדרים אחדים והם עומדים לרשות המבקרים.החג הזה הוא ליום אחד.ישנו פתגם אצל הדרוזים -תרגום חופשי -משוטט לו כמו העזים בנבי סבלאן -"דאיר זי ענזאת סידנא סבלאן" ,ישנם מספר עיזים הרועות ומשוטטות על יד הקבר ללא מפריע ,מבלי שאף אחד יפגע בהן מפאת קדושת המקום.כך אומרים על אדם סהרורי המשוטט ללא מטרה מסוימת . חג הנביא אל חצ'ר (אליהו הנביא) גם האתרים הקשורים באליהו הנביא , המכונה אל חצ'ר (הירוק) , משמשים מוקד לעלייה לרגל לרבים מבני העדה , והם מכונים מקאם אל ח'צ'ר , מקומות שכאלה מצויים בין היתר בחיפה , ליד כפר דיר אל אסד שבכביש עכו צפת , בכפר בוקעאתא שברמת הגולן ,בבאניאס ובכפר יסיף ,ששם נמצא האתר החשוב ביותר ובו מתכנסים אנשי הדת כל שנה ב-25 בינואר . מבנה זה מורכב מאולם כנסים גדול , השוכן סמוך למקאם וכן מחדרים ומחצרות המשמשים את המבקרים. משנת 1967 החלו הדרוזים בישראל להשתתף יחד עם הדרוזים בגולן בחגיגות המתקיימות במקאם הנביא אל יעפורי שליד ברכת רם שבצפון רמת הגולן . חגיגות אלו המתקיימות כל שנה ב-25 באוגוסט ,מושכות רבים מבני העדה לקבר השוכן בתוך בקעה מוריקה המוקפת מעיינות מים חיים ומטעי פירות עשירים . נהוג אצל הדרוזים , לבקר במקומות הקדושים מידי פעם עם המשפחה ולהצטייד במאכלים ובכבשים לשחיטה. הביקור עצמו נהפך להיות מעין פיקניק מסורתי . המשפחה מבלה מס' שעות ביחד . במקומות הקדושים , מופקדים אנשי שמירה . שומר הסף נקרא "קיים" ותפקידו לשמור על טהרת המקום ולהדריך מבקרים בכללי השמירה על קדושת המקום והכניסה לחלקת הקבר , כמו כן מוטלת עליו השמירה על הנקיון. על כל אדם הנכנס לקבר לכסות את ראשו במטפחת או כובע ולחלוץ את נעליו . יש המנשקים את משקוף הפתח וממלמלים משפט שגור -ברשותך האדיבה - "דסתור מנ ח'אטרכ" . הדרוזים מנשקים את הקבר , הכיסויים שעל לקבר וקוראים מס' תפילות . יש המבקשים עזרה ומכפרים על עוונותיהם ויש הגוזרים חתיכת בד מיוחד , למטרת קמיע לברכה "סתאר ". נשים עקרות מבקשות שתוכלנה ללדת . בסיימם את התפילה , חוזרים הדרוזיים אחרונית , כאשר פניהם מופנות לכיוון הקבר , ילכו מס' צעדים ואחר כך יצאו לדרכם . זאת על מנת לא לפגוע בטהרת המקום . עד כאן הסקירה בנושא חגי הדרוזים . מנהגי סולחה אצל הדרוזים כיום , לאחר קטטה (הסיבה אינה חשובה) , מנסים המנהיגים הרוחניים והחילוניים לגשר בין שתי חמולות שרבו , או סתם ריב משפחתי ,או רצח או הריגה . הפשרה נקראת (סולחה) , ואם הסולחה , בין שתי משפחות , נעשית על קרע של הריגה , יש לה נוהלים משלה , שכדאי להזכירם כאן : 1. לאחר עבודת תיווך ומשא ומתן בין שתי המשפחות , כשמשפחת הנהרג מסכימה לסולחה - קובעים יום מפגש בין שתי המשפחות . 2. ההורג חייב לבוא , כדי לבקש סליחה מהורי הנרצח או קרוביו . עליו לבוא יחף או מגולח שערות ראשו - סימן של ביזוי והורדת כבודו , למען יתרצו ממנו בני משפחת הנרצח .(נוהל זה נפוץ ביותר אצל הבדוים) 3. ההורג , מתקדם אל אבי ההרוג , או אל הקרוב ביותר להרוג ומרכין ראשו לפניו , או מנשק את ידו וראשו ומביע חרטה ומעמיד את עצמו לפסק דינו של אבי ההרוג . 4. שתי שורות נעמדות זו מול זו משפחת ההרוג מצד אחד ומשפחת ההורג מצד שני , כשהקבוצה המתווכת , באמצע , מחזיקה דגל לבל שנקרא (ראיה) -בדרך כלל כפיה או מטפחת גדולה. יש שתי שיטות נהוגות לסמל את הסולחה שנרקמת בין שני היריבים : א. לקשור את המטפחת למספר קשרים , כשעל נציג מכל משפחה , או חמולה , להתיר קשר . ב. משאירים את המטפחת חופשיה ופתוחה ועל הנציגים לקשור קשרים . לאחר סיום הטכס הפורמלי , לוחצים ידיים , כולם עם כולם , ונערכת סעודה חגיגית למשפחת ההרוג , לאחר שהללו קיבלו סכום כסף תמורת ההרוג . סכום זה נקרא "דיה" -כופר . יש נוהגים לנאום בטכס עצמו . הרבה אנשים , אם מבחוץ או מתוך שתי המשפחות , משמיעים , באזני הקהל הרב שנאסף , את נאומיהם המלווים דברי תשבוחות למשפחת ההרוג , על סלחנותם הרבה ועל סבלם העז , ויש המודים למשפחת ההרוג , על שהסכימו לשלם את הכופר במלואו ומזהירים אותם לבל יסתבכו בעתיד בקטטות . הסעודה עצמה נקראת "אל טבח'ה" והיא מורכבת בעיקר מאורז מבושל עם בשר ותבשילים אחרים, המוכנים במיוחד למעמד זה . יש התורמים למשפחת ההורג , ביודעם כי נטל הכופר והסעודה הוא מעל ליכולתם. אבקש לציין כי מנהגי הסולחה במגזר הדרוזי חוסכים המון כח אדם למשטרת ישראל , פחות פתיחת תיקים פחות שעות עבודה של שופטים וקלדניות , פחות שכר טרחה לעורכי דין , השגת שלום בצורה יעילה ומהירה , עשיית צדק חברתי , השכנת שלום בין יריבים קשים , העברת מסורת של תיווך והשלמה , דבר שתורם לחינוך סבלני וסלחני . עד כאן סקירתי בענייני סולחה -להתראות שמות וכינויים לכל עדה ועדה ישנם שמות וכינויים המאפיינים אותה . השם הראשון הוא השם הפרטי , השני הוא שם האב והשלישי שם המשפחה לדוגמא - חסן כאמל חלבי יש הקוראים לבניהם בשמות קרובים חיים או מתים ויש הנמנעים לקרוא לבניהם בשמות קרובים שעדיין בחיים בדרך כלל , קראו האנשים ועדיין ממשיכים לקרוא לבניהם , בשמות של נביאים , שליחים או מנהיגים מפורסמים אצל המוסלמים , לדוגמא , נפוץ השם ,מוחמד או חסן , עבדאללה , עומר , עותמאן , עלי , אברהים , על שם החליפים המוסלמים אצל הדרוזים נמצא שמות , כגון : ח'דר(אליהו הנביא) ,סולטאן (מנהיג הדרוזים בסוריה) שועייב( יתרו) ,יוסף (נביא) וליד ( מנהיג הדרוזים בלבנון ) חמזה-(שם שליח מפורסם שהפיץ את הדת הדרוזית אצל הנוצרים יש הבדל , הם קוראים לילדיהם בשמות יוונים לרוב , או אירופאיים כגון אליאס , ג'רג'ס , חנא , בשארה , ניקולא , אנטון , ג'ורג'ית , מרים וכדומה היום יש נטיה אצל כל העדות לתת שמות קלים וקצרים ונוחים לכתיבה ולקריאה , דוגמא סמי , ג'וני , אמל , דינה , רינה , ראני , ראזי , דני וכדומה יש אנשים הקוראים לילדיהם על פי נסיבות הרגע שבו נולד , כגון סלאם (שלום) סדאם , חרב ,( מלחמה) עיד ( חג) , נהאיה ,( סוף) , פרח (שמחה) וכדומה שם הנקבה מסתיים על פי רוב ב-ה' סופית כגון סמירה , אמירה , כאמלה , פאטמה , אמלה וכדומה אנשים רבים קוראים לילדיהם בשמות של חיות , כגון נמר , אסד (אריה) סבע (גם אריה) ד'יב (זאב) ע'זאל ( צבי) אדהם ( סוס) -בעל כוכב על מצחו) וכדומה כינויים כפי שהזכרתי , מקבל האדם את שם בנו והוא נקרא : אבו יוסף אבו לילא -שם של ילדה ( במקרים מסויימים , נקרא האדם על שם הבת - אם היא מפורסמת ואם אין ילדים זכרים) יש לציין ,שהאשה מקבלת את שם בנה , בדיוק כמו הבעל , ההבדל היחידי (והקטן) הוא שהיא נקראת -אום יוסף , אוסיף עוד ואציין כי לקרוא לאדם בשם אבו פלוני מוסיף לו כבוד והילה והאנשים אוהבים את סוג הפניה הזו ונעלבים אם קוראים להם בשמם הפרטי בלבד כגון : אבו עלאא , אבו מאזן , אבו עמאר מנהיגי הפלסטינאים אדם טוב נקרא- אבן חלאל אדם רע נקרא- אבן חראם אדם מהמשולש נקרא- אבן אל מותלת אדם שגר על הר נקרא - אבן אל ג'בל אדם עירוני נקרא - אבן אל מדינה אדם כפרי נקרא - אבן אל קריה אדם שאביו לא ידוע נקרא - אבן אביה אדם ממוצא טוב נקרא - אבן אסל אדם שיודע לקנות ולמכור נקרא - אבו סוק אדם מהכפר שלי נקרא- אבן בלד תינוק שנולד בזה הרגע נקרא - אבן סיעתו ילד שנולד אחרי שבעה חודשים נקרא- אבן סבעה (בן שבעה חודשים) יפה הא בתור קללה אומרים -אבן כלב בתור משל , אומרים על אדם , שמחפש משהו שקיים ונמצא על ידו אבנו עלא כתפו והוא ידור עליה (בנו נמצא על שכמו והוא מוסיף לחפשו) מגניב חברים , דר' אבשלום קור לא היה מתבייש בסקירה מקיפה זו מה שאני מעביר אליכם בחסותה האדיבה של חמדה היקרה לא תמצאו בשום מקום לכן תדפיסו את כל מה שאני מנסה לאסוף לכם אולי פעם תגישו עבודה סמינריונית על הדרוזים אז הכל מוכן על מגש של זהב ולא כסף, להתראות בינתיים קיום נדרים מי שנודר נדר הוא אדם שנקלע לצרה , או שניצל מתאונה , או החלים ממחלה , או שהצליח בבחינה, ועליו מוטלת החובה לקיים את הנדר ( ההבטחה) ומי שלא מקיימה צפוי לו עונש רציני מאלוהים , לכן עליו לקיים את הנדר מהר ככל האפשר באחד מהמקומות הקדושים של העדה הדרוזית יש לציין כי בארץ מצויים מספר מקומות קדושים והחשוב שבניהם הוא קבר הנביא שועייב(יתרו) עליו השלום הנמצא בקרבת כפר חיטין על יד טבריה המקום הקדוש השני הוא קבר הנביא סבלאן(זבולון) על יד כפר חורפיש בגליל העליון המקום השלישי הוא קבר הנביא אל חדר (אליהו הנביא) הנמצא בכפר יסיף אזור עכו המקום הרביעי הוא קבר הנביא אל יעפורי על יד הכפר בוקעאתה ברמת הגולן המקום החמישי הוא קבר הנביא בהאא אל דין הנמצא בכפר בית ג'ן בגליל העליון על המקיים את הנדר לשחוט כבש או ימירו בכסף ויתרום אותו לקופת המקום הקדוש שבחר לקיים בו את נדרו , למשל משפחה שנולדו לה רק בנות (אבו אל בנאת) נודרת שאם אלוהים יברכם בבן יקיימו נדר ואז מזמינים את כל החברים ועורכים טקס בככר קבר הנביא ולהלן השלבים של החפלה א. הזמנה לטקס ב. הכנת הכבש ושאר המטעמים הדרוזיים הטעימים( בהזדמנות הקרובה אפרוש בפניכם את סוגי המאכלים הדרוזיים )הטעימים מאד ג. הגעה לקבר הנביא באותו יום או יום לפני בכדי להכין את האירוע ד. טקס שחיטת הכבש ה. הכנת הסעודה העיקרית ו. טכס "הזפה" החגיגה לילד כאשר יושב על כסא והספר מספרו לאחר שגידל את שערו בצורה משמעותית וכל המוזמנים שרים לכבודו שירים והצעירים רוקדים דבקה על קולו של החליל ואחר כך מתחילה "הסחג'ה" השירה ההמונית עם הזמר העממי המיוחד להזדמניות כאלה , האנשים שרים ונעים במעגלים מעגלים ז. מתן הכסף "נקוט" מתנות לילד או לבעל השמחה שנדר נדר ח. חלק מהכסף- התשורות- מותרם לקופת הקבר (צדקה) והשאר לכיסוי הארוחה ועבור הוצאות הטקס ט. השלב הרציני הוא הסעודה המרכזית ביחד עם כולם ,בסעודה יכולים להשתתף לפעמים קרוב לחמש מאות איש/ה בסוף חפלה גדולה בהשתתפות כל המוזמנים ולאחר ששתו קפה מתוק ו"סאדה" -קפה מר לשם סיומת מביעים בכך שמר להם ועצוב לסיים טקס יפה ומוצלח( בעתיד אסקור לכם את שלבי הכנת הקפה וסוגיו-קצת סבלנות) . ניתן להמיר את הכבש בכסף שמותרם ע"י הנודר לקופת הצדקה של המקום הקדוש שבו הוא מתארח . יש המשלמים בכסף או חתיכת בשר לשומר הסף של המקום הקדוש שנקרא "קיים" היינו האחראי על אחוזת הקבר יש לציין כי הנדר הוא טקס לא דרוזי במקור ואינו מהווה מצווה דתית שחייבים לקיימה לידה האשה הדרוזית לא יוצאת מהבית אחרי הלידה , היא מתבקשת להמתין ארבעים יום , ובמידה והיא מחליטה לצאת , היא עלולה להזיק לבריאות שלה , הבעל דואג לקנות הרבה בשר ובמיוחד כבד ומכל הסוגים על -מנת לחזק אותה המשקה המיוחד שמוזגים לאורחים שבאים לומר " מברוק" -מזל טוב נקרא " מגלי" -מעין תערובת של מים שרתחו שעות רבות עם ציפורן , זנגוויל , קינמון , ומוסקט ולבסוף מוסיפים אגוז המלך מייד לאחר שמוזגים , כמובן מוסיפים סוכר , משקה מאד ריחני וגורם לאשה היולדת לייצר חלב בשפע לתינוק הנולד שמים על כתפו קמיע או עין כחולה מזכוכית נגד עין הרע ,ואחרי שלושה ימים מגיעה הסבתא ורוחצת את התינוק במים פושרים עם מלח , סגולה נגד ריח של זיעה , את הפולחן הזה ממשיכה הסבתא למשך שלושה ימים , כל יום אמבט מלח כשהתינוק נולד , מניחים את כסף המתנות בצלחת של כוס משקה " המגלי" שהזכרתי לעיל לתינוק הזכר מביאים מתנה בדרך כלל חליפה בצבע תכלת ולבת בצבע וורוד יש סבתות שמורחות את התינוק בשמן זית מהול עם צמח הריחן לטיהור ונגד זיעה יתרה עריכת ברית המילה נעשית ע"י המוהל "מוטהר" לאחר שבוע כשהאמא היולדת יוצאת לאחר ארבעים יום מהבית ומבקרת אצל חברות , חובה לשים מתנה על התינוק הן בצורת מצלצלים או חליפה יפה , כמובן זה הדדי וכל אחד מחזיר חוב קטן לידת בן זכר היא שמחה גדולה והאבא מבסוט ומרבה בקניית מתנות לאשה , יחד עם דברי אוכל : בשר פירות , פיצוחים וכו..זה כמובן קיים אצל כל עדות המזרח ומי שמביא רק בנות קוראים לו " אבו אל בנאת " ( מזכיר לכם סרט הא..) עוד לפני שהאשה יולדת מחפשים לאבא שם של ילוד שיקראו לו בשם אבו פלוני (שם זכר ) לא נהוג לקרוא לאבא בשם אבו פלונית לדוגמא"אבו יוסף" ולא קוראים אבו חמדה מנהגי חתונה בעדה הדרוזית "שבוע לפני החתונה נוסעת הכלה עם החתן והוריו כדי לקנות את כל המצרכים . מנהג זה נקרא " אלקסוה בשבוע החתונה קונה האמא של החתן לכל בנות המשפחה וכל חברותיה לבוש מיוחד שנקרא "בדלה" ומנהג זה נקרא " ח'ולעה" - במיוחד לשושבינות החתונה הדרוזית מורכבת משני טקסים שונים : החתונה הדתית שבה עורכים סעודה מרכזית לאורחים כולם ולבני משפחתם ובה הציבור כולו משתתף בטקס " אל- דוח'לה" הבאת הכלה מבית הוריה לבית הורי החתן החתונה השניה נערכת בהרבה שמחה , שירה וזימרה , ריקודים דרוזיים עממיים "דבקות " ,שני השלבים נערכים במהלך שבעת ימי החתונה מהלך שבעת ימי החתונה כלהלן יום א' -הכנת המצרכים הבסיסיים של המאכלים המיועדים לחתונה יום ב' - "חשי אל קורן " השלמת הנדוניה - סריגה , תחרה,תפירה וכדומה יום ג' - "שק אל-קלאדה " הכנת שרשרת פרח הצפורן(נותן ריח טוב) לכלה ע"י חברותיה יום ד' - יום האפיה יום ה'- ליל החינה וה"תעלילה" מסיבת החינה של החתן יום ו'- ליל ה"סומדה" -מסיבת הכלה וה"תג'לאי" - טקס הופעת הכלה וישיבתה על כסא מורם בין חברותיה יום שבת- יום החתן - ובו נערך טקס "הזפה" . החתן מוצב באמצע מעגל , מוקף בחברים ובני משפחתה והספר של הכפר מספר אותו . המשתתפים שרים לחתן שיר מיוחד בליווי מחיאות כפיים מיוחדות , אח"כ נערכת הסעודה המרכזית לחתן ו"הטופה" - הסיבוב של החתן רכוב על סוסו ומקיף את השכונה או את הכפר. בעבר הקיף החתן את הכפר בליווי של כל המשתתפים בטור כשהם שרים שירה שנקראת "סחג'ה" כאשר המשוררים העממיים שרים והאנשים עונים ומוחאים כפיים . בסופו של היום מתכנסים כולם לטקס המרכזי הדוח'לה בעת טקס ה"דוח'לה" -היינו הגעת הכלה לפתח בית הורי החתן מדביקה בכניסה מימין לדלת בגובה המשקוף או מעל לדלת בצק מעורב בפרחים וכסף אשר מסמלים אושר ועושר, אחריה מגיע החתן ועושה אותה פעולה כשהוא מדביק את הבצק מעל הבצק שהדביקה האשה , ואח"כ ניגש לכלה ומסיר את המטפחת "המנדיל" שכיסה את פני הכלה ולוחץ את ידה באומרו : ברוכה הבאה , יש חתנים שמנשקים את מצחה של הכלה וישנם חתנים שדורכים קלות על כף רגלה של הכלה ואל לה לצעוק אקט שמסמל צייתנות לבעל ,ויש חתנים שקורצים בעין אקט שרומז שעל האשה להבין מיד בקריצת עין ומבלי להרבות במילים בכל בית חדש של זוג צעיר יש פינה מזרחית עם מספר כלים ביתיים בחתונה הילדים לא יושבים באוהל עם הגברים והאורחים אלא עוזרים ודואגים לאירוח וכיבוד הנוכחים חתונות הדרוזים כיום נערכות בחלקן באולם , אבל את הטקס המסורתי עושים בבית והבישול נעשה ע"י כל נשי המשפחה והחברים ,ועל כל אורח להביא מתנה כמו קפה , אורז, סוכר, שמן זית, תבלינים, כבשים או מצלצלים לבוש הכלה בשמלה לבנה ביום החתונה הינו מנהג חדש בד"כ לבשו הכלות בעבר לבוש מסורתי ושמלות בצבע ביג' או תכלת מתנות או כסף שנקרא"נקוט" ( זוכרים את מה שספרתי לכם במנהגי לידה !!!) המובאים בחתונה נמסרים בנפרד : האורח מוסר לאבא של החתן , והאישה לאם החתן -לא להתבלבל הא כעבור שבוע מהחתונה הורי הכלה עורכים סעודה לכל משפחת החתן מנהג זה נקרא " רדת אל אג'ר" כלומר ביקור חוזר בפעם הראשונה של הכלה לבית הוריה שכחתי לספר לכם שלמחרת החתונה מגיעה האמא של החתן לדירת בנה ובודקת את המצעים על-מנת לוודא שהכלה היתה בתולה( לפי הכתמים-לא צריך להרחיב בעניין בוודאי אתם נזכרים בהמון בדיחות בנושא) אבל זה אקט קריטי לגבי הצלחת הזיווג לכל חתן שני שושבינים ולכל כלה שתי שושביניות וכולם עם לבוש אחיד בחורה דתיה לא תסכים לערוך טקס"אל-עקד" -הכתובה כל עוד והבחור לא חזר בתשובה ונתקבל ע"י השייח'ים , אחרת היא מוחרמת ומנודה ולא תוכל להיות דתיה לכל החיים קורה שהבעל חילוני והאשה דתיה אך לא קורה ההיפך הבעל חיים לגלח את שיער ראשו עד הסוף ולגדל שפם וללבוש לבוש מסורתי באם הוא חפץ להיות דתי ורק אז יכול להתחתן עם דתיה וכמובן החתונה שלהם תהיה צנועה ללא שירה וזימרה בסעודה של החתונה בני המשפחה יושבים אחרונים לאחר שכל שאר הנוכחים תפסו את מקומם ותפיקדם העיקרי לדאוג שלו יחסר אוכל ולהגיש לכל האורחים אוכל חם וטעים ולמזוג להם משקה ולומר תמיד "אהלן וסהלן" ברוכים הבאים חברים למדתם כאן 17 מונחים חדשים -בסוף יש בוחן נא לזכור את כולם -ואם לא תזכרו לא נורא כי הרבה דרוזים לא זוכרים אותם , אז בבקשה הגשתי לכם חתונה וירטואלית על מגשה של חמדה גלעד שבאדיבותה אנו נפגשים -תבורך לוויה ומנהגי אבלות א. מצווה דתית וחברתית היא להשתתף בטקס הלוויה וגם להשתתף ולבקר את המשפחה האבלה ולנחמה ב. משך שלוש ימי האבל מרגע המוות לבני המשפחה "החמולה" , כלומר קרובי המשפחה או שכנים או חברים מביאים ומכבדים את המשפחה האבלה באוכל ולפחות שלוש ארוחות ביום ג. מרגע המוות , גופת המת מוצבת בבית -עם ללוויות וסביבו הנשים מקוננות עד למועד הקבורה ד. בטקס הקבורה הנשים לא משתתפות לצד הגברים כנהוג על-פי הדת והמסורת הדרוזית ולפיה בכל האירועים אין ערוב בין שני המינים ה. משפחת המת מחלקת צדקה "כסף" לכל בתי התפילה וגם למקומות הקדושים , זה נעשה אחרי תפילת האשכבה ,בבית הקברות ו. במהלך ההשתתפות הפיזית בטקס הלוויה כולל ההגעה להשתתף בצער המשפחה האבלה , אין אוכלים ואין שותים ז. אין טקסי אזכרה ועליה לקבר פרט לחללים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל ולקברי הנביאים והצדיקים ח. לא מקובלת בנית קברים -"מצבות" פרט לנביאים דרוזים , צדיקים ידועים וחללים דרוזים שנפלו במלחמות ישראל ט. בזמן הלוויה הגברים חובשים את ראשיהם בצעיף לבן "חטה" -כפיה כסמל לאבל י. בשעת אסון , משמיע הדרוזי משפט שגור: " אין כח ואין מרגוע בלעדי עזרתו של אללה ישתבח",במקרים רבים , כשנודע מישהו על מות קרוב לו , הוא פונה לשמים ואומר : "אתה נתת (הפניה לאלוהים) ואתה לקחת והכתוב על המצח תראהו בעין" כידוע הדרוזים מאמינים בגורל והכל משמיים במיוחד בלידה ובמוות , אדם שצריך למות , כך מאמינים , אפילו אם הוא יושב בבית - הוא ימות ,אין מנוס יא. במספר כפרים דרוזיים , אם המת הוא צעיר, אז יוצאים כל הצעירים , חבורות חבורות , ושרים שירי גבורה והלל , תוך כדי הליכה ברחובות הכפר , שירים אלה נקראים "מרדוחה",כל הגברים יושבים בבית אחד אצל אחד מנכבדי הכפר והבית נקרא "דאר אל אג'ר" ומשפחת המת נקראים "אהל אל אג'ר" ,ואם מישהו זר בא לנחם מספיק שישאל -"איפה אהל אל אג'ר" אז כולם ידריכו אותו יב. השייכים הדרוזיים קוראים , בשעת לכתם לבית העלמין ומהללים , בשני המשפטים : " אין אלוה מבלעדי אלוהים - פני אלוהים נצחיים הם" יש הבדל כמובן בין לוויה של איש לבין אשה יג. מותר אצל הדרוזים , לקבור מספר אנשים באותו קבר ,זאת לאחר פרק זמן סביר , אין ערך לגוף והחשובה היא הנפש וכפי שספרתי לכם בעבר הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות , כלומר הנשמה היא נצחית והיא עוברת מגוף של אדם אחד למשנהו , כלומר אם זקן נפטר הנשמה שלו תיכנס באותה שניה לגוף של תינוק , הנשמה עוברת מזכר לזכר ומנקבה לנקבה , ולא לפרחים או חיות או מלאכים , הנשמות ספורת והן אשר יתחשבנו ביום הדין על מעשיהם בכל הדורות , ולנשמה ניתנה הרבה הזדמנויות לתקן את מעשיה יד. לזכות אדם דתי נאמרות בקשות למחילה , שלוש פעמים , בנוסח " אללה ירחמו" -אלוהים יתרצה ממנו ויסלח לו , על אדם לא דתי , אין מבקשים מחילה ,והוא נחשב לכופר ,מנהג זה בא לעודד אנשים לחזור בתשובה על מנת שיזכו למחילה ,חייל לא דתי זוכה במחילה אם הוא מת בזמן מילוי חובתו הצבאית טו. נהוג היום , בכפרים אחדים , לבנות בתי קבורה משפחתיים , בהם מכניסים את ארונות המתים ואין צורך לחפור קבר באדמה , שיטה זו מהירה וחוסכת זמן טז. בסוף טקס הקבורה , זזים אנשי ביתו של המת וקרוביו הצידה ועומדים וכל הקהל הנוכח , עובר על פניהם ומנחמם, באומרו " התמורה בשלומכם, -אללה ירחמו מסופר על איש אחד ושמו עבוד עשה עצמו כמת ויצווה על אנשי ביתו לספוד אותו ולבכותו , כי ערבה לנפשו לשמוע כיצד יקוננו הנשים בהתאבלן עליו, וישכב ותבואנה הנשים ויסובבוהו ותבכינה אותו ותהללנה את מעלותיו ותתיפחנה , עד כי נלאו לבכות ואחר כך העירו אותו והנה , ישן הוא שנת עולם , כי מת וכך נולד הפתגם" ישן שנת עבוד".. הדרוזים מתאבלים שבעה ימים - הם אינם מגלחים את זקנם וחובשים כפיה על הראש , במשך תקופה זו , באים משלחות מהכפרים ומהסביבה , כדי לנחם את בני ביתו של המת יש המגישים קפה סאדה, קפה מר, להביע את הצער , לא מגישים לאורח אוכל , יש לציין שקרובי הנפטר אינם ניגשים לדלת בעת הפרידה מהמנחמים , אלא נשארים במקומתיהם ומספיק אם יעמדו , כל אורח שבא נעמדים קרובי המת לקבל את פניו וכך עושים כשיוצא -לשם מתן הכבוד הראוי פשר החלומות הפלאחים במזרח התיכון , כולל פשוטי העדה הדרוזית , מאמינים שלכל חלום יש פירוש במציאות והם מתנהגים בהתאם ולוקחים בחשבון וברצינות רבה את משמעות החלום ותוצאותיו אני מביא כאן ועל קצה המזלג , חלק מאותם פירושים ,המטרה היא לתת תמונה מצומצמת ומידגם מייצג בלבד א. הרואה בחלומו מים או שמן-סימן רע לו ב. אשה המסרקת את שערותיה -סימן שתחלה במחלת השיתוק ג. הרואה עץ זית - יצפה לשנת ברכה ד. הרואה שלג בחלומו - יצפה להצלחה מרובה ה. החולם שנחש הכישו - סימן שסוד חרפתו יתגלה ברבים ז. הרואה סנדל או נעליים בחלומו - סימן שידידו , או אחד מבני משפחתו , מהלכים בדרכים ח. הרואה חמור בחלומו - סימן שיזכה במתנה ט. הרואה גמל בחלומו - סימן שמישהו ממשפחתו ימות בתגרה י. הרואה דם - החלום בטל יא. הרואה נחש - יפגוש אשה , תבקרנו אשה או יכיר אשה יב. השומע יריה בחלומו - ישמע למחרת על מות אחד מקרוביו יג. הרואה נמלים אוספות עפר - אדם קרוב עומד למות יד. הרואה עזים בחלום - למחרת תהיה אסיפת נשים (אג'תמאע נסואן) היינו- יהיה אבל , כי הנשים ,בדרך כלל נאספות לקונן על המת .לכן אומרים כפתגם" אלמעזא עזא" כלומר -העזים מביאות אסון טו. הרואה אש בחלום - סימן לייסורים טז. הרואה סוס בחלום - סימן לטוב שיבוא יז. לעוף בחלום - סימן לעליה בדרגה ובמעמד החברתי (הלוואי עלינו) מי יתן הפשוטים מהעדה מאמינים כי הנשמה של האדם יוצאת מהגוף בשעת השינה, והיא עפה באוויר וצבעה ירוק . היא תטייל ותראה דברים רבים וכתחזור - תזכור הרבה דברים . על פי רוב , הם מפרשים את הדברים שהיא ראתה , כהיפוכם ,כגון ראתה חתונה- אז יהיה לאדם אסון או מוות ראתה סוס - יש אבל ראתה חמור - יש שמחה וכדומה עד כאן חברים מקווה שנהניתם הליכות ונימוסין בחברה הדרוזית הדת הדרוזית בעיקרון התייחסה לשוויון בין אדם לאדם וגם דרגה את האנשים בהתאם למעמדם הדתי , כמו כן ציוותה לכבד את ההורים שהיא אחת המצוות הדומיננטיות ,ישנו פתגם האומר (תרגום חופשי) "אם הוריך מרוצים ממך , וממעשיך סימן שאלוהים מרוצה ממך "ומכאן צמח הכבוד הרב שיש לרכוש להורים וגם לסבא וסבתא כלומר לזקנים , בסקירה שלי אנסה לתמצת את ההליכות והנמוסין במס' משפטים על מנת שהדברים יהיו קליטים ולא מעייפים לקריאה א. ברכות השייח'ים כשנפגשים או כשנפרדים היא בצורת נשיקת יד זה את רעהו כסמל לשיוויון בניהם כנ"ל לגבי הנשים ב. השייח' המחליט להיות מסתגף או מתנזר לובש טלית בפסים שחור לבן ג. כשהאורח מגיע אלינו מחוץ לכפר , עלינו להכין סעודה לכבודו בלי לשאול אותו ד. הכנסת האורחים אצל הדרוזים חזקה וסמל האירוח זהו כוס הקפה שמוגש בסוף אחרי הכיבוד העיקרי ה. בחג אל אדחא הילדים מקבלים כסף מכל בני המשפחה ובמיוחד מסבא וסבתא ו . כשמבקרים חולה אין אוכלים אצלו ולא שותים ולא שוהים הרבה זמן לנוחיותו ולא מדברים הרבה ז . תמיד מכבדים את המבוגר ולא יושבים במקומו , קמים כשהוא נכנס לחדר ולא נכנסים לבית לפניו ולא מדברים או קוטעים את שיחתו כשהוא מדבר ח . הילדים מנשקים את יד ההורים וסבא וסבתא מתוך כבוד ט . כשנכנסים למקום קדוש מנשקים את המשקוף או את הדלת ולא דורכים על הסף ומכסים את הראש ולא נכנסים עם בגדים לא צנועים י . בחתונה כשהחתן עובר על יד הבתים בדרכי הכפר "הטופה" זורקות עליו הנשים והבנות אורז או קפה או ממתקים סמל לברכה , עושר ואושר יא. על כל דתי להיות לבוש בלבוש מסורתי דתי כל הזמן ולגלח את שיער ראשו , אסור לראות טלוויזיה הדתי/ה לא לוחצים ידיים עם זרים מותר ללחוץ ידיים רק לאנשים מקרבה ראשונה , כלומר בעל ,בן ,אח ,סבא ,אבא ודוד יב .הדרוזי לא סוגר את שער הבית משך כל היום , כסמל להכנסת אורחים יג .אין קבצנים בחברה הדרוזית , תמיד הנצרך מקבל עזרה פיננסית מהמשפחה או מהחברה או מבית התפילה"אל ח'לוה" כלומר מכספי ההקדש יד. אשה לא הולכת לפני הגבר טו. מי שפותח את הדלת בפני האורחים הוא הגבר ולא האשה , כמובן אני מדבר על הדתיים ולא החילוניים טז. בזמן הלוויה הגברים חובשים את הראש בצעיף לבן שנקרא "חטא" והנשים לובשות שחור וחובשות את הראש בצעיף יותר ארוך שנקרא "פוטא" כנאות למעמד האבל יז. בנות לא נשואות לא משתתפות בלוויות יח. כשהכלה הדרוזית יוצאת מבית הוריה יום החתונה ועוברת לבית הורי החתן ישנה מסורת במספר כפרים לעטוף אותה בגלימה אשר מכסה את ראשה , פניה וכל גופה יט. כשהכלה נכנסת לבית הורי החתן בפתח הבית פונה לכיוון הכניסה ומוחזרת אחרונית עד למושב שלה שהוא בדרך כלל גבוה וזאת כסמל הפיכתה לבת המשפחה שיכולה לקבל פני אורחים כ. בתחילת ובסיום הסעודה מברכים ולא מקובל לדבר בזמן האכילה כא. יש כבוד מיוחד למבוגרים ובעלי מעמד חברתי כך שלא שותים את הקפה לפניהם וכמגישים את הקפה מתחילים אצל המבוגר בחבורה תוך כבוד וגברים לפני נשים ונשים לפני ילדים כב. אין מחתנים את הבת ללא הסכמתה המלאה והיא נשאלת ע"י שני עדים שנשלחים אליה ע"י כותב הכתובה שנקרא "אל מאזון" ולפעמים מתביישת הנערה ושותקת , ומפרשים את השתיקה כהסכמה אבקש לסכם ולציין כי החברה הדרוזית המודרנית היום היא שונה בתכלית השינוי בהרגלים ובמנהגים , אני מתכוון לצעירים/ות אשר מתיימרים להיות משכילים ובמקום לשמר את המנהגים הנהדרים של העדה ,הם מנסים לקנות ערכים מזוייפים מהמערב כדוגמת מה שקורה בסקטורים אחרים , לא תמיד הקדמה והשגשוג הכלכלי הולך יחד עם שמירת ערכים של המסורת וזה חבל מאד ,נכון הוא שהזמן ומודרניזציה מכתיבים לפעמים את הטון , אך חובה עלינו לשמור על מנהגים אציליים ע"מ לשרוד ולא להתבולל , כי חברה קטנה עלולה למצוא את עצמה בחדלון באם לא תשמור על הייחודיות שלה האסורים בדת הדרוזית א. אסור עבודת אלילים ב. אסור פוליגמיה ג. אסור עבדות או כל פולחן פגני אחר ד. אסור נישואי תערובת ה. אסור קבלת מאמינים נוספים מאז 1043 ו. אסור כפיה דתית אחר גיל 15 ז. אסור קרבה לעושקים ח. אסור גילוי הדת (אל תקיה) כלומר שמירת הדת בסוד ט. אסור לעיין בספרי הדת כל עוד ולא חזרת בתשובה ונתקבלת ע"י הדתיים י. אסור החזרת הגרושה ואסור להיפגש עמה יא. אסור לאכול ולשתות כל סוג של מאכל או משתה המשנה בגוף ובנפש ובשכל האדם ,כמו (חזיר , סמים , משקאות חריפים , בשר טרף מחיה שלא מעלה גירה וגם דגים ללא קשקשים , כלומר התנזרות מתענוגות החיים) חיי הסתגפות יב. אסור כפיה בנישואין לשני המינים יג. אסור נקמה ובעד סלחנות וסובלנות יד. לא תרצח ולא תנאף , שני החטאים הקשים העובר על אחד מהם מוחרם מהדת כל החיים , כולל המתחתן עם לא דרוזית וחוזר בתשובה טו. אסור לגנוב או לחמוד או לשקר טז. אסור למקור או לקנות כל סחורה אסורה כמו אלכוהול , סמים וכדומה יז. אסור להשתמש בכסף של הסולטאן ובכסף שבא כרווח מריבית , כסף החלפן , מאדמת קודש , או מזנות יש לציין כי הדרוזים הדתיים מוותרים על דמי הביטוח הלאומי מכיוון שהם משייכים את הכסף לסולטאן היינו השלטון וכי, כסף זה אינו כשר כי לא הזיעו בשבילו,הם מעדיפים לאכול מעמל כפם ולא מעבודה זרה ,לכן כל הדתיים הדרוזים מעדיפים לזרוע את הפירות והירקות בשדה שלהם ע"י הבית ולאכול את היבול שלהם בלבד הלוואי וכל הישראלים היו נוהגים כך והיינו מוותרים על עבודה זרה ומשלחים את העובדים הזרים לארצם וכל המובטלים העצלנים היו מוצאים עבודה ומזיעים קצת אחרי הטוריה ולא אחרי השש-בש מצבנו היה הרבה יותר טוב ומזהיר וכך גם מחנכים את הדורות הבאים ולא מתעסקים בסחר מכר של עבדים -מי יתן עין הרע האמונה בכוחות אפלים , הפחד מפני "עין הרע" ,נפוצים מאד בין הפלאחים , במיוחד בין עמי המזרח ,הדרוזים כמו שאר עדות המזרח חוששים מעין הרע , ועל מנת להימנע מפגיעת " עין הרע" יש לנהוג על-פי הכללים הבאים א. אסור להסתכל על ילד יפה בעיני חיבה והתפעלות -מחשש עין הרע ב. אחרי ביקורו של אדם זר בבית , נוהגים לפזר מלח על הילדים , כדי לפזר ולסלק את פגיעת עין הרע ג. מבטי קנאה ומבט עינו של יריב ושונא - סכנה גדולה כרוכה בהם ד. עיניים כחולות , עיניים הפוזלות לצדדים ועיניים שגבותיהן ארוכות - פגיעתן רעה ה. בלילות ירח , נמנעים מלשבת בצל קיר או עץ , כיוון שהצל משמש מקום כינוס וסתר לרוחות הרעות ו. כל כלי ריק משמש מקום סתר לרוחות הרעות ומוטב להפכו כשפיו למטה ז. בעל אף עקום -פגיעתו קשה ויש להיזהר ממנו ח. הדרוזים סוברים , כי ישנה שעה ביום , מתוך 24 השעות , הנקראת השעה של השטן ( סיעה שיטאניה) כל דבר המתבצע בשעה זו מתקלקל , לכן יש להפסיק את העבודה למשך שעה שלמה , או להצטייד בקמיע מתאים ט. אם תשאל את החיילים הדרוזים , בדרך המליצה ," איך לא נפצעת או לא נהרגת במלחמה האחרונה? " ישיב לך מיד אותו חייל , בהצביעו על כיסו " יש לי קמיע , אדוני !!שומר עלי" אמונה חזקה מאד י. יש השמים נעל הפוכה על מקל , בתוך שדה תבואה או באמצע הכרם , נגד עין הרע.הטענה היא, שאדם בעל מבט של קנאה ומשטמה , יסתכל בראש ובראשונה על הנעל ההפוכה , בתוך הכרם וכל הכח הרע הטמון באותו מבט , יפול על הנעל ולא על היבול יא .יש השמים ביצה ריקה , קשורה עם חוט , מעל לפתח הבית החדש , נגד עין הרע יב. מי שמחזיק ב"ח'מסה" ( כף יד מזוהבת) , זכוכית כחולה או אבן כחולה , מעל למצח או על השרוול - מוגן הוא מפגיעת עין הרע יג. הקשה על עץ, היא אמונה תפלה , שמקורה בקשר שהיה בין העצים והאלילים ובייחוד עץ האלון . נגיעה בעץ האלון היתה מרחיקה את השטן ואת הרוחות יד. מקור עין הרע מימי קדם- מימי הרומאים . היום נפוצה האמונה במזרח בצורה כמעט כללית , ואלה המאמינים בה , מייחסים אותה לזקנות , לגברים בעלי צורה נשית , נשים שעירות או לאנשים עם עיניים כחולות ושיניים מרוחקות זו מזו . בעל העיניים הכחולות שנוא על הערבים , אולי בגלל שהחתול והינשוף בעלי עיניים כחולות והם מביאים מזל רע טו. אדם הנפגע על ידי עין הרע- יבקש תרופה אצל מגיד העתידות . הלה יוצק עופרת חמה לתוך דלי מים מעל ראשו של הנפגע . העופרת יוצרת צורה כלשהי ומגיד העתידות מנסה לפענח אותה ולהוציא את שם האדם הדומה לאותה צורה של עופרת . אם לא הצליח - אז יש פתרון אחר שאפשר להשתמש בו להסרת פגע עין הרע : יש לאסוף מספר עצים קטנים מדרכי הכפר וארבע חתיכות קש מהמחצלת מכל הכיוונים ולשרוף אותם , כמו כן , ישנה תרופה , שמתבטאת על ידי "בסמלה" היינו קריאת פסוקי דת על כוס מים ומשקים את הנפגע והוא יבריא טז. אם אתה יודע , שפלוני עלול לפגוע בך והוא בא לבקרך - שים על ידך מספריים פתוחים יז. יש הישנים , כשהם שמים סכין פתוח , תחת הכרית - דבר המרחיק את המחלה הנגרמת על ידי עין הרע יח. ישנה אמונה שצבע כחול מגרש שדים . כשהשד עולה לשמים , הוא נתקל בצבע כחול - מקום זה הוא משכן המלאכים -אז הוא יורד למטה , לכיוון הקרקע , ואם הבית צבוע כחול -בורחים השדים שוב בחושבם שהמלאכים נמצאים גם כאן . לכן הרבה אנשים צובעים את הבתים שלהם בכחול יט. יש המשתמשים ,נגד עין הרע , בסוג של עשב שנקרא פיג'ן =רודא או פיגם ומכאן שם המלאך רוטא , שהוא הממונה על הרחקת עין הרע , הפיג'ן ,במקורו ,שימש להרחקת נחשים בגלל ריחו החריף. לכן היו האנשים שמים בקרבת הילדים פיג'ן . כדי להרחיק נחשים. עם הזמן נשכחה המשמעות העיקרית של המנהג והוא נשאר כסמל נגד עין הרע כ.השום , גם הוא מרחיק נחשים ולכן היו שמים אותו בקרבת תינוקות ובמשך הזמן נהפך השום לסגולה נגד עין הרע כא. הקטורת אף היא משמשת אלמנט חשוב להרגעת עצבים וגם בה משתמשים נגד עין הרע ונגד הקנאה חברים ! עד כאן השיעור בנושא עין הרע ותנו לי לנוח קצת כי האצבעות התחילו לכאוב לי ..שלום לכולם ( תודה סעיד, קריאה מאלפת!! ) קללות בפולקלור הדרוזי הדרוזים הדתיים אינם מנבלים את פיהם בדברי תועבה או קללות . החילוניים, כמו שאר החילוניים דוברי הערבית , יש להם קללות מרובות ומגוונות . כל אחד יכול לחבר לו משפט קללה לפי טעמו ורצונו . די אם יוסיף את המלה "ילען" , יש המבטאים אותה כך"ינעל" . המלה הראשונה באה מהשורש "לען" -קלל או "לענה" -קללה והמלה השניה מהשורש נעל. הנה למשל אומרים :" ילען אבוה" , ארור אביהו , או "בלדו" ,מוצאו או "ג'דו" ,סבו או ,"אסלו" ,מוצאו וכ' . כינויי גנאי ומלים של חירוף וגידוף באים גם ממקור אחר והוא - הנעלים. הנעלים כידוע הם המלבוש התחתון והאדם דורך עליהם . הדרוזים , כמו כולם מסתכלים על הנעלים כעל דבר בזוי ולכן אפשר לשמוע אותם אומרים "מת'ל סורמאיתי " -היינו כמו הנעלים שלי. קללה אחרת היא "אבן כלב" - בן כלב , הכלב גם הוא בזוי ויצור מושפל. כמו כן שגורה בפיהם הקללה "ואחד ח'נזיר" -חזיר אחד ,החזיר דומה לשטן ,לכן הוא מקולל ,אבקש לציין כי מאכל חזיר אסור אצל הדרוזים. יש אומרים בתור קללה "ואחד נג'ס" -טמא אחד ,אלה גינויים שיש בהן השפלה ודימוי לבהמות. לפעמים אפשר לשמוע את הקללה הבאה: "אבן סתין חמאר" -בן ששים חמורים. כידוע המספר ששים הוא יסוד המספרים אצל הסמוראים , למשל :פעמים ששים , שלש פעמים ששים וכד'. בחוקי חמורבי , סעיף יב' נאמר :" הסוטר למי שגדול ממנו -ילקוהו בשוט עור בקר ששים מלקות". גם אצל הערבים מצוי המספר ששים :"רוח פי סתין דאהיא" -לך לעזאזל ששים פעם(שואה). או "נבהתו סתין מרה" -הזהרתיו ששים פעם. יש האומרים :"רוח מת'ל ע'וראב נוח" -לך כמו עורב נח . כידוע נח שלח את העורב כדי לראות מה נשתנה בעולם . הלך העורב ומצא נבלת אדם בראש הר וישב לו ולא חזר .וכאן הוא מקולל וסימן לחורבות ולאסונות. יש האומרים :"זעיט ומעיט ונטאט אל חיט" -זעיט ומעיט והמנתר על הקיר . זעיט ומעיט הינם כינויים לאנשים ריקים ופוחזים כמו חילק ובילק (סנהדרין צח).יאמר על קבוץ או אסיפה של אנשים ריקים מתוכן . שאלה : מי היה בחתונה אתמול ? תשובה: היו הרבה אנשים ,אבל לא אנשים מכובדים .רק זעיט ומעיט וחבריו.(כולם שפלים). אם ירצה אדם לאמר לחברו -לך לגיהנום , יאמר : "רוח ללקרד" -לך לקוף .הקרד הוא הקוף שנקרא גם שטן , השטן דומה לקוף ייצור משונה ובעל זנב . כמו -כן אומרים:"רוח לג'הנם" לך לגיהנום. קללה כבדה במיוחד היא "יח'רב ביתכ" ייחרב ביתך . קללה מצחיקה היא "אנת כויס לאכן אבנכ אבן כלב" -אתה אדם טוב , אבל בנך הוא בן כלב . ובנימה אופטימית ומצחיקה אני מסיים את הפרק הזה מקווה שנהניתם ושלו תזכו לקללות מאף אחד שדים ורוחות בפולקלור הדרוזי פשוטי העדה הדרוזית , כמו כל פשוטי העדות במזרח , מאמינים בקיום כוחות על טבעיים ובהם השדים והרוחות . בסקירתי זו , אשתדל להקיף את כל האמונות התפלות , זאת , לאור החשיבות של השפעת האמונות התפלות על שכלם והתנהגותם של האנשים הפשוטים , שלצערי , הם עדיין רבים בתוכנו - אותם אנשים , שעדיין מתווים את דרכי מחשבתם ואורח חייהם על אותן אמונות ומשפיעים גם על אורח חיינו אנו. אמונה תפלה , היא בערבית "ח'וראפה" והמשל אומר " חדית' ח'וראפה" -דברי הבל . ח'וראפה הוא שם של איש שהשדים חטפוהו , שהה אצלם האיש ימים רבים ובשובו , ויספר את כל הנוראות והנפלאות אשר ראה בעיניו בארץ השדים . ויהי מאז למשל על כל דבר שקר.כי האנשים לא האמינו לו. לאיש זקן ונפגע מעט בשכלו ייאמר : "סאר ח'רפאן" - נהיה מטורף. בלהג האיכרים -ח'רף-משמעותה דיבר או שוחח -אומרים "תעאל ח'רף" -היינו בוא דבר. האמונה בשדים ורוחות תופסת מקום מכובד בקרב הכפריים ופשוטי העם . השד נקרא בערבית "עפרית". מוזכר הרבה פעמים אצל הפלאחים , אומרים "פלאן ראכבו עפרית " - השד רכוב על פלוני , היינו -האדם בלתי שפוי . כאשר מועד ילד ונופל , מיד מזנקת אמו , מרימה אותו ויורקת קלות על השטן , במקום הנפילה , באמרה : "תפו עלא אבליס" ( בלהג נשמטת האות "ל" מהמלה "עלא" )כלומר יורקת על השטן או השד שהפיל את הילד ובכך משקיטה את בנה , או שהיא ממלמלת בינה לבין עצמה ואומרת : " יח'זי אל שיטאן " -יהיה השטן ארור. האשה מייחסת את הנפילה לשטן .הוא מקור הרע . נשים חכמות יותר מרגיעות את הבן הנופל באמרן : " האי אל ע'זאלה" -כלומר זאת הצביה שהפילה אותך בני ולא השטן . בדרך זו מבקשות האמהות להקל על אותו ילד שמעד ונפל , והן מתרצות את הנפילה כמעשה של צביה , שרוצה לשחק עם הילד ותו לא . נוכחתי לדעת שמספר נשים , בכפרים דרוזיים בגליל ,שופכות מים במקום הנפילה של הבן . נשים אחדות מוהלות את המים בסוכר , על מנת שיתרצו השדים והרוחות ולא יפילו את ילדיהן שנית . מנהג זה של שפיכת מים מהולים בסוכר , נהוג גם בספרד . זהו מנהג עתיק - אפילו השומרים נהגו כך . נהוג גם בקרב היהודים , ככתוב " ...וישאבו מים וישפכו .." וגם "..וישאבו מים וישפכו לפני ה' וכי מים שפכו .." ( איכה ב' 19 ). פשוטי העדה הדרוזית סבורים כי מגורי השדים הינם בדרך כלל בבתי קברות . לפעמים הם לובשים צורה של בעלי חיים כגון ; חתולים וכלבים . המוסלמים מאמינים , כי השדים נכלאים בחודש הצום "רמדאן" . יש לציין כי הדרוזים אינם צמים בחודש זה , להוציא שייכים גדולים , שצמים מרצונם הם , הדרוזים סבורים שיש לצום ממעשה זדון , שקר ,טומאה , פשע ,רצח , ומשאר מעשים רעים ולקיים את עשרת הדברות במלואם ובמיוחד דיבור אמת ושמירה על האחים -במובן של אחים באמונה . כדי להתגונן מפני שדים ורוחות , יש השמים קמיע" חג'אב" על צווארם . הקמיע מכיל , בדרך כלל , דברי תפילה אשר נכתבים על ידי איש דת מוכר ,אמין וצדיק. להלן תרגום חופשי של כמה פסוקים בתוך קמיע: " בשם אלוהים הרחמן והרחום , חי אלוהים כי אין אלוה מבלעדיו הוא האות ולהם (הכוונה לשדים ורוחות) מגבלות מפניו ומאחריהם האות . אלוהינו , שמור נא אותנו מפשעינו והגן עלינו מפשעינו ". כל קמיע מכיל שמות של ארבעת המלאכים ששומרים על הבריות והם : גבריאל , עזריאל , אסראפיל ומיכאל הם שומרים על נושא אותו קמיע מארבעה כיוונים ; מזרח , מערב , צפון ודרום . השטן , כפי שציינתי נקרא "אבליס" - מקור השם בשתי מלים "אב" וגם "ליס" -היינו אין לו אבא או במלה אחרת -ממזר . בלשון הלהג אומרים : "בלאש שיטנה" - אל תתפרע כמו השטן . השטן הוא המופרע והערמומי הגדול ביותר עלי אדמות . יש הסבורים כי , שלמה המלך השתמש בשירות השדים בבניית ארמונו . הם הביאו את העצים מלבנון ומארצות אחרות והוא יכל לקרוא להם , בכל רגע , באמצעות הטבעת שהיתה לו , אשר הכילה ציור של מגן דוד. הרבה סיפורים נפוצו סביב לטבעת זו . יש האומרים שהוא עצמו (שלמה המלך ) כלא אותם בבקבוקים וזרק אותם לים .ומאמונה זו צמחו כל הסרטים על השדים שיצאו מהבקבוק בטעות על ידי בני אדם . לפעמים נאמר על ידי הזקנות : "פלאן מכתוב לו" -היינו יש נגדו כתב סתר ובעזרת כתב זה , מתגייסים השדים והרוחות כדי להציק ולהזיק לו . כמו כן אפשר לשמוע אימרה נוספת , דומה :" פלאן מח'טוט לו" - היינו ,כתוב נגדו . ישנם , היום אנשים שקוראים לצמם " עראפין" -יודעי נסתרות או ידעונים . תפקידם העיקרי הוא לגלות מי כתב כתב סתר וכנגד מי , לחלק עצות ולתת תרופות וקמיעים . פשוטי העם בארץ ובעולם מאמינים באמונה מלאה בכוחם העל טבעי של אנשים אלה , ומתדפקים על דלתותיהם לעתים קרובות , אם במטרה לרפא אנשים , לגלות גנבים ורוצחים , לאחד בין זוגות שנפרדו או לגלות את זהותם של אותם אנשים שרוצים לפגוע בהם . ישנם שני סוגים של ידעונים " עראפין" : הראשון הוא שכותב כתבי סתר נגד בני אדם ומשתכר מכך והשני הוא שמתיר את הרעה שעשה הראשון. חתול שחור , כמו שכבר הזכרתי , מסמל שד ויש להיזהר ממנו ולא לפגוע בו , פן יתנקם אביו השד מבניך. יש השמים פרסה מעל למשקוף הדלת . הפרסה נועדה לעצור את השדים , המבקשים להיכנס לתוך הבית . אומרים כי תנועת השדים מתבצעת בצורה של גלים עגולים וכשהם עוברים דרך הפרסה - הם נעצרים בתוכה . חברים עד כאן הסקירה המאלפת על שדים ורוחות - בעתיד אפרוס בפניכם את כל שיטות הידעונים ומגלי העתידות אצל הדרוזים ובכלל- עז אז להתראות גילוי העתידות והידעונים בפולקלור הדרוזי אקדים ואומר שהדת הדרוזית לא מכירה בגילוי העתידות ולא בידעונים או הקוסמים למיניהם ואם תשאל דתי על דעתו בנושא יאמר לך :"קד'ב אלמנג'מון ולו סדקו " כלומר דברי הידעונים שקר הם אפילו באם צדקו. אני מביא לפניכם סקירה על מגלי העתידות מתוך הפולקלור הדרוזי ואפשר לומר המזרחי : גילוי העתידות מתבצע במספר שיטות , החשובות בניהן: 1 . גורל החול: או כפי שנקרא בערבית " אל פתח באל רמל " -משתמשים במפה פשוטה ובה חול . הידעוני או הלקוח עצמו , יעשה ,בחול , גומות באצבעותיו , טורים טורים , עד סוף המפה , אחר-כך ימנה את הגומות ולפי המספר שקיבל יפתור את המשאלה (אחרי החישוב המתימטי) . אם יהיה הפתרון מסובך , בלתי מספיק או בלתי מובן - אז יישר את הגומות וישוב לעשות גומות מחדש.. וכך עד שיצליח - הכל לפי חשיבות הנושא וערך השואל. 2. פענוח בקפה : "אל פתח באל פנג'אן " - יש המאמינים כי אפשר לנחש את העתידות על ידי פענוח בקפה . כיצד ? הלקוח שותה ספל קפה וכשהוא מסיים הוא מנענע את הספל והופכו על פיו , לתוך צלחת , ומחזיקו כך עד שהמשקע שוקע בצלחת . בספל נשארים סימנים בהירים ו/או כהים . סימנים אלה משמשים חומר לפענוח הקפה - עתידו וקווי אופיו של הלקוח ששתה מן הספל . המפענח אוחז בספל . מסתכל בסימנים שעל דפנותיו , מהרהר זמן מה ואחר כך הוא פותח ואומר (דוגמא) : "אתה חביבי , נמצא בבור ואינך יודע לצאת ממנו . יש נושא המעסיק את מוחך . זה משבר זמני שיחלוף , אם ירצה השם . אתה תמים וטוב לב . הבחורה , שאני רואה כאן , אינה מתייחסת אליך ברצינות . אפשר לשנות את עמדתה והיא תרוץ אליך, אם תשלם 500 שקל תמורת הפתק שארשום לך ...הלקוח משלם ויוצא ולמחרת הוא חוזר כדי לברר מה בפי השדים . מתברר כי השדים הריחו את בגדיו של הלקוח , וגילו למפענח כי אוייבי הלקוח עשו כישוף המעכב בעדו להשיג את בחירת ליבו . אך כמובן , אפשר לבטל את הכישוף על ידי טכסים אחרים שיעלו לו עוד 300שקל נוספות .וכד' 3. פענוח בקלפים : "אל פתח באוראק אל שדה" -המפענך/ת( בדרך כלל עוסקת בכך נשים) רושמת את שם הלקוח ושם אמו , על נייר ומניחה את הנייר תחת בית שחיו השמאלית . היא ממלמלת דבר מה ואחר כך מנענעת מעל ראשו צלב עשוי מתכת . ממלמלת שוב וקוראת בספל הקפה או בקלפים , אחר כך היא מבקשת מהלקוח שיחלק את הקלפים לשתי קבוצות , מתחילה בקבוצה אחת ומניחה את הקלפים על השולחן שלפניה . הנערה המצויינת על הקלף מעלה בדעתה רעיון , שאותו היא מספרת ללקוח . אם הלקוח ממין זכר - הנערה שעליה הוא חושב אוהבת אותו או בוגדת בו ואם ממין נקבה , והיא בהריון - מסמלת הנערה בת , שהאשה עומדת ללדת . פענוח באמצעות טס שמן: "אל פתח באל מנדל " - ישנם שני סוגים של מנדל : האחד - מנדל קטן , המתבטא במריחת כף היד בשמן , כשאשה צעירה או ילד מביטים בתוך השמן ואומרים מה שהם רואים שם , והשני - מנדל גדול -והוא הזמנת שבעת מלאכי השדים החשובים ביותר ושריהם , לדבר איתם . במקרים מסוימים , משתמשים בטס של שמן ונוזלים שונים והידעוני מביט מבעד למסיכה לתוך השמן ומספר מה שרואות עיניו. הידעוני נקרא "כשאף " -מגלה ,או "פתאח אל פאל " -מנחש . הידעוני משתמש בשיטות שונות , כדי לעשות רושם , כאילו מדבר עם השדים והרוחות : א. הוא מעלה קטורת "בח'ור " ב. משלב את דבריו בתנועות מוזרות . ג . לפעמים הוא נכנס לאמבטיה , כדי להתייחד עם השדים . ד. יש הסבורים שהוא מנסה להרדים את הלקוחות באמצעות היפנוזה . ה. הוא קורא את מחשבות הלקוחות ועל ידי כך הוא מגלה את רחשי ליבם ונותן להם תשובות בהתאם לכך. 5. הקרואה בכף היד: לכל כף יד יש שלושה קוים ראשיים , החייבים לבלוט : קו החיים , קו השכל וקו הלב. קו החיים - מתחיל מגיל חמש - בקצה , על יד הבוהן ומסתיים , בערך , בגיל 100 -בקצה היד . בדרך כלל מסתכלים ביד ימין. אם קו השכל מחובר עם קו החיים - סימן שהאדם אמיץ והגיוני במעשיו. אם קו השכל מסתיים בצורת מזלג - סימן שהאדם פיקח ונבון מאד . אם קו הלב מסתיים בשיבולת - סימן שאותו אדם הפכפך באהבתו . אם נתמך קו הלב בעוד קו קטן - משמעות הדבר שהאדם בעל בריאות תקינה וחזק בגופו . ישנם עוד מספר קוים , לאורך ולרוחב ולכל קו -המשמעות שלו , אך רק הבקיאים בנושא יכולים לפרש את המשמעויות השונות שלהם . כמו-כן , קובעת צורת כף היד : מאורכת ,קצרה , מרובעת , מלובנת וכד' . כל צורה מסמלת אופי אחר . גם לצורות הצפרנים יש משמעויות שונות , וכן לאורך האצבעות . הקמיע: "תחויטה" או "חג'אב" -ניתן לכל לקוח עם בעיה רצינית ,בקמיע כתובים בדרך כלל סורות ואמרות מהקוראן . מפענחת אחת שעוסקת בפתיחה בקפה אמרה ללקוחה שלה , כי השד שדבק בה , דרש שתתהלך עם קמיע . הלקוחה הזמינה את הקמיע -קמיע לב- של אהבה , אצל הצורף , שעשה לו אותו בצורה של אגוז קטן ומסביבו ציצית מזהב . היא תלתה את הקמיע על צוארה . מטרת הקמיע , כפי שהזכרתי -למשוך את הגבר שהיא רוצה באהבתו ואשר בינתיים אינו מעוניין בה . מקרה נוסף : אשה אחת פנתה אל הידעוני ,כדי שיעזור לה ויגרום לכך שבעלה יאהב אותה ולא יתגרש ממנה . הידעוני משתמש בקטורת ובאלמנטים נוספים . הכישוף נקרא "עמל" ,הקוסם , מסוגל גם לבטל "יפק" -יתיר כישוף שנעשה על ידי קוסם אחר וזאת , בעזרת קמיע , שהוא כותב , בדמה של ציפור הדוכיפת ועל ידי הקטרת קטורת ואמירת פסוקים וסגולות לגירוש השדים -לא עלינו עד כאן הסקירה על מגלי עתידות ,ידעונים ,מכשפים וקוסמים למיניהם מקווה שנהניתם מנהגי תלבושת אצל הדרוזים לדרוזים הדתיים יש חלקי לבוש המאפיינים אותם ומבדילים אותם מאחרים. בפרק זה אסקור את מרבית חלקי הלבוש : אלה שמאפיינים אותם ובלעדיים להם ואלה המשותפים בינם לבין עדות אחרות . לבוש כללי : "עבאיה" -,אדרת , עשויה צמר וארוגה אריג דק ועדין . משמשת אך ורק את הדתיים, החכמים ויודעי רזי הדת . צבעה שחור ולפעמים כחול כהה ויש גם חום, שהוא צבע הלבוש לאנשים לא דתיים - בדרך כלל מנהיגים חילוניים .היא ארוכה ורחבה ויש בה משום עיטוף וכיסוי הגוף .ישנה עבאיה עם פסים לבנים על רקע שחור , המיועדת לדתיים מאד . " קומבאז " - הינדיה , באה מתחת לעבאיה . עשויה אריג מפוספס , בצבעים מצבעים שונים , כשלפעמים מנצנץ בהם גם פס מצבע כסף או זהב .תפורה היא ביד חייט שמלאכתו בכך . ארוכה היא וצרה ומותאמת , פחות או יותר , למידת האיש או האשה . פתוחה לכל אורכה ופתחים לה משני צדדיה , כדי להקל על ההליכה ועל הישיבה ברגליים מקופלות . השרוולים צרים וארוכים , פתוחים במקצת בקצוותיהם , כדי להעביר בהם את היד . מעוטרת בכיסים ובכיסי חזה , לשים בהם חפצים מחפצים שונים . בזמן עבודה מפשיל הלובש , את ההינדיה , ותוקע את כנפותיה בחגורתו על מנת שלא יפריעו לו בעבודתו , או שהוא הופכה על צידה ובטנתה למעלה. " זונאר " - או " חזאם " -האיזור , חזאם -חגורה ,לגברים וזנאר חגורה לנשים ,עשויים עור או בד , בעבר קראו לזה ,"עג'מיה" , האיזור הוא לפעמים מעור חזק ואבזם בקצהו . אוזרים בו את הכותונת ולפעמים אף את ההינדיה . מהדק את המותניים ומצמצם את הבטן . אם עוסק האיש בענייני מקח וממכר והמטבעות בכיסו , הרי הוא חוגר "אפונדה" -חגורת עור רחבה וכיס עשוי בה בפנים , לשים בו את כספו . ישנה לפעמים חגורת משנה -"אבנט " -המשמשת מקום קיבול לסכין , שברייה או מצית . "סאקו " - מעיל , נקרא גם "ג'אקית " -בגד אריגים , תפור תפירה אירפית , רפוד בטנה עם צווארון והוא מין לבוש ביניים , בין מעיל למקטורן . על פי רוב , קונים אותו בשוק , נלבש מעל להינדיה. " ליבאס "- סרבל , מעין מכנסיים ,רחבים מאד , במיוחד באזור הירכיים וצרים מאד באזור השוקיים . בעל שני כיסים וחור לעשיית צרכים (שתן). לגברים הוא נעשה על פי רוב , בצבעים שחור או לבן ויש בצבע אפור . לנשים -שחור או לבן , להבדיל שסרבל הנשים הוא צר יותר ובדרך כלל הבנות לובשות סרבל לבן ונשים המבוגרות -שחור , הסרבל הרחב , מיועד להקל על הכריעה בזמן התפילה , האכילה וכ' (רק נשים דתיות לובשות אותו ). כיסויי ראש : " טקיה " - כיפה , כיפת צמר קטנה , סרוגה ובעלת שלל צבעים . על פי רוב , היא מעשה יד נשים . מיועדת לדתיים ממוצעים ואינה משמשת לבוש לחכמים הגדולים . הם חובשים תרבוש וכיפה לבנה מתחתיו . הכיפה היא כיסוי הראש הראשון . ואחרי כן באות התוספות על גבי תוספות ; כומתת הלבד , התרבוש והצניף. " חטה " - הכפיה ,יש כפיה העשויה ממשי , בעלת גדילים ועשירת צבעים ויש כפיה לבנה , "חטה שאמיה " -מלאכת דמשק . האיש מקפל אותה אלכסונית וסנופה סביב קצות ה"טאקיה" ומצח . בכדי להשוות לה צורה גנדרנית . קצהו האחד , עם סרח עודף , תקוע לו ליד האוזן והגדילים והפתילים הארוכים , מתבלטים לו על המצח ולפני העיניים. " תרבוש " - תרבוש אצל הדרוזים , מיועד אך ורק לדתיים ,אך אצל הערבים , חובשים אותו גם אפנדים , מנהיגים ועשירים . התרבוש הוא כיפה רחבה , מעשה לבד או סריגת צמר גס , שהקשוהו בעמילן . על פי רוב , בצבע אדום , עם ציצית עבה ואדומה , הקשורה בטבורו של התרבוש וצונחת לצדדים או לאחור . בתרבוש אצל הדרוזים , אין אותה ציצית . שצונחת לצדדים . הצעיף שעוטף את התרבוש נקרא " לפה " ויש המוסיפים אותו לכיסוי הראש , דבר המוסיף משום חשיבות וכבוד . המנהיג הרוחני של הדרוזים ,ומס' מצומצם של מנהיגים רוחניים הן בישראל והן בסוריה ולבנון , חובשים תרבוש מיוחד במינו . הוא עגול וגדול יותר וככל שאורך הבד על ה"לפה", ארוך יותא - כך האדם מכובד ונעלה יותר מבחינה דתית ,היום ישנם אולי שניים שחובשים את התרבוש העגול "עמאמה" ובערבית קוראים לה "מקולסה " היינה מעוגלת . ה"לפה" -עוטפת את התרבוש פעם ופעמים ושלש , נאחזת בסוף ותוקעת את עצמה לתוך עצמה . לתוך קיפולי הצניף , תוקע הפלאח פכים קטנים , שהוא זקוק להם , מזמן לזמן , מסרק , ראי קטן , עפרון , אולר קטן , מלקחיים , מלקט להרחקת קוצים , חוט ומחט וכד'. "עקאל " - מעין כיעך עשוי צמר מושזר , כדי להזיק את ה"חטה" (הצעיף) ולהדקה על הראש . מעטים מאד מבני העדה הדרוזית שחובשים אותו , בסוריה בג'בל דרוז נהוג יותר . האשה לעומת זאת , חייבת לחבוש "פוטה " , שהיא מעין צעיף לבן וארוך , שמכסה את ראשה וקצה אחד מסתובב ומכסה את חלק הפנים התחתון והצוואר . הדתיות מאד , מסתירות את הפה ואת האף ורק זוג עיניים בולטות . מתחת ל"פוטה" יש מטפחת קטנה , בצבעים שונים , הנקראת "נקאב" , תפקידה דומה לזה של הכיפה אצל הגבר . יש לציין כי הצעירות היום לא לושות את ה"פוטה " וחלקן שמות את ה"פוטה" על הצוואר -"יעני" הם שומרות מסורת , מנסות להדמות לשאר העדות וללבוש לבוש מודרני -חיקוי מזויף. את קצה ה"פוטה" קושרים בראש עם גוף הצעיף עצמו , באמצעות סיכה או מחט , שבדרך כלל , מחוברת לחוט . בנות צעירות לובשות היום צעיף קטן יותר וצבעוני , לרוב צהוב , עם גדילים והוא עשוי ממשי . יש ההולכות עם הצעיף רק לשם קישוט ובעיר הן מורידות אותו מעל לראש וקושרות אותו לצואר . הצעירות לא לובשות את "ההינדיה " ,שהוא לבוש הנשים המבוגרות . בגדי הנשים המבוגרות , מרוקם ברקמה צבעונית בבית החזה . גם שרוולים משובצים אי אלו פסי משי , מצבעים בולטים כאדום , כתום ,ירוק וסגול . יש המקשטות את כיסוי הראש במטבעות כסף או זהב (לירות מצריות) שיצאו מכלל שימוש , כגון "מגידה" -"בריזה" - "וזרה" -מטבעות נקובות שהשחילו בהם חוטים . " מנדיל " - מטפחת גדולה מצבעים שונים , אשר אשה צעירה , בדרך כלל , חובשת לראשה מטפחת זו , רקומה לפעמים , או מקושטת בחרוזי כסם או ניילון . עד כאן הסקירה המקיפה שלי על פרטי לבוש אצל הדרוזים המסורתים .. מנהגי שבועה אצל הדרוזים אין הדתיים הדרוזיים מצדדים במתן שבועה , הם ממעטים בשבועות ורק נישבעים כשאין מנוס , יש ביניהם הסוברים כי להישבע בשם אלוהים מרגיזה את הבורא. השבועה השגורה בפי הדרוזים היא: "ואללה אל עט'ים" -באלוהים הגדול ,או "וחיאת אללה" -בחיי אלוהים. בעצם אפשר לחבר את המלה "וחיאת" לכל שמות הנביאים הקדושים -כמו הנביא שועייב עליו השלום או סבלאן או אל ח'דר ,אבו אברהים (קברו נמצא בדליית אל כרמל) אל יעפורי (קברו נמצא ברמת הגולן ע"י מג'דל שמס) השייך עלי פארס (קדוש -קברו נמצא בכפר ג'ולס). יש הנשבעים בקדושת ששת הספרים (ספרי הדת של הדרוזים) אומרים -"וחיאת אל סת כותב" . או נשבעים בחמשת הנביאים של הדרוזים שמספרם חמישה "וחיאת אל סת חדוד" . המלה "חד" באה במובן נביא . יש הנשבעים בחיי אביהם או בעצם הצוואר שהיא מסמלת חיים או מוות -אומרים "וחיאת עט'ם רקבתי " . המוסלמים נישבעים בחיי הנביא מוחמד -"וחיאת אל נבי " או "וחיאת אל רסול " -בחיי השליח . וכך אפשר לומר שכל עדה נישבעת בחיי נביאיה או קדושיה וכד' . יש לציין שהמקום הקדוש אצל הדרוזים שבו עורכים מדי פעם השבעות לאנשים מפירי חוק או שקרנים או סתם ספק מוטל בדברם -בקבר של הנביא סבלאן -ע"פ המסורת היהודית הוא זבולון בן יעקב -שנימצא בקרבת הכפר חורפיש בגליל . הנביא סבלאן הוא שפירש את ספרי הדת הדרוזיים , התבודד במערה ועל המערה נבנה בניין גדול שמשמש לעליה לרגל . אותה מערה מהווה היום מקום לעריכת השבועה . יש הסבורים כי הנישבע שם שבועת שקר לעולם לא יצא מהמערה וזה מקור פחד ומאיץ באנשים לדבר אמת .(צריך לקחת לשם את כל הפוליטיקאים) יש הנשבעים בכבודם -"וחיאת שרפי " . הכבוד אצל הדרוזים מזוהה גם עם השפם ,לכן מגדלים שפם . יש הנשבעים בחייהם -"וחיאת עומרי " או נשבעים בעיניים שלהם -"וחיאת עיוני " . שבועה קשה היא שבועת הגירושין , אצל הדרוזי וגם אצל שאר הערבים ברגע שאומרים :"עלי אל טלאק בתלאתה " כלומר אני נשבע להתגרש מאשתי באומרי שלוש פעמים את מגורשת , ואם השבועה נאמרת ע"י עדים הרי אין חזרה והוא חייב להתגרש מאשתו . הדרוזים לא מקלים ראש בשבועה זו . הפתגם אומר "אללי יקול אל חק ינדאס וינדרב באל פאס " -כלומר דובר האמת יירמס ויוכה באת (מקוש). מסופר על ראש הליסטים במצרים אשר גנב צאן ויעבור ע"י הפסל של אבו אל הול (הפסל הענק ע"י הפיראמידות עם ראש אדם וגוף אריה) , וישאל אותו אבו הול ,: "האם אתה עדיין גונב?" ויענה הגנב , :"כן" ,ויאמר אבו הול :" האם לא די לך כל הגניבות שעשית מנעוריך ?" , ויהי כאשר אבו הול מדבר ניצבה רשימת כל הגניבות והאנשים שנעשקו ע"י אותו גנב עוברים מול עיניו של הגנב וישאל הגנב את אבו הול :"האם תספר לאנשים אלה שאני הוא שגנבתי ?" , ויאמר אבו הול :"כן" ,ויקח הגנב את אתו וירוצץ את חוטמו וימגר את נחירו ויהיה הפסל חסר אף ורצוץ נחירים . על כן היה למשל לכל דובר אמת הנענש על דברי אמת , או אומרים "קד אבו אל הול " אתה גדול כמו אבו הול -נאמר לכל אדם בעל מימדים גדולים . עד כאן הסקירה בענייני שבועות אצל הדרוזים .. תרופות סבתא לפניכם סקירה קצרה בנושא תרופות סבתא אצל הדרוזים אשר רשמתי מפי אמא-דברים פשוטים ושמושיים. עד היום -חובה על כל אשה להכיר: א. כאבי ראש- ניתן לריפוי על ידי מריחת תרכיז מיץ ענבים טבעי או חומץ ענבים על מצחו של החולה ב. כאבי בטן - ישנם שני צמחים הנקראים "מרדקוש" ובבונג הראשון הוא צמח ריחני ממשפחת המרווה , בעל ענפים דקים שבקצוותיהם ישנם פרחים עדינים ועגולים , והשני - ידוע בארץ ונמצא בכל מרכול , שני הצמחים מורתחים בתוך מים והמים ניתנים , לאחר מכן , לשתיה לחולה. ג. עצירות שתן - שותים מים שהורתחו עם פטרוזיליה , אפשר גם להטביל את הנפגע , אם הוא ילד קטן , בתוך קערה שבה מים חמים עם פטרוזיליה ד. דלקת שקדים - הריפוי נעשה על ידי קליית קמח חיטה עם קצת סמנה , עטיפת החומר בתוך שקית בד והנחתה על הצואר , באזור הכאבים , החומר משתיק כאבים ומרגיע ה. גזים - ניתן לרפא על ידי כתישת צמח הנענע , כשהוא יבש , למזוג עם לבן , לערבב עד שהוא נהפך לנוזל גמיש מאד , למרוח על תחבושת ולקשור לטבור הבטן , כך תיעלם הנפיחות ויעלמו הגזים תוך זמן קצר, יש השמים במקום נענע שארית הקפה על בד ושמים על הבטן לרבע שעה ו. הכשת עקרב - נהוג אצל הדרוזים , לרפא את הפצע על ידי תפיסת העקרב( כמובן באם ניתן ) וכליאתו בתוך בקבוק עד שימות מיתה טבעית , אחר כך שופכים עליו שמן זך ולאחר מספר שעות - הופך שמן זה לתרופה יעילה מאד , והיא נשמרת בבית למקרים דומים בעתיד ז. מכת שמש- לערבב שום עם לבן , להרטיב חתיכת בד ולשים על מצח הנפגע מספר פעמים-אז יבריא ח. כוויה - נהוג לשים חתיכות תפוחי אדמה טריים ולחבוש אותם על המקום הנפגע לשעה קלה ט. דקירת מסמר חלוד- ניתן לרפא באמצעות אורז טחון היטב המעורבב עם מים , אומרים שזו תרופה יעילה גם נגד צלקות י. כאבי גב - התרופה היא למרוח , על גב החולה , בצל בר ( סוג של בצל שצומח בהרי הגליל ) למשך חצי שעה כ. אבעבועות - מריחת האזור הנגוע בבצק רגיל , לקשור עם תחבושת ולהשאיר כך במשך יומיים ל. שלשול - אכילת פול שחור , לאחר צלייתו , עם שלושה גרמים של מלח מ. כאב עיניים עקב סינוור מריתוך - שמים פלחי עגבניות טריות על העיניים , למשך חצי שעה נ. שפשפת - מריחת האזור בסוג של צמח הנקרא ריחאן ( צמח המור )-צמח מבשם ס. כאבי אוזניים - מרתיחים שום עם שמן זית ומטפטפים באזניים שלש פעמים ביום ע. קוסמטיקה - במיוחד לנשים , אם תאספי , באחד במאי , את הטל מלפני עלות השחר ותשפשפי בו את פניך - יהיה העור עדין כפני תינוק במשך כל השנה פ. יבלות - " המונה כוכבים באצבעותיו -תצמחנה לו יבלות על ידיו " והתרופה לכך : לבשל בצל בחומץ ולמרוח בו את הידיים , גם מיץ תאנים יפה לריפוי יבלות -במיוחד לחיילים/ות צ. דיאטה - הרזיה - מי שחפץ לרזות מהר ללא הוצאות מיוחדות וללא מכון כושר עליו למרוח את עצמו במרה של חיה -לא משנה ,כבש , עז פרה לחצי שעה למשך שבועיים חברים עד כאן , הרשימה עוד ארוכה , כולי תקווה שלא הארכתי- מנהגי סעודה אצל הדרוזים - פרק א הדררוזים , המצטיינים בהכנסת האורחים שלהם , מצטיינים גם בטיב מאכליהם רבים ושונים הם המאכלים ומסווגים לפי מעלת חשיבותו של האורח , סיבת ביקורו ולפי מצבו הכלכלי של המארח : סלט ותבשיל דבש , שמן וסמנה , ביצים מגולגלות , זיתים וגבינה , תרנגולת ואפרוח , קישואים ממולאים בבשר ובאורז , וכמובן פיתות חמות הלחם מחולק למס' סוגים א.לחם הנקרא " עויס" -לחם דק כמו נייר וגם נקרא "רקיק" -דק מאד ב. לחם הנקרא "ח'אמר" - בשוק נקרא פיתה עיראקית ג. לחם הנקרא "כמאג' "-פיתות עגולות רגילות כל סעודה יש בה זבח -חשיבותה מרובה הפלאחים ופשוטי העם יושבים על גבי מחצלת הפרושה על הרצפה ושמים את האוכל לפניהם בזמן הארוחה יושבים הם ישיבה הנקראת " תרביע" - ישיבה של ריבוע , שהיא נחשבת ישיבה של כבוד , הנהוגה גם בשעת התפילה , בשיחות דת ולימודי הקודש ישיבה תוך כדי הרמת הברכיים , נראית כבלתי מנומסת ומתרת רק בשעת נטילת ידים לתפילה , לאחר הארוחה וכדומה יש היושבים קבוצות קבוצות , בעיגול למחצה , על רגל אחת כשהשנייה פשוטה קדימה , כתף ימין פונה כלפי פנים העיגול אוכל מכובד הוא אורז עם צנוברים ובשר מעל לאורז , המוגש בטסים ובקערות האכילה היא ביד אחת , קורעים חתיכות חתיכות מן הבשר , חתיכות מן הלחם ומעגלים אותם ביחד עם פרוסת הלחם שנקראת " לוקמה" פרוסה אחת יש שבני המשפחה עומדים מעל לאורחים ומכבדים אותם בקריעת בשר או בחלוקה של מאכלים שונים על מנת לספק את רצון האורחים , מעודדים המארחים אותם לאכול עוד ועוד , בעל הבית מפציר באורחיו לאכול באמרו "בדנא מג'אברה" - אנא השתתפותכם או "בלאש תופיר" -אל תחסכו המאכלים ומנות הבשר מוגשים בשפע ובגודש, שיהא בהם כדי לשבוע , לגהג ולהותיר אומרים בדרך המשל אצל הדרוזים -תרגום חופשי-"אם הכית -הכאב,ואם האכלת-השבע"סימן לנדיבות אחרי הסעודה מברכים באומרים "אל חמדו ללה" " -תודה לאל או "כתר אל ח'יר" ה' ירבה את טובכם אחר כך נוטלים ידיים ושוטפים את הפה היטב עם סבון עד שיקציף ופולטים את המים מן הפה ברקיקה וביריקה למרחק לפעמים מביאים בני המשפחה טס ובו מים וסבון , כדי שיהא אפשר לרחוץ ידים בישיבה, הם גם נוטלים איתם מגבת , על הכתף,לניגוב על מנת להקל על האורח ולא לתת לו לקום אצל משפחות כפריות נוהגים בני הבית , הנשים , הילדים והבטלים ממלאכה , לטעום במשך כל היום מעט מזה ומעט מזה, מכל הבא ליד מהנמצא בבית וכך שרויים הם כל היום בבחינת לא רעב ולא שבע בסעודות אלו ובאכילה זו , שאין זמנה קבוע , שוברים את הרעב ,בפרוסת לחם מתובלת בזית ובגרגר פרי עץ , יבש או טרי , בקורטוב שמן או דבש וחלווה , בירקות מירקות שונים הנאכלים כשהם טריים ..דבר דבר בעתו ובעונתו , הכל לפי מצב הבית , הכיס , והמזווה יש האוכלים לחם עם אבטיח , או מורחים גבינה לבנה על הפיתה ומוסיפים זעתר או ריבה "דבס" של פירות עם הפיתה והלחם אוכלים גם צמחים שונים כגון "עלת" -עולש -עלי בצל טרי או פטרוזיליה הלחם נקרא גם "עיש" -היינו חיים , כי הלחם החתוך הוא חיים לכל חי אוכלים גם את הלחם שנשאר מאתמול שנקרא"באית" -לחם שלן עד כאן הסקירה על מנהגי סעודה ,אבקש לציין שמנהגים אלו השתמרו אצל הכפריים והצעירים היום רצים לאולמות ולמסעדות הממוסחרות עם " הפוד ג'אנק" והאוכל התעשייתי ובשל כך חוגגות המחלות תפו ..תפו מנהגי סעודה אצל הדרוזים-פרק -ב בחתונות הדרוזים נהוג להגיש שני סוגים עיקריים . בשר כבש ממולא באורז והרבה צנוברים ואגוזים . מאכל זה נקרא "קוזי " .המאכל השני הוא "הכובה" -הוא מורכב מבשר חי . כתוש דק (מומלץ בשר צבי או חוגלות) עם הרבה גריסים (המהווים את החלק העיקרי של מאכל זה) .פלפל חריף ושמן זית. ליד מאכל זה מוגשת תוספת העשויה בצל וחתיכות בשר . כל אלה . כשהם מטוגנים ביחד . מהווים חלק בלתי נפרד מהכובה ומוגשים . תמיד . בצלחת נפרדת לידה. אין ארוחה בלי ירק. הירקות המקובלים : האפונה . הפול הירוק והבשל או הטחון . השעועית על תרמיליה . הבמיה . הח'ובזה. העדשים המתבשלים יחד עם הבורגול "מוג'דרה" , החציל (שנאכל גם חי) ותפוחי האדמה . הקישוא . הדלועים הקטנים המתבשלים במיץ עגבניות והממולאים באורז . בבשר וכדומה . הכרוב . הכרובית . הסלק והדלעת . הגזר ועלי הגפן "דואלי" הממולאים באורז ובשר הפלאח הדרוזי נוטע באדמתו הקטנה "חאכורה" בצל . שום . עגבניות . פלפל מר . חריף ומתוק , מלפפון , בוצינה (מלפפון ארוך ושעיר) ,פקוס , ענבים , תות , משמש, אבטיח צהוב ואדום וצבר בביתו של הפלאח תמצא תמיד צימוקים "זביב" משמש ירוק "קמר אל דין" , תאנים מיובשים "קטין" וגרוגרת היינו "עג'וה" -תמרים מיובשים עץ הצבר או שיח הצבר , נפוץ מאד בכפרי הצפון . הוא ממלא את האויר במחטיו ובקוציו הדקיקים , מזדקף ומקיף את הבוסתן , הגינות והכרם ומשמש גדר בפני פורצים פריו מבשיל בחודשי הקיץ החמים עם הענבים , האבטיחים והתאנים , והוא ספק פרי עץ ספק פרי אדמה , ספק רכוש בעלים וספק הפקר . בעונת הצבר מצטייד האדם במקל מסומר להוריד בו את הפרי . אין לקטפו בידיים מאחר והוא מלא קוצים . לאחר קטיפתו - משפשפים אותו בעפר כדי להרחיק את הקוצים - מקלפים ואוכלים מה יש על המדף בביתו של הפלאח הדרוזי נזיד עדשים , פולים , גריסי שעורים וגריסי חיטה "בורגול" ,אורז או נזיד ירקות מן המצויים בעונה , בתוספת שמן וסמנה (חמאה מבושלת) ומתובלים בשום , בצל , פלפל ולימון בימות החורף , נכללים בתפריט השולחן , גם הח'ובזה -רגלה ומיני עשבים אחרים , טעימיםוזינים הצומחים פה ושם , בצידי הדרכים . הח'ובזה מקובלת על הפלאח , אף על פי שהיא נחשבת למאכל עניים אם גדולה היא המשפחה והסועדים מרובים , או שגברים זרים מסובים לסעודה - אין הנשים משתתפות בסעודה עם היתר. מגישים לגברים לחוד ולנשים לחוד בחתונות אין הנשים אוכלות עם הגברים אלא לחוד. הילדים והנערים מסובים עם הגברים ומתאמנים ב"דרך ארץ" , או שהם מסובים עם הנשים , ליד האם , האחות והדודה אין הקטן והצעיר מכניס ידו לתוך הצלחת לפני שפתח הגדול או בעל הבית בסעודה ובברכה: בשם ה' הרחום והחנון , יש המוסיפים : ישתבח האל הנותן לכל אחד את מחייתו ואינו שוכח אחד בשעת האכילה נזהר כל אחד שלא לפזר את הפירורים "לקאקים" -משום כבודו של הלחם יש לאכול בנימוס ובדרך ארץ ללא גיגור "תלקמוס"- לעיסה עם קולות האשה שהיא לרוב עקרת בית מצטיינת , מתחילה לטפל ולדאוג לסעודה מבעוד יום , כשהיא מנסה לשפרה , לתבלה ולהנעימה לפי מיטב כשרונה וידיעותיה , לפי הנמצא תחת ידיה ולפי היכולת ומצב הכיס סעודת שמחה בשר קנוי וזבחי משפחה - דיסות אורז ופתיתים וכל מיני מתיקה "חלאוה" -חלוה או "מלבס" -ממתקים ושאר דברים כגון "בקלאוה" או "כנאפה" או "בורמה" או "עש אל בולבול" שהם מיני מאפה מתוקים ספוגים שמן ודבש וגבינה , ממולאים בשקדים וחומצה קלויה . כל אלה מוגשים בימי חג , בטכסי אירוסין , חתונה או לאחר לידה השחיטה אצל הדרוזים כאצל היהודים כשרה האשה לשחוט . בכל זאת אין הנשים עושות זאת ברצון לפני השחיטה אומר הדרוזי משפט לפני שמעביר את הסכין על הנשחט : בשם ה' הרחמן והרחום , ישתבח האל שהרשה לשחטך חברים עד כאן פרק -ב- בפרק הבא אספר לכם על אוכל ומשלים ועל השתיה. מקווה שנהניתם ..להתראות מנהגי סעודה אצל הדרוזים פרק -ג אוכל ומשלים בשעה שנופל לחם על הרצפה , מרימים אותו מיד , מנשקים אותו ואומרים :חאשא אל עיש" - הכל מלבד המחיה , כלומר ,ה' עשה הכל , אך השאר לי את הלחם יש פתגם האומר -תרגום חופשי- העובר בין הבצל וקליפתו - לא יגענו כי אם ריחו( אללי ביפות בין אל בסלה וקשרתהא מא בינאלו ע'יר ריחתהא ) לאלה שיודעים ערבית פתגם אחר האומר- הזבובים מכירים את זקן הדובשני (אל דבאן ביערף דקן ביאע אל דבאס) -מוכר הדבש פתגם אחר האומר - הנכוה במרק ינפח בלבן ( אללי אנכוא באלמרקה בינפוח' באללבן) בטח יש משל מקביל בעברית -אולי זה -הנעקץ פוחד מהחבל אם נכנס אדם בעת הסעודה אומרים לו :" עמתכ בתחבכ" היינו, דודתך אוהבת אותך , כלומר - הגעת בזמן פתגם אחר האומר -מרוב טבחים נשרף האוכל ( מן כתרת אלטבאכין שאטת אל טבח'ה) בעברית ישנו פתגם דומה :מרב טבחים מקדיחין התבשיל , או -טובעים בספינה מרוב ראשים פתגם אחר , שיש לו סיפור -אלקק משחזתי ואלין נהנה -(אלחס מסני ואבאת מהני) , מסופר על שני עכברים , אחד היה בחנות חנווני ושני בחנות נפח ושניהם שכנים . יום אחד נכנס עכבר החנווני אל שכנו , שגר אצל הנפח . הסתובב שם ולא ראה דבר לאכול וישאל את עכבר הנפח ," איך אתה מתקיים ? "וישיב לו עכבר הנפח כי הוא מלקק את השמן אשר ישחיז בו הנפח את כליו , ואחר כך ילקק את השמן שעל המברשת . הזמין עכבר החנווני את חברו לבוא אליו ולראות את הסוגים המפוארים של האוכל שאוכל הוא ולטעום מהם . ויכנס העכבר וישהה שם שבוע והנה , יום אחד , הוא רואה את מלכודת החנווני והיא ערוכה היטב . ויבקש עכבר הנפח לחזור מהר לחנותו וישאל אותו עכבר החנווני : " מדוע ?" ויאמר לו עכבר הנפח :" אלך ואשוב אל מקומי ואלקק את משחזתי ואלון לי לבטח ובנחת ולא אשאר פה לאכול מהשמנים והגבינה ואפול בסוף בפח!" -לא נעים הסיפור הבא מסביר את הפתגם - כך ישתנו הסוחרים ( היכ בתח'תלף אל תוג'אר) -שועל צמא למים והנה בור ובו חבל ובשני קצותיו דליים . ויישב בדלי וירד וישתה לרויה , אך כאשר רצה לעלות - לא יכל . ויבוא הצבוע וירא והנה השועל יושב בבור . ולפניו תמונת חצי הירח נשקפת במים. וישאל אותו למעשהו שמה , ויאמר :" הנה אכל אכלתי את חצי הגבינה אשר בזה והחצי השני הותרתי לך . עתה רד ואכול " . ויאמר :" איך ארד?" ויאמר :" שב בדלי אשר לפניך וירדת " . וישב הצבוע בדלי העליון ויהי הוא יורד והשועל עולה . ויפגשו איש את רעהו באמצע הבור . ויאמר לו הצבוע :" אנה אתה עולה?" ויאמר השועל :" אני עולה ואתה יורד , כי כך דרך הסוחרים , מתחלפים זה בזה . זה ישפיל וזה ירום ! עולם לסולם הוא דומה . זה עולה וזה יורד " . -האם זה לא סיפור מקסים שדומה לאנשים בעולמנו , פעם אתה למעלה ופעם למטה , או אולי דומה לעולם ההיטק חברים אני משאיר את עניין מנהגי המשקה אצל הדרוזים לפעם הבאה (מחכים בכיליון עיניים, סעיד. תודה רבה!!) מנהגי המשקה אצל הדרוזים *הדרוזים אינם שותים משקאות חריפים ולא יין על אף שבכפר בית ג'ן , בגליל העליון , גדלים הענבים הטובים ביותר בארץ . השייכים מנסים , כיום , למנוע אפילו עריכת שולחן עם בקבוקים . הבקבוק , לפי דעתם , הינו סמל לשתית המשקה החריף שעוזר לאבד דעת . *ברוב הכפרים תמצא עדיין את באר המים מלאה ומוכנה לשעת צורך , במידה וחברת מקורות הפסיקה את זרימת המים בצנרת בעקבות חוב או בגלל תקלה כל שהיא. הבאר סגורה , ומנסיון המים של הבאר שהם מזוקקים טובים למגהץ קיטור , למלא מצברים ריקים ולהכין תה עם נענע , הצבע והטעם של התה פשוט מעדן וצבע אדמדם ,תאווה לעיניים. *כמו שציינתי בתחילה הדת הדרוזית אוסרת את שתיית המשקאות החריפים והמשקרים . *שתיית הקפה , יש בה יותר ממנהג ומסורת בלבד , היא מעין פולחן של כיבוד אורחים וישיבת רעים. *משקה מקובל הוא הלימונדה; משקה מעורב מלימון ממותק בסוכר ומים . זהו משקה קל . יש העושים משקאות מפירות שונים : רימון , תפוזים וכד' . * משקה אחר נקרא "מתי" - תה ארגנטינאי צהוב , נמכר בכל מרכול , שותים אותו הזקנים בתוך ספל מעץ , דמוי כד , כשהוא ממותק למחצה . שותים אותו דרך קש ממתכת המחובר למססנת. * אדם אכלן (זולל) - מדמים אותו "אשעב" שהוא בהול לכל דבר ורודף בצע ואכלן רציני ( בספרות של ימי הביניים מפורסם כמו דמות נאסר אל דין). מספרים עליו שהיה מסתובב בכפר , יום אחד , והילדים הקטנים רדפו אחריו . רצה לגרשם ממנו , לכן אמר : " הלא תדעו , ילדים שובבים , שיש חתונה בקצה הכפר , אצל פלוני , ויש שם ממתקים וגם אוכל בשפע " . זאת אמר להם על מנת שיעזבוהו לנפשו ואכן הילדים , בשמעם זאת , הסתלקו מיד והחלו רצים לכיוון החתונה . והאיש , לאחר שרצו הילדים , אמר לעצמו :" אולי באמת יש חתונה ?" והנה פותח בריצה מטורפת אחריהם לחתונה . החתונה שהוא עצמו בדה מלבו . * סיפור נוסף המסופר עליו : הזדמן "אשעב" למשתה בעיר . המארח ערך סעודה גדולה , אך ביודעו כי "אשעב" זללן ואוהב לאכול , הטמין את הדגים הגדולים מתחת למיטה והגיש במקומם דגים קטנים מאד ל"אשעב" . הוא שידע זאת החל משוחח עם הדגים לפני שאכלם . שאלהו המארח על מה משוחח עם הדגים הקטנים , ויענהו כי אביו טבע בים והדגים אכלוהו והוא רוצה לנקום את דמו . ויאמרו הדגים הקטנים כי לא הם אכלו את אביו . קטנים הם מדי , אבל יכול להיות שהדגים הגדולים , שהטמין בעל הבית , אכלוהו ועליו לנקום את דם אביו מהם. * סיפור שלישי על הקוף השופט: שני חתולים שחטפו גבינה והלכו אל הקוף לחלקה ביניהם . לקח הקוף שתי החתיכות ושם אותן במאזניים ותצא חתיכה אחת כבדה מהשניה . ויכרסם את הגדולה ויאכל חתיכה ממנה . וישקול אותן שוב ותצא אחת גדולה מהשניה . ויכרסם ממנה . כך עשה שוב ושוב וחוזר חלילה , עד אשר צעקו החתולים " די ! החזר לנו את החתיכות של הגבינה לפני שתגמרן !" אך הקוף ענה " אמנם אתם התרציתם , אבל הצדק לא יאבד,. ויוסיף לכרסם עד אשר גמר אותן . וישובו החתולים ריקם . * ולכן נאמרה עליהם האימרה : אין יד , אלא , ויד ה' למעלה ממנה - ואין חמסן , אלא , ויפגע מחמסן גדול ממנו . *התרצו היריבים , אבל השופט התנגד ( רצ'י אל ח'סמאן ואבא אל קאדי) * אמרה ידועה אומרת " בית אשר ממנו תאכל - אל תקללו כי יחרב - אל תירק בבאר ששתית ממנה ( בית תאכול מנו לא תדעו עליה באל ח'ראב) * לאדם נדיב יאמרו : בית האריה לא יתרוקן מעצמות ( בית אל אסד מא ביח'לא מן אל עט'אם) * אשה שילדה שותה סוג של משקה שנקרא "מגלי " דיברנו עליו בפרק מנהגים אחרי לידה - משקה שרותח המון זמן עם מוסקט , זנגוויל , כנמון וציפורן ולבסוף מוסיפים עליו אגוזי מלך , יש סברה שהוא מייצר המון חלב *הכנת הקפה וסוגיו אני משאיר לפרק נפרד - חברים עד כאן סקירתי זו ..להתראות הפלאח הדרוזי וסימני הטבע שלש תקופות יש לפלאח א. זריעה ב. קציר ג. איסוף המסורת הפלאחית מתחלקת לחמש עונות כלהלן א. עונת גשמים מקדימים ב. עונת גשמי ברכה ושפע ג. העונה המאוחרת ד. ארבעים ימי הקור , הנגמרים באמצע שבט ה. השאולים- הימים שחודש שבט לווה מחודש אדר האיכרים אומרים עבר שבט המזיק ואין לפחד ממנו . על משפט זה יש סיפור אשה זקנה , שהיתה רועת צאן , אמרה משפט זה , לאחר שהוציאה את צאנה לשדה . שמע אותה שבט, פנה לאדר ואמר לו : " אדר בן דודי , נשארו לי שלושה ימים , השאל לי משלך ארבעה ונשפוט את צאן הזקנה ונאלץ את הזקנה הארורה לשרוף את כל כלי האריגה שלה , כדי להתחמם בו" יש הגורסים שהאשה אמרה משפט יותר גס : " עבר שבט וסתמנו את עכוזו במכל כביסה " כידוע עדיין משתמשים במספר כפרים בגליל במקל כביסה שנקרא "מורקאס" המיועד לסחיטת המים מהבגדים , תוך כדי מתן מכות , וזה כל כך הרגיז את שבט סימני הטבע השונים א. רוח מכיוון דרום, אם נושבת רוח מכיוון מצרים סימן שיירד גשם ב. עיגול מסביב הירח- יהיה חום , עיגול סביב השמש - ירד גשם ג. קשת בבוקר - קום וסע , קשת בערב - חפש לך פינה חמה להתישב בה ( אבקש לציין כי לכל משפט יש פתגם בערבית - לאלה שרוצים לדעת -מוזמן לכתוב לי )בשמחה רבה ד. בשנת ברכה , באים הגשמים ברוח צפונית ה. צבע השמיים בשעת ערביים , תפוז - רוח חמסין תנשוב למחרת ו. בחודש אייר- זריעה , ניסן- שבולת ואייר - קציר ז. אם הרוח נושבת רק מהצפון - צפויה בצורת ח. בחודש תמוז קטוף את הפרי ט. בחודש אב הלוהט אכול את פרי הענבים ואל תחשוש י. אם רוותה האדמה במי גשמים , חודש אדר בפתח , ואם לא רוותה -יש סיכוי כי חודש אדר בפתח יא. חודש אדר עשיר הוא ברעמיו ובגשמיו יב. אל תתפתה מענני חודש שבט ולא מהשמיים הנקיים של חודש טבת . כלומר - יתכנו תהפוכות במזג האוויר בשני החודשים- שבת וטבת יג. אם החמה חזקה בחורף - סימן לגשם שיבוא יד. בבוא הזרזירים זרע באדמת בור , כלומר - גשמים בפתח , או חורף קשה וקר טו. אם נושבת רוח חמסין - סימן לגשם חזק שיבוא בעקבותיה וזה סימן לפלאח שיחרוש את אדמתו טז. שנת השרוני שכב תחת השמיכה - קר יהיה יז. מי שאינו זורע בחודש כסלו הקרח - יכעס בזמן הקציר , כלומר - יתחרט על שלא זרע בזמן המתאים יח. גשם של ניסן הוא הטוב שבגשמים מסופר כי בצאת המלפפונים , לוקחות הנשים , לסגולה , מלפפון וקודחות בו גומה ומניחות אותו בלילה בחוץ , בתוך דלי מים , כשפי הגומה למעלה . בבוקר ישקו את התינוק ממי הטל או הגשמים שנקוו בגומה וימרחו בו את פניו , ידיו ורגליו , כשהן קוראות לסגולה . לאמר- כי יהיה טרי ורענן תמיד יט. גשם ניסן מפיח רוח חיים במחרשה ובבהמות החורשות או כפי שאומרים : מטר ניסן יחיה הלשון והאדם , הוא יפתח את הלשון לדבר . בני המזרח משקים את התינוקות שלא החלו לדבר , כי גשמי ניסן נחשבים לסגולה למען ימהרו לדבר ולמען אלה שלשונם כבדה . כמו כן החולים במחלות שונות שותים אותו ואמרים במשל -מי שגשמי ניסן ירדו על ראשו - יהיה שפוי ( תרגום חופשי) גשם ניסן כמו צייד צבאים- לצוד צבי נחשב לדבר בעל ערך . אמא אומרת לי אל תכניס מים לבאר שהתרוקן עד לסוף חודש שבט כי בגשמים של החודשים הראשונים יש בהם תולעים וחיידקים כ. למדתי מאחד מזקני הכפר כי כדי לדעת איזה חודשים יש בהם גשם -יש לשים חמש ערימות קטנות של מלח בחוץ על המרפסת בתחילת חג הסוכות ולהשאירן עד הבוקר , וכל ערימה מסמלת חודש מחודשי עונת החורף והערימה הרטובה ביותר היא החודש הגשום ביותר וכך הלאה-זה בדוק ונכון מאד מנסיון עד כאן חברים התעייפתי והשעה מאוחרת , אמרו בחדשות שתהיה סופה רצינית בלילה ואני הולך להתכרבל בסמיכת הפוך , ,סבתא שלי שסיפרה לי המון סיפורים היתה -אני מניח -שמחה לראות את הדברים שלה ברשת האינטרנט ,אשרי המאמין , האופטימזם והפסימזם במסורת הדרוזית להלן , סקירה בנושא הסימנים המביאים לאופטימיות או לפסימיות ,אצל הדרוזים ,יתכן וחלק מהסימנים חופפים אצל עדות אחרות או עמים אחרים,אין אני נוקט ביקורת כלשהי , אלא מוסר את הדברים כפי ששמעתים מפי אנשים מהעדה , הן זקנים והן צעירים וישנם דברים, שאני יודעם מבית הורי סימני האופטימזם א. היום המאושר ביותר בשבוע ביחס לאדם ,הוא היום שבו נולד, ואפילו אם זה יום רביעי ,הידוע כיום שמביא מזל רע ב. דבורה המעופפת בחדר -מביאה בשורה טובה ג.דבורה המעופפת מסביב לעריסת תינוק- מזל טוב לאור כל החיים ד. עכביש קטן הנופל עליך-סימן שתקבל כסף (אולי תרוויח בהפיס)מי יתן ה. קפה שנשפך עליך - בדרך אליך בשורה טובה ו. שלהוב לחיים-צד ימין-יהללו אותך , צד שמאל ינזפו בך או כרגע משמיצים אותך ז. זמזום אוזניים -צד ימין -בשורה טובה ,צד שמאל בשורה רעה ח. נדנוד עפעפים -בעין ימין-סימן לצחוק , בעין שמאל -סימן לבכי ט. ימות השבוע יום ראשון- טוב להתחיל בו את בניין הבית , כי בו נבראו השמים יום שני - יפה להולכי הדרכים ולמשא ומתן יום שלישי -יפה לביצוע ניתוחים בגוף ,אם צריך יום רביעי- אין מתחילים בבניין ואין מתחתנים בו, אלא אם חל באחד לחודש יום חמישי- יפה לסיים בו את דברי עסקים יום ששי- יפה לנישואין, אין מתרחצים בו י. כוס שנשברה- מיד נשמעת האמרה (אנכסר אל שר) היינו הצרה עברה וזאת משום שהרע הטמון בבית -נעלם עם הכוס שנשברה יא. הדרוזים , במספר כפרים , נוהגים לתת לכלה הטריה, בהגיעה לבית החתן החדש, חתיכת בצק . על הכלה להדביק אותה מעל למשקוף הדלת, וזאת בנוכחות כל המוזמנים .בתוך חתיכת הבצק שמים ראי ומסביב לו מטבעות כסף ופרחים. פעולה זו מסמלת יציבות ,אושר ועושר. כלומר - אם נדבקת חתיכת הבצק טוב- כן יהיה מצב הנישואין -יציב ומושלם.יש המפרשים אחרת ,הטוענים שזה מסמל את דביקות האשה וצייצנותה לבעלה,לאורך כל חיי הנישואין .דבקות בבית כחתיכת הבצק הדבקה מעל למשקוף יב. יש המפזרים מטבעות כסף בתוך היציקה של יסודות הבית ההולך ונבנה - סמל לחיי העושר המיחלים יג. גם בטכסי החתונה והאירוסין ,מפזרים , על קהל המוזמנים ,סוכריות ,מלח, אורז,או מטבעות כסף -סמל לברכה ולשמחה, נהוג גם להתיז בוסם על ראשי המוזמנים ובמיוחד על ראשי החתן והכלה יד. אדם שמתעטש באמצע דבריו של חברו -סימן שהחבר דובר אמת טו. סנונית הבונה את הקן שלה בביתו של מישהו או במרפסת-סימן מאד חיובי וטוב ואסור להרוס את הקן טז. חתול שמתנקה בבית ופניו לכיוון דלת הכניסה -אורחים יקרים בדרך אליך סימני הפסימיזם א. ראי שנופל ונשבר- גורם צער ודאגה למשך שבוע ב. מי שעובר מתחת לסולם - סימן רע . לפני כמה מאת שנים , נהגו לבצע תליה על ידי שימוש בסולם עץ ,שהושען לקיר ועליו תלוי חבל. ג. חתול שחור ,מי שרואה אותו ברחוב ,ישר בבוקר-מביא מזל רע ד. ינשוף או לילית . הרואה אותם ,או שומע אותם על יד ביתו -סימן רע .הינשוף מביא את המזל הרע ביותר ,על כן הוא מכונה בשם "אבי החורבן" או בערבית "בומה" , אדם ביש מזל מתואר כבעל פני ינשוף . יש אסוציאציה בין עוף זה לבין בית קברות ,מוות והרס. עד היום הזה ,נוהגים האנגלים לקשור את מטפחתם או לזרות מלח על אש , כשהם רואים ינשוף. הם עושים זאת כדי לסלק מעליהם את סימן הרע ה. כלב הנובח בצורה הפוכה ,תוך כדי שאיפת אויר ולא נשיפתו -מביא מזל רע ו. גירסה נוספת על המזל הרע שמביא חתול שחור-אם הוא פונה לצד שמאל שלך. לחתול יש תשע נשמות .בימי קדם,חשבו כי מכשפה יכולה להפך לחתול- תשע פעמים ז. אם תהרוג עכביש- יהיה מזלך רע ח. אשה המכניסה בטעות את כפתור שמלתה ,ללולאה לא נכונה ,בעת שהיא מתלבשת-סימן רע הוא זה ,וכדי למנוע מזל זה -יש לפשוט את השמלה וללבשה מחדש,אפילו אם היא ממהרת ט. מלח שנשפך ,בטעות,על שולחן האוכל -סימן רע י. מי שמניח סכין על גבי סכין ,על השולחן -סימן רע יא. מי שמנפנף במספרים או שנפלו לו מספרים -סימן רע. אם נפלו לך המספרים ,בשעת גזיזת ציפורניים,וזאת לפני צאתך מן הבית -בקש ממישהו שירים לך אותם יב. יום שלישי-מביא ריב ומדון יום שישי-מביא כשלון בעבודה יום שבת -סכנה ומוות יג. מבט אחורה - מביא מזל רע .בצאתך מביתך ,בדרכך לעבודה או לבקור - אל תביט אחורה. ואם שכחת דבר מה ונאלצת לחזור הבית - שב לרגע יד. מורסה קטנה בלשון - סימן ששיקרת טו. קרה אסון בבית - תולים אותו במזלו של הבית ,ויש שעוזבים את הדירה ,שאירעה בה התקלה טז. נפל איש מעל לסוסה ונהרג -תולים זאת במזלה של הסוסה יז. הקוף -דמוי השטן הוא. אומרים בלשון הלהג "רוח ללקרד" היינו לך לעזאזל (אל השטן) או אל הקוף מפני שהוא בריה משונה ,בעלת זנב השטן יח. יצור אגדתי , ששמו נועד להפחיד וליצור מתח הוא "אל ע'ול" היינו-מפלצת. הנשים מפחידות את בניהן , בדרך כלל ,לבל יעשו מעשים רעים ,פן יבוא הע'ול ויאכלם. ישנם אנשים שמכנים אותו יצור אגדתי בשם "בעבע" -חיה טורפת , שמתנפלת ,בדרך כלל ,על ילדים ,עזים ועל שאר חיות בית הע'ול והבעבע במזרח כמו השוטר במערב יט. ישנו חוש ששי אצל המזרחי , שעוזר לו לחוש בצרה ההולכת ומתקרבת . הוא מרגיש שעינו ממצמצת ,וזה סימן לרעות-"עיני בתרף" סימן רע הדרוזים בג'ולס גורסים שאם העין הימנית ממצמצת- כעס ורוגז ברור ואם העין השמאלית ממצמצת - איחוד משפחות או ביקור משפחות,קרובים כ. הצבוע לשיא הפרסום לגנאי הגיע הצבוע. הרוצה לאיים על מישהו ,אם ילד ואם מבוגר ,אומרים לו -תכף יאכל אותך הצבוע . על אדם שאינו שפוי בדעתו ועל סהרורי אומרים " הצבוע תפסו" -או "מדבוע" כלומר הצבוע בלבל את דעתו והרי סיפור מאלף ,המהלך בכל הכפרים , אבל בשינויים לא מהותיים: אדם כפרי , שהיה מהלך בלילה , יחידי בדרך , פגש בצבוע .הביט עליו הצבוע בעיניו הקוסמות , טפף ברגליו ופרץ בצחוק פרוע . מיד נתבלבלה עליו דעתו של האיש, השליך את נשקו וכל מה שהיה בידו והחל מהלך אחרי הצבוע , וזאת לאחר שהלה "השפריץ" עליו משתנו המסריח והחל מקשקש בזנבו ומוציא קול צלצולים חזקים . האדם נמשך אחרי החיה והיה הולך אחריו וצועק - "עצור אבא "עד שהגיעו למערה אחת , ונזדקפה החיה על רגליה האחוריות , מחצה את ראשו של הקורבן ברגלה הקדמית ושתתה את מוחו כל כפר יודע לספר את הסיפור הזה בשינוי נוסח ונסיבות , אחת הסגולות להחלץ מקסם הצבוע , היא שהאיש המוקסם יפצע את עצמו עד זוב דם , ואז הוא ינצל מן הקסם - כי הוא יתפקח. סגולה אחרת היא - להעלות אש , או להדליק גפרור או סיגריה וכדומה - ואז סר הקסם מיד עד כאן הסקירה המקיפה , מקווה שנהניתם , להתראות תפקיד האשה הדרוזית בעבר-נעים להיזכר תפקיד האשה הדרוזית הכפרית בעבר היה לבשל , לכבס,לתלוש ולאסוף ,להניק את בנה , לתפור ,לרקום,לקצור ,לקטוף ,לאפות ,לסרוג , לעזור בשדה ובגורן ,לגהץ בגדים, ללקט עצים להסקה "חטב" . כפי שציינתי המדובר הוא באשה הכפרית המוגדרת כעקרת בית , מדובר באשה פשוטה שאינה עובדת במפעלים או במקצועות חופשיים ,ולא במערכת החינוך . אני בא לתאר לכם מצב של לפני שלושים שנה ויותר בארץ , כאשר האשה הדרוזית ישבה בבית ולא יצאה ללמוד באניברסטאות ולא יצאה לעבוד מחוץ לבית . המצב שאנסה לתאר אותו עדיין קיים בחלק מהכפרים שלנו , וברוב ארצות המזרח התיכון לגבי תפקיד האשה הכפרית . בסוריה ובלבנון קיימים עדיין כפרים דרוזיים שעיקר המחיה שלהם על הפלחה ועיבוד אדמה וישנה חלוקה ברורה של תפקידים בין הבעל לאשה. במספר כפרים , אפשר לראות אותן עד היום ;בצידי הדרכים, כשעל ראשן חבילות עצים להסקה. הן ליקטו אותן מהשדה . לפעמים הן נראות כהרי קוצים , או כעץ רחב צמרת , המתנועע וזז ,עולה ויורד. הטחינה מלאכת הטחינה והגריסה , אף היא נחלת העבר ומתפקידי האשה . ישנה בכפר או בעיר הסמוכה , טחנת קמח או שמשתמשים בטחנה ניידת ( כמו השכן שלי חסן שגורר כל יום אחרי הטרקטור המקרטע שלו את המטחנה הניידת ומסתובב בכפר ובכפרים הסמוכים כדי לעזור לנשים בטחינת הקמח לצורך מאכל "הכובה" ,אשר יש לה מידות מסוימות ומדויקות והוא מומחה לעניין ). בעבר טחנו על הריחיים (היום משמשת לקישוט על הקיר או בחצר ומחירה כ-30 אלף ש"ח ) -האשה מתיישבת , רגל אחת פשוטה והשניה מקופלת תחתיה , חובקת את האצטרובל, שהריחיים נתונים וקבועים בו , ביד אחת היא מסובבת את הרכב , מחליפה ימין ושמאל ובשניה היא שואבת מתוך הסל את הגרגרים , גרגירי חיטה , תירס, שעורה וכד' ,ושופכת לתוך החור שברכב ומשפשפת אבן באבן. הלישה מתפקידי האשה בעבר היה גם הלישה, לאחר שמנפה את הקמח בנפה המפרידה את הסובין מן הקמח ,יש המכסים את הסובין ובוללים אותם ומגישים לתרנגולות כמספוא , (ואז המיח של הביצים יוצא בצבע תפוז "בלדי" ולא כמו היום צבע צהוב ללא טעם) או שמכסים בהם את התבן לפני הבקר והחמור. האשה לשה את הקמח לעיסה ונותנת בה את השיעור "ח'מירה" , שהוא קורטוב עיסה , שנשתייר מבעוד יום. יש המבקשות את השיעור מהשכנים , אם נגמר להן או נעלם ומוסיפות קצת מלח וקצת שמן לעיסה ומשמרות אותן לפרק זמן . לאחר שתפחה ובצקה העיסה , עגה ממנה האשה הכפרית עוגות לחם , הנקראות "עויס" , דומה לפיסת נייר , או לחתיכות קטנות יותר , אבל עבות , שמיועדות לפיתות רגילות . הנקראות "כמאג' " או "ח'אמר" . האפיה מלאכת האפיה נעשתה בטבון שהוא מעין תנור חפור בתוך האדמה (היום ישנם מסעדות בצידי הדרכים שקוראים להן מסעדות הטבון -על שם אותו תנור עתיק ימים) מכניסים בו את חומר הבערה וחומו אינו נפסק לא ביום ולא בלילה. האשה מכניסה את הלחם בתחתית התנור ושוטחתו על פני חלוקי האבן הקטנים , או שמדביקה את הבצק בקירות התנור . יש תנור שעליו שמים את "הסאג' " -לוח פח מעוגל , הקשור כעין הגבנון .מניחים את הלוח על שלוש אבנים ומסיקים תחתיו בגבעולי קוצים ובצעיפי בקר. האשה לשה את העיסה , מותחתה לרקיקים דקים ואופה אותם על פני הסאג' . אלו דומות "לעוגות המצות " שאפו בני ישראל בצאתם ממצרים , עד היום אופים התימנים בפסח , יום יום , על גבי הסאג'. הרקיקים האלו נאפים מהר ומהפכים אותם משני הצדדים וצורה אחת להם מזה ומזה . על אדם צבוע ודו פרצופי אומר הפתגם : "הו מתל ח'ובז א-סאג' " -דומה הוא ללחם הסאג'. יש השמים בתוך הלחם עשבים וצמחים שונים המובאים מהשדות , כגון : "זעתר " -"סניבח'ה "-"סבאנח' "- "ח'וביזה " -"עכוב " וכ'. העוגות נקראות " פטאיר " או בלשון ההמון "תשאש " . הבדואים אופים את הלחם על מדורה , שמכינים בו במקום . הם גורפים את האפר , מניחים את העוגה על קרקע המדורה וחוזרים ומכסים אותה באפר , עד שהיא נאפית ונעשית ראויה לאכילה. התקנת כלי בית להתקין טבון (תאבון) , להכין כופח לשפיתת הקדירה וקומקום , הלול -לדוגרת , השובך -ליונים וכדומה -הם מעשי ידיה של האשה הכפרית , העשויים חומר דק , הנלוש במוץ ,ובאבק התבן הדק מן הדק " טין " שהאשה מאספת אותו בימות הגורן והזרייה , מצפינה אותו ומשתמשת בו לעבודות חימר דקות ולבדק הבית במשך כל השנה. על פי רוב מסורות לאשה מפתחות המזווה וההשגחה על צורכי האוכל , הקמח , השמן , הסמנה , המלח והזיתים , שהיא כותשת לבד ( יש זיתים משובחים בכל בית דרוזי כבושים נקראים "סורי" או זיתים שחורות עם צמח הפיגם " פיג'ן " הריחני והטעים שנאכל עם מוג'דרה המאכל העממי הנפוץ ביותר אצל הדרוזים , מעדן אמיתי), הדבש והדבלים , הכל מוכן בידי האשה ולא נשכח את "הדבס" -ריבת החרוב או "אל טטלה" ריבת המשמש והאפרסקים , וריבת" אל סופרג'ל " - ריבת האתרוג שגדל במיוחד בכפר בית ג'ן הגבוה . תפירה -סריגה -ריקמה אחד מתפקידיה של האשה הכפרית החשובים לדעת לסרוג, לרקום ולתפור, כי היא המתקנת את בגדי הבעל , הילדים ובגדיה היא. היא המכינה את הנדוניה "אל ג'האז "- את רוב שמלותיה . הצעירה סורגת גם לאחים וגם לארוסה (אני זוכר שארוסתי -ודאד-שהיום היא אשתי סרגלה לי שני סוודרים וצעיף יפה כשעוד הייתי בצבא ואני שומר עליהם היום מכל משמר ) . אם הארוס הוא דתי -היא סורגת לו כיפת צמר צבעונית עבה המכסה את ראשו (כיפה אופיינית לדרוזים -תמצאו הרבה בשוק של דליית אל כרמל). יש התופרות את בגדי הבעל על פריטיהם השונים (ראו פרק תלבושת) :הינדיה ,גלימה או סרוול . לשים טלאי על הבגדים יודעות כל הנשים בכפר , טלאי בצידו של טלאי ,על גבו של טלאי , בצבעים מצבעים שונים. מלאכת הניפוי ניקו התבואה , ע"י הרקדת התבואה והכשרתה לטחינה , לאחר שזורה וניפויה בגורן , חלה על האשה הכפרית . מלאכה זו מצריכה הרבה ניסיון ואימון יד ואין גבר בבית היודע לעשותה . ההרקדה נעשית אגב ישיבה על הארץ , כשרגלי האשה שטוחות לפניה והיא משתמשת בכברה מיוחדת לכך. ההרקדה עוברת שלבים , בכלים שיש להם חורים יותר קטנים .(כל הכלים האלה תמצאו בבית המורשת הדרוזית בג'ולס -שהוא מעין מוזיאון שיש בו יותר מאלף פריטים עתיקים ,גם ריהוט וגם ליבוש)ההרקדה למעלה ולמטה -קדימה ואחורה -מעבירה ומרחיקה -בוררת ומבררת ,מפרידה , נופחת בהבל פיה ואחר כך מגישה לטחינה. האשה לובשת בגד עבודה , הנקרה "חורה " -סינר שחור עם כיס קטן באמצע. מלאכת הבישול הבישול , אף הוא אחד מתפקידיה של האשה והיא נבחנת על כך , ואשה שיודעת לבשל שמה הולך לפניה , והיא נקראת לעזור בכל חפלה וחתונה ונותנים לה את הכבוד הראוי, היא מכינה את האוכל לבעל , לילדים ולאורחים. הארוחה החשובה זו היא הנקראת "אל עשוה " -הסעודה העיקרית של היום ובה משתתפים כל בני הבית הגברים , הנשים והטף .הפתגם אומר "אתע'דא ונאם תעשא ותמשא" -כלומר אכול צהרים ותישן ,אכול ארוחת ערב וצא לטיילברגל ייענו אל תישן מייד כי לא תוכל אחרי ארוחה דשנה להירדם. אם אין תנור גז , מבשלת האשה על "פרימוס" או על כירה קטנה " מוקדה " , העשויה חימר יש הקוראים לה "מג'מרה " ,או על גבי פח מפחי הנפט , שהותקן במיוחד לשם כך . התנור נקרא "בבור " והוא פועל עם פתיליה , או על עקרון התאדות הנפט . (אני זוכר שלמדתי בתיכון בכפר יסיף השתמשנו בבית בלוקס המופעל על נפט ,והייתי צריך למלא אותו פעמיים על מנת שאוכל לסיים את לימודי בסביבות השעה אחד עשרה-מי זוכר את התקופה הזו ?) יש גם המנגל הקטן שעשוי מחימר ובעל שתי קומות -הקומה העליונה משמשת לצלי בשר ומחוררת על מנת שאפר ירד לקומה הראשונה -כלי זה עדיין בשימוש וקוראים לו "כאנון " -מנגל קטן מטיט או חימר. גלגול נשמות באמונה הדרוזית שולטת בעדה הדרוזית הרגשת שויון חברתי . מקורה של הרגשת שויון זו היא באמונתם הדתית בגלגול נשמות "תנאסוח' " . עפ"י אמונה זו בכל אדם ישנם שני יסודות שונים , יסוד גשמי שהוא הגוף ויסוד רוחני שהוא הנשמה . וכאשר הוא נפטר רק היסוד הגשמי שבו מת ואילו היסוד הרוחני , הנשמה , היא נצחית ואינה מתה לעולם . עם הפטירה יוצאת הנשמה הנצחית מגוף האדם המת ונכנסת לגופו של תינוק (דרוזי ) באותו רגע . גוף המת הגשמי מתבלה ואילו הנשמה עוברת מגוף לגוף ומחליפה צורות . הנשמות הנצחיות מתגלגלות ומתגלגלות עד אחרית הימים שאז מתרכזות נשמות הצדיקים ששולטים בעולם הזה לאחר הריסת עולם הרשע על כל הרשעים שבו . לפי עקרון זה מספר הדרוזים קבוע בעולם . אחד מיסודותיה של אמונה זו , שנשמה בגלגוליה הרבים אינה שוכנת בקרבם של אנשי אותו מעמד . היא יכולה להתגלם בדור אחד בגופו של עשיר ובדור השני בגופו של עני , פעם אחרת בגופו של איש גדול ונכבד ופעם נוספת בגופו של איש ממעמד נמוך ביותר . מכאן המסכנה שהאיש הנכבד היום היה ויהיה בעתיד בדורות אחרים עני וירוד כעניי דורו . והאיש העני היום היה ויהיה בעתיד בדורות אחרים עשיר ונכבד כנכבדי בני דורו . פרוש הדבר שהדרוזי המאמין אינו יכול להרגיש את עצמו גדול יותר או נכבד יותר מבני עדתו כאשר תקופת חייו הנוכחית אין היא תקופת החיים היחידה והיא חוליה בשרשרת חייו הנמשכים מיום הבריאה ועד ליום הדין . הרגשת השויון אינה נשאבת בתחום ההרגשה וסימניה נראים בחייהם היומיומיים של הדרוזים - בולט הדבר ביחס היפה אליו זוכים בני המעמדות הנמוכים מצד בני המעמדות הגבוהים יותר . כאשר למשל מגיעה קבוצה של דרוזים לפתח בית , עומדים ליד השער ומפצירים זה בזה להיכנס . הזמנת האחרים גם אלה השייכים למעמד נמוך יותר וההפצרה בהם להיכנס לפניו מעידות על-כך שאין הדרוזי רואה את עצמו נכבד יותר מאחרים גם אם במציאות אכן הוא כך . באותה תופעה אפשר להבחין גם כאשר מגישים כיבוד לקבוצה של הדרוזים הנמצאים באותו מקום (ראה הפרק על הכנסת אורחים ). מסקנה נוספת מאותה אמונה בגלגול נשמות היא הרגשת הסובלנות הדתית- המבחן אצלו לא במידת עושרו וכבודו של האדם , אלא מידת דבקותו באמונה ובמעשים הטובים וכיון שאין הדת הדרוזית פוסלת את האמונה של אחרים אזי נשפטים גם בני דתות אחרים לפי אותו מבחן ואותם הקריטריונים . זאת ועוד כתוצאה מן הגישה שהחיים הם שרשרת הנמשכת מיום הבריאה ועד יום הדין . הרי בהכרח אין הדרוזים מיחסים חשיבות מרובה למותו של אדם ואין מתאבלים באותה מידה שעושים בני הדתות האחרות (ראה את הפרק הדן במנהגי אבל ) . המוות אינו מביא סוף לחייו של האדם אלא מעביר אותו משלב לשלב והמהווה חוליה נוספת בשרשרת חייו הארוכים יותר . מכאן ההסבר לאי קיומם של מנהגי האבל הדרוזים ואי דאגתם לבתי הקברות למרות יחס הכבוד שמגלים למת , יחס זה הוא של כבוד ולא של קדושה . גלגול נשמות אינו בבחינת האמונה היחידה בחיי הדרוזים , האמונה בגזירה השלמה הינה בעלת ערך חינוכי לא פחות לפי אמונה זו- "הכל קבוע מראש" , גורלו של האדם נקבע עם היוולדו -"אל מכתוב לאזם תשופו אל עין " -יחס המיתה נקבע ביום הלידה . האדם שנולד אינו יודע מתי יבוא יומו האחרון , אך הוא יודע כי יום זה נקבע כבר ואין בכוחו לשנותו , כאשר יבוא יום זה מות ימות ואין זה משנה באיזה מקום הוא יהיה ואיזה גיל הוא נמצא . המאמין בכך ודאי לא יהסס להיות במקום סכנה ואין הוא צריך לפחד על חייו , גם אם הוא נמצא בבית . ומכאן אומץ הלב אצל הדרוזי הידוע כלוחם מעולה בשל אמונה זו ושל תכונות האומץ וההעזה נמצא שרוב בני העדה הדרוזית עוסקים בכוחות הבטחון השונים . האמונה בגזרה היא גם נמצאת אצל המוסלמים בהבדל קטן . הכל נמצא בלוח הגנוז "אל לוח אל מחפוט' " -הגזרה היא מוחלטת אבל לגזרה שני חלקים : א . הגזרה הקדומה "אל קדאא" -אשר חרוטה בלוח הקדמון למשל -יוסף ימות . ב . הגורל "אל קדר " - יוסף ימות מסרטן וזאת הגזרה יכולה להשתנות אם יתפללו ויבקשו זאת . התנאים יכולים להשתנות -זאת נקראת גזרה קדומה תחת שימות עתה - ימות אחר כך . יש הרבה סיפורים על אנשים שזכרו את הגלגול הקודם שלהם וזה מצריך פרק נוסף של דוגמאות מרתקות , אני למשל מכיר הרבה אנשים בכפר שלי ג'ולס שזכרו מי היו בגלגול הקודם שלהם , אפילו אנשים מאצלנו שנפטרו ונולדו מחדש בכפרים סמוכים וזכרו את כל מסלול חייהם הקודם כוללל זיהוי קרובים וגילוי אוצרות זהב שהטמינו בדור הקודם , דברים מסתוריים מסמרי שיער , עלי להדגיש כי אדם שנהרג בתאונת דרכים או בשדה הקרב כשהוא צעיר , הסבירות שהוא יזכור את הגלגול הקודם גדולים יותר מזקן שמת בשיבה טובה ,כי שכלם בריא יותר ומוות פתאומי לא מוחק מהר חיים בדור קודם , וכפי שציינתי נשאיר נושא זה פתוח לפעם אחרת. מנהגי תנעולת במסורת הדרוזית הנעלים , הן דבר נבזה , במסורת הדרוזית ובכלל אצל כל עדות המזרח , בפתגם אומרים :" וג'הק מת'ל אל סורמאי "- כלומר יש לך פנים כמו לנעליים . זו היא קללה .(ראה פרק קללות ) הדרוזים המבוגרים , כמעט ואינם נועלים סנדלים . להלן סוגי הנעלים שנועלים הדרוזים הדתיים : "משאיה "- הדתיים מקפידים ללכת עם נעליים בלי שרוכים הנקראת משאיה בצבע שחור או כחול . יש המקפלים את קצה הנעל מאחורה וכך היא נהפכת למעין נעל בית נוחה . בעת הנעילה לא נוגעים בה ,לאותה סיבה שדברנו עליה , ובהיכנסם לבית התפילה מקפידים לחלוץ אותה ולהשאירה בחוץ . הדתיים אינם לובשים גרביים לשם צניעות וענווה ואינם מעוניינים להתגנדר בגרביים יקרות ורק בעונת החורף הם לובשים גרביים רגילות מצמר. "כונדרה " - זו היא נעל אירופית מהשוק . היום כמעט ולא מבדילים בין מונחי התנעולת . "סורמאיה " - סוג של נעליים קלות . נעל בית או נעל רחוב וחצר . נעליים , שבית העקב כפוף ונתון בפנים , שיהא נוח לנעלם ולחלצם , עם כניסה לבית ובעת רחיצת הרגליים . " לסתיק " - נעל עבודה , לחרישה ולעבודות שדה שונות . זו היא נעל גבוהה , שהחיילים התורכים פעם השתמשו בהן . נעל עם שרוכים ארוכים , המגינה על האיכר מפני קוצים וחרקים וסתם מזיקים . " ג'זמה " - מגפיים , יש איכרים , ההולכים בחורף לעבודה עם מגפיים , או כשהם יוצאים סתם לצייד , כידוע הדרוזים אוהבי צייד מושבעים , הם צדים חוגלות , צביים , דורבנים ,יונים וזרזירים ,מאכל הכובה (ראה פרק מאכלי הדרוזים -מנהגי סעודה )נעשית מבשר של חוגלות או צביים , במיוחד תושבי הכפר ירכא שבגליל אשר ישנה סברה כי בעלי רשיונות צייד הוא שליש מתושבי הכפר . "סובאט "- נעלים רגילות או "מדאס " -הוא הנעל הרגילה שהחילוניים נועלים אותה , בשום אופן לא תמצא דתי דרוזי עם נעלי ספורט , כי זה לא מתאים למסורת . האשה נועלת גם כמו הגבר "משאיה " -אבל עדינה יותר , אשה דתיה דרוזית לא תנעל בשום אופן נעליים עם עקבים . אבקש לציין כי הנשים הדרוזיות לא עונדות טבעות ולא קישוטי אוזן -עגילים , לשם צניעות ועל מנת שלא להתבלט ברבים ולמשוך תשומת לב . יש העושות כתובות קעקע על ידיהן ועל פניהן , אבל בלי הגזמה ויש השמות נקודות חן על הלחיים , "שאמה " -נקודת חן . מנהגי אירוסין אצל הדרוזים טכס הארוסין נקרא "ח'וטבה " ובכפרים מסויימים נקרא "טולבה " . הורי המועמד להתארס משחקים תפקיד חשוב ביצירת הקשר והשלמת ההכנות האחרונות לעריכת הטכס עצמו .בגלל האופי השמרני של העדה הדרוזית ובגלל חוקי הדת , המגבילים מפגש חופשי בין בנים ובנות , מתקשים שני המינים להגיע לטכס האירוסין בכוחות עצמם והם נעזרים במבוגרים , כגון הורים או קרובים . הנוהג , בטכס האירוסין , הוא להזמין את כל תושבי הכפר יום לפני הטכס ואם המועמדת אינה מאותו כפר , אזי הורי הכלה מזמינים את הקרובים ואת הידידים המקורבים ביותר . יש לציין , כי אחוז המתחתנים עם בנות שאינן מכפרם זעום ביותר . יש סברה כי יותר קל ויותר נוח להתחתן עם בת הכפר . יש המוסיפים הסבר לכך ואמרים , כי טוב להתחתן עם בחורה מוכרת , שתולדות חייה ידועים לך ולמשפחתך , מאשר להתחתן עם בחורה מכפר אחר , שאין אתה מכיר טוב . הפתגם אומר :"זואן בלדק ולא קמח אל ע'ריב " -כלומר הסובין של כפרך יותר טובים מהחיטה של הזר -תרגום חופשי .או אל תקנה חתול בתוך שק . כיום בגלל המצוקה הכלכלית מסתפקים הורי הארוס ברוב המקרים בהזמנת קומץ קטן של קרובים וידידים , וטכס האירוסין נערך בחוג משפחתי מצומצם למדי . נהוג לקנות מטעמים שונים , בעיקר ממתקים ולחלק לנוכחים , לאחר כתובת הכתובה , הנערכת ע"י איש דת הנקרא "אמאם " -סוגי הממתקים הם : א. בקלאוה - סוג של עוגה ממולאת שקדים , צנוברים ואגוזים . ב . בורמה - עוגה מלופפת ובתוכה דבש או שקדים . החומר עצמו עשוי מגבינה ודבש . ג . עש אל בולבול - עוגה דמוית קן ציפורים ובתוכה שקדים , צנוברים , אגוזים וכד' ד . מעמול - עוגה מקמח ואבקת סוכר . אלה הם ארבעת הסוגים העיקריים של הכיבוד . בעבר הורגשה תחרות , של "מי מביא יותר כיבוד ומאיזה סוגים משובחים יותר " ברוח זו , לא יכל העני לעמוד והרבה אנשים סבלו מהתחרות . לכן התכנסו השייכים וקבעו , כי ארבעה סוגים של כיבוד יספיקו ומי שיעבור - מביא על עצמו את רוגזם ואי שביעות רצונם . הדרוזים קוראים לכתובה "עקד " - מעין חוזה שעתיד להיות חוזה נישואין . כל אדם שערך את טכס הכתובה - דינו כדין נשוי . בטכס מי שמייצג את הכלה , בדרך כלל , אחד מקרוביה ונותן את הסכמתו לפני האמאם (כמובן לאחר הסכמתה היא ) . יש מקרים בהם מתביישת הבחורה ואינה עונה ואז מפרשים זאת כהסכמה והתשובה חיובית . "עלאמת אל סמט אל רדא " -דין השתיקה כדין ההסכמה . תקופת הארוסין שונה ממקום למקום ולרוב היא נעה בין ששה חודשים עד שנתים. באותה תקופה , בונה הארוס את ביתו והארוסה מכינה את רהיטי הבית "אל ג'האז " , היא סורגת ותופרת פריטים שונים למצעי הבית -נדוניה .על הארוס מוטלת האחריות הגדולה לבסס את עצמו ולבנות בית יפה . אצל הדרוזים , אין הארוס יכול להתייחד עם ארוסתו , לצאת לטיולים יחדיו ללא מלווה -אחד מאחיה או אמה . הבחורה יוצאת , לפעמים עם ארוסה , כדי לבקר אצל ידידים ולאמר" מברוכ " לזוגות שזה עתה התחתנו או התארסו , לנחם אבלים וכד' .כמובן נוהג זה לא כל כך משקף את המציאות המודרנית היום והרבה זוגות במיוחד מלומדים שברו כלל זה ויוצים לבד אפילו לשפת הים ולבלות יחדיו בערבים ,לראות סרט ,תיאטרון ,הצגה וכ' . הארוס או הארוסה יכולים להיפרד בגלל סיבות הגיוניות ויש להחזיר לכל אחד את השקעתו . ישנם אחדים שקונים זהב לארוסתו בסכומים גבוהים . מטרת הזהב היא להיות מעין קרן לאשה , במקרה והבעל לעתיד נפטר , או גירשה ללא סיבה מוצדקת . הזהב הוא מעין דמי מזונות .אין הארוס יכול לחזור לארוסה שנפרד ממנה אם ערכו טכס כתובה כתובה -דינם הוא כדין נישואין (ראה פרק נישואין ) בתקופת האירוסין מרבה הארוס לקחת מתנות לארוסתו וקונה לה שמלות ותכשיטים ובחגים הוא מביא לה פריטים עם כמות ניכרת של מאכלים וממתקים וזה נקרא "עידיה " -כלומר מתנות לרגל החגים . כל חג חייב להביא לארוסתו מתנות ואוכל .הוא מבקר עם כל הפמליה שלו וכל אחד נושא מתנה . בעבר היתה נטיה להגזים בהוצאות התשורה הזו ויש האומדים את חשיבות הארוסה בגודל ההוצאות והמתנות . כיום , אין לכך שום הצדקה בגלל תנאי המחיה הקשים . מסופר על מורה בית ספר המוכר כתמים , אשר ביקר אצל ארוסתו בימי החורף הגשומים מאד , כנראה בחודש שבט , הביא מתנות לארוסתו וגם הביא בשר ופתחו מנגל רציני , אכלו ,שתו וטוב להם על הנשמה , והזמן עבר לו חיש מהר ולא הבחינו איך הזמן רץ מהר והנה השעה מאוחרת , לארוסה לא נעים לה בגלל הבושה לומר לו לישון אצלם בבית , כי הוא היה מכפר אחר והגשם נשמע בשצף קצף , והנה הוא עמד ללכת הביתה ולחזור לכפרו . הארוסה ביקשה מהאבא שלה להפציר בו שלא ייסע בגלל תנאי מזג האויר וחששה שיאונה לו רע -תאונת דרכים או שמא יירדם תוך כדי נסיעה . ואכן הזמינו אביה להישאר ולישון אצלם כי חדרים יש ובשפע וכמו שאומר הפתגם "אל מחל אל דיק ביוסע אלף סדיק " -כלומר המקום הצר יכיל אלף חברים . אך הארוס סירב ותירץ את כוונתו ללכת הביתה .. אבי הארוסה ניסה שנית להניאו מלנסוע אך שום דבר עזר והארוס עמד על רצונו לנסוע . וכך היה הוא ניפרד מהם במלים לילה טוב ותודה על האירוח הנעים "תסבחו עלא ח'ר " . והנה אחרי שעה קלה שומעים דפיקות על הדלת , בסביבות השעה אחת בבוקר. התעוררה הארוסה עם אביה וכל המשפחה וכנהוג ניגש הגבר לפתוח את הדלת ולתדהמת כולם עומד בדלת הארוס ובידו חבילה . שאלוה מה קרה שחזרת ? חזרתי לאחר שהבאתי את כלי הגילוח עם הפיג'מה השיב ונכנס פנימה ועיני כל פני המשפחה ליווהו בהפתעה גמורה עם צחקוק קל . תספורת ותגלחת במסורת הדרוזית כל דרוזי דתי , חייב לגלח את שיער ראשו עד הגולגולת . הדתיים מאד חייבים לגדל זקן ושפם. אין לגדל זקן בלי שפם . כל אדם מסורתי , חייב לגדל שפם , כי הוא סמל לכבוד, אך אין הוא חייב בגידול זקן. הדרוזי נשבע בשפמו ובזקנו. השפם נקרא "שרף" - היינו כבוד אומר השייך "וחיאת שרפי" -כלומר אני נשבע בשפם שלי שהוא הכי יקר אצלי שאני צודק. פעם היו מענישים בגזיזת חלק מהשפם , עד שיבלוט ההבדל בין צד לצד . זו היא פגיעה חמורה . הצעירים היום , אינם מגדלים שפם והם מנסים להדמות לכלל הצעירים במערב ובעולם המודרני , והמסורת מהם והלאה. האשה - אינה גוזזת את שיערה . היא קולעת אותו בשתי צמות ארוכות , כשמידי פעם היא מתירה אותן לצורך חפיפת הראש . הדרוזיות הדתיות והמסורתיות אינן מגיעות לספריות ואינן שמות איפור ואינן משתמשות בדברי קוסמיטיקה בכלל , הן שומרות על הופעה צנועה והדבר היחיד שמותר הוא לשים כוחל. הדרוזים מקפידים על ניקיון גופם , כמו נקיון הלב ,והפתגם אומר "אל נט'אפה מן אל אימאן "- היינו הנקיון עיקרו מהאמונה , כך הם מאמינים . יש לרחוץ את הידיים לפני הנגיעה בספרי הקודש וגם לנשק אותם מס' פעמים ולהגביה למצח עם נגיעות קלות , לשם יראה וקדושה.בנושא זה נאמרו מס' פתגמים ואמרות . אחת מהן "אללי מא יחטניש כוחל פי עינו מא אג'עלוש מרכוב פי רג'לי " - היינו מי שלא ישימני לכחל בעינו -גם נעל לרגלי לא אשימנו . הדרוזים משתמשים בכוחל לייפוי העיניים וכל בית דואג שיהי בו "מוכחלה " -כלי ששמים בו כוחל . הכוחל נטחן מאבן מיוחדת בצבע כחול טורכיז , האבקה נשמרת בבקבוק קטן המוכנס לבד קשה מקושט בעגילים של זכוכית או מטבעות כסף עתיקות או מחרוזות צבעוניות מניילון או חרס. הכלי שמשתמשים בו להוצאת הכוחל מהבקבוק נקרא "מיל " דמוי עפרון מחודד מעץ יקר וקשיח ומקושט היטב. כל סוגי הנעלים נקראים בערבית "מרקוב " דבר שרוכבים עליו , היינו -הוא החלק התחתון . העין- היא החלק החשוב ביותר והנעלה ביותר והנעל - הוא החפץ הנקלה ביותר במלבושים . הצעיף שלובשים הדרוזים על הראש נקרא "כופיה " - על שם העיר כופה שבעירק . בלהג הסורי היא נקראת "כפיה " ובלהג הבבלי -"כפיי ". דרך המרקדים לקחת מטפחת בידיים , לגולל , לסובב ולהניף אותה בשעת הריקוד . והרקדן הראשי שתמיד מוביל את הלהקה נקרא "רואס " -היינו העומד בראש והוא תמיד מניף מטפחת בידו ומנופף בה בתנועות קצביות . עוד אומרים בדרך המשל " אג'מל מן ד'י אל עמאמה " - היא יפה יותר מחובש המצנפת . סעיד בן אל עאס בן אמיה , היה מושל ידוע . הוא יפה וכאשר היה צונף את מצנפתו , היו הנשים יוצאות לראותו . יש אומרים , שהוא נקרא " בעל המצנפת " , היינו - בעל השררה , כי המצנפת היא סמל השררה . כנאמר : "...וצניף מלוכה ביד אלוהיך ..." (ישעיה סב'4 ) " ...ואמר ישימו צניף טהור על ראשו ..." (זכריה ג'8). החתן הדרוזי במס' כפרים עורכים לו טקס של תספורת עם שירה וריקודים , הצעירים מקיפים אותו מסביב ושרים לכבודו שירי שמחה והלל כאשר הספר עושה את המלאכה . אסור לזרוק את השיער בחוץ או ברחוב לבל יקחו אותו הקנאים ויעשו כשפים נגדו אצל מגידי עתידות וידעונים ועושי כשפים . אני זוכר את אמי כאשר היתה מסתרקת אחרי חפיפת שיער ראש , היתה אוספת את השיער הנושר ומכניסה אותו בין האבנים של הקיר או הגדר מסביב לבית , היא היתה מכניסה אותו עמוק שלא ניתן להוציא אותו בכלל . ואלי מכאן צמחה האמונה בסיפורים העממיים שמי ששורף שערה אחת תיכף ומיד מופיע השד או העפרית "עלי באבא " ומיישם כל בקשה שלך במהרות הבזק . בשעת קיום נדר לילד קטן גם כן מספרים אותו לפני הקהל החוגג אשר שר ורוקד לכבודו . אבא שמח על הולדת בן זכר אחרי מס' בנות נוהג לא לספר את בנו עד גיל חמש ובחפלה רצינית עם כבש ותבשילים והרבה מוזמנים גוזזים לו את השיער -קיום נדר. (ראה פרק קיום נדרים). אדם דתי שהולך לבית התפילה ולא גילח את שיער ראשו היטב ועד הסוף נקרא "מסוף " והמאם האחראי על בית התפילה שהוא מעין רב "סאיס " מעיר לו על כך ומבקשו להבא לגלח את שיער ראשו כמו שצריך אחרת הוא ינודה מהתפילה " יוקאטע " -כלומר יורחק למס ימים מהתפילה . כידוע הדרוזים חייבים להתפלל יומים בשבוע ; יום ראשון בערב ויום חמישי בערב " לילת אל ג'מעה " , יום השבתון של הדרוזים הוא יום שישי . הדרוזים מאמינים שיום הדין יהיה ביום שישי - ביום חג הקורבן . הדרוזים הדתיים לא צובעים את שיער זקנם או השפם שלהם בשום אופן וכיוון שאסור לעשן תמיד הזקן והשפם לבן ללא צבע צהוב בהשפעת הסיגריות .השייכים הדרוזים תמיד מסרקים את זקנם ואת השפם כדי שיראו במיטבם דבר אשר מוסיף הדר וכבוד.ובכיס הטן שלהם תמצא מסרק מקופל לשעת צורך . המוהר במסורת הדרוזית המוהר במובנו המקובל הוא השלשת כספי החתן לכיסיו של אבי הכלה . המוהר אינו נפוץ בחברה הדרוזית . אומנם , קשה לומר שאין מוהר אצל הדרוזים , אולם אין להכליל בשום פנים ולקבוע כי מנהג זה מקובל גם בחברה הדרוזית . משפחה דרוזית לא תסכים לעולם לקבל מהחתן "תמורה " עבור כלתו , שהיא בת משפחתם ולא תרשה לעצמה להשתמש בכספי הארוס שלא לצורכי ביתם לעתיד שלו ושל כלתו . משפחות שאכן משלשלות לכיסן מכספי החתן הן , בדרך כלל , משפחות הזקוקות לעזרה כספית , או "אינן מיוחסות " כפי שמבטאים זאת הדרוזים . משפחות דרוזיות רבות , לא זו בלבד שאינן מקבלות מוהר , אלא אף משתתפות בהוצאות נישואי הבת , על ידי קניית תכשיטים , בגדים וריהוט לזוג . דבר זה אינו הכרחי , בחברה הדרוזית , כי אין הכלה מביאה נדוניה , אך רוב המשפחות שיכולות להרשות לעצמן מבחינה כלכלית - נוהגות כך . ההשתפות בהוצאות נישואי הבת , מעלה את קרנה של הכלה בעיני משפחת החתן והבת רואה בכך סימן להיותה בת למשפחה טובה . צעד כזה , מצד משפחת הכלה , אינו מתפרש כפי שמקובל בחברות מזרחיות אחרות , כנחיתות כבוד מצד משפחת הכלה והכלה עצמה , אלא להיפך . כיוון שהמוהר אינו אסור מבחינה דתית , בחברה הדרוזית , אלא רק בלתי רצוי מבחינה חברתית , הרי ישנם מעטים שמנצלים מצב זה ומקבלים מוהר במובנו המקובל . הן ההנהגה הדתית והן הצעירים , נאבקים מזה שנים רבות בתופעה שלילית זו ולא פעם מצא מאבק זה , ביטוי בעיתונות הכללית , בעיתונות הדרוזית ובאסיפות ראשי העדה וההנהגה. ההנהגה הדתית הדרוזית ערה לא רק לרקע החברתי של הבעיה , אלא גם לסכנה של נישואין עם לא-דרוזיות , שהפכה להיות ממשית בשנים האחרונות . בית יד לבנים הדרוזי כשעלה ארצה חסיד אומות העולם סיר לורנס אוליפנט , הוא התגורר בדליית אל כרמל יחד עם אשתו אליס ומזכירו , הוא המשורר נפתלי הרץ אימבר אשר חיבר את " התקווה " (ההמנון הלאומי). אוליפנט התגורר בדליית אל כרמל בין השנים 1982 -1886 . בשנת 1882 נבנה הבית הידוע היום כבית אוליפפנט. אוליפנט כותב בספרו חיפה " הדרוזים אט אט הם מהגרים להר הדרוזים מקום שם כבר נמצאים שני שלישים של האומה שהגיעה לעצמאות למחצה , הדרוזים נטולים כל הגנה וסובלים עוולות רבות מהשלטון התורכי העושק וברגע של התלהבות כותב אוליפנט :"הדרוזים הם הציבור החביב ביותר שבכל תושבי א"י " . בשנת 1982 ביוזמתו של הח"כ לשעבר , מר אמל נסר אל דין אשר רתם את משרדי הממשלה , הפך בית זה לבית יד לבנים של העדה הדרוזית , הבית הוא מוקד להנצחת זכרם של החללים הדרוזים שנפלו במערכות ישראל . הבית מבליט את ברית הדמים ושותפות הגורל הקיימת בין הדרוזים ליהודים בישראל . כמו-כן כולל בית זה אולם תרבות ע"ש מנחם בגין ז"ל ואמפיתיאטרון ע"ש משה דיין ז"ל . בבית מוצגת מורשת הקרב של העדה הדרוזית , וכן נמצא בו אולם תרבות ע"ש יצחק רבין ז"ל , קיר השלום ומוצגים תרבותיים נוספים . בבניין מתקיימת פעילות תרבותית עניפה . הישוב הדרוזי בא"י הישוב הדרוזי בארץ ישראל קיים מאז ייסוד הדת הדרוזית במאה האחת עשרה. בספרי הדת יש איזכור לפעילים ומפיצים ואנשי הגות אשר חיו בכפרים כמו ירכא , ג'ת , פקיעין , בית ג'ן ועוד. מוזכרים כפרים דרוזיים , שאינם קיימים היום . הישוב היה קטן ומנה רק אלפי תושבים בלבד . ישוב זה זכה בתוספת משמעותית בתחילת המאה השבע עשרה בזמן שלטונו של האמיר פח'ר אל דין אל מעני השני (1585-1635) ,שלטונו השתרע על חלק ניכר מאדמת צפון ארץ ישראל והשפעתו הגיעה עד לרצועת עזה והנגב בדרום .הוא החליט לבצר את שלטונו בארץ ישראל ע"י ישוב מספר גדול של משפחות דרוזיות בגליל ובכרמל . לשם כך הוא הקים ששה עשר כפרים בכרמל ואיכלס אותם והקים מספר כפרים בגליל . מסוף תקופת השלטון המעני הדרוזי בלבנון ובצפון ארץ ישראל ועד שנת 1948 שבה היתה הגירת משפחות בין האיזורים הדרוזיים בלבנון , סוריה , א"י וירדן , הנוסע בורקהרט טוען : שכל השואל אותם על זמן התיישבותם מקבל תשובה :"לפני זמן רב " . עוד מראשית יסודה של הדת הדרוזית כעדה דתית נפרדת . התפשטה התיישבות הדרוזים בארץ ישראל ובמיוחד בחלק הצפוני של האיזור - בהר הכרמל ובאיזורי הגליל המערבי , בגליל העליון , גליל תחתון , איזור הבניאס ומטולה. הגירות דרוזיות גלי הגירה של משפחות דרוזיות נגרמו עקב מלחמות שונות ובשל מאבקים פנימיים ולהלן נקודות ציון מרכזיות לגלי ההגירה: 1624 -הגירת אחים מלבנון לעבר א"י לצורך התיישבות ספר תחת השלטון הדרוזי . 1685 -הגירה מלבנון להר החוראן (איזור טרשים מבודד , פראי וקשה למעבר ). 1711 - הגירה מלבנון לסוריה , מאבקים על השלטון הפנימי בעדה . 1838 - הגירת משפחות דרוזיות מהכרמל והגליל לעבר סוריה ולבנון בשל רדיפות של הפולש המצרי בתקופת התורכים "אברהים פח'ה " (אברהים עלי ). 1860 -הגירה מלבנון לסוריה בעקבות מלחמת האזרחים בין -עדתיים בלבנון בין הדרוזים למרונים (נוצרים). 1925 - הגירה מחוראן (הר הדרוזים) אחרי המרד נגד הצרפתים , לעבר לבנון , ישראל וירדן . 1948 - הגירה מסוריה של לוחמים דרוזיים לצפון א"י . כיום כמעט ואין הגירה דרוזית , להוציא הגירה לצורך נישואין . המסורת החזקה והקשר לבית האב מהווה גורם המונע נטישת צעירים את הכפרים , תוך זיקה חזקה להמשכיות קיום הקשרים בתוך החברה המורחבת והמשפחה המצומצמת בכפר לרבות בכפרים השכנים בארץ . לאורך כל ההיסטוריה מאז כאלף שנה ועד היום שמרה העדה הדרוזית על קיומה וצביונה ולפעמים במחיר של הקרבה ובעצם תולדות הד