מה החוץ לארץ הכי זול שביקרתם בו אי פעם?
דיל לתורכיה ב - 199 $ ? שייט בים התיכון ב - 149 $?
לא משנה כמה בזול נסעתם, אני עשיתי את זה יותר בזול.
רק 95 ש"ח. בלי דרכון, בלי מזוודה.
יצאתי לטיול בחומוסיות החוצלארציות של העיר העתיקה בירושלים.
וכשאני אומרת חוץ לארץ, אני מתכוונת לחוץ לארץ - ארץ אחרת, עם אחר, חנויות אחרות. הכל אחר, שונה, זר. הייתי מוסיפה גם עוין, כאילו ביקרתי בארץ אויב, אבל העוינות לא נתלתה על שלט חוצות ענק. היא היתה בקטנה. במבטים, בניואנסים הדקים, באמירות חרישיות בערבית מסוננת מתחת לשפם כשחשבו שאף אחד מסביב לא מבין את השפה.
אבל אם להתעלם מהזרמים התת קרקעיים האלה של האיבה, הטיול היה מהנה ביותר.
בשמיים נתלו מעלינו עננים אפורים, כבדים כאלה כמו בתמונה למטה. ברדיו אמרו שצפוי גשם, ואכן קצת טיפטופים בתחילת הבוקר נעמו לנו מאד. בהמשך - משבי רוח קרירים סחטו קריאות התפעלות מצד המטיילים שהגיעו מהשפלה, וגרמו לנו הירושלמים להתגאות כאילו לפחות יש לנו יד ורגל או בעלבתיות על מזג האוויר הנהדר שלנו.
את הסיור התחלנו בככר ספרא, מתחם העיריה האקסטרווגנטי של ירושלים. ישבנו על מדרגות האבן הרחבות במרכז הככר, בטח דוחו"ת החניה שלי לאורך השנים מימנו שם כמה וכמה מטרים מרובעים, והקשבנו להרצאה קצרה על החומוס: זנים, דרך טיפול והכנה, המאכל הלאומי של מי הוא החומוס - שלנו או של הערבים ועוד הגיגים חומוסיים. אני הבטתי מסביב, ראיתי את כל ההמונים אצים רצים מסביבנו לטפל בכל מיני ענייני ביורוקרטיה בעיריה, וחשבתי לעצמי שאיזה כיף שאני נמצאת כאן לטיול ולא לטיפול בבעיות ארנונה למשל...
מככר ספרא ירדנו דרך מוסררה לכיוון העיר העתיקה. קצת חששות ומבטים מוגנבים לעבר המאבטח שלנו, לוודא שהוא עושה את עבודתו נאמנה. הוא עשה.
מגיעים לתפר, לכביש שמפריד בין העיר שלנו לעיר שלהם. אני מזמינה את כל מי שמדבר על ירושלים המאוחדת, העיר שחוברה לה יחדיו, לבוא ולעשות ברגל את המעבר החד הזה בין לבין. אם זה איחוד אז אני מלכת אנגליה.
ברחובות הריקים יחסית של השכונה האמריקאית עשינו את דרכנו לתחנה הראשונה, חומוס עכרמאווי. המדריך מסביר שמוצא המשפחה הוא מעין כרם, וכל אחד מהבנים הקים לעצמו חומוסיה בשם עכרמאווי, כך שאל תתפלאו למצוא אותן במיקומים שונים.
זו שאליה הגענו נראתה כמו מקום שלא הייתי עוצרת לידו בחיים. ככה מבחוץ:
וככה מבפנים:
מקרר התצוגה ריק, חוץ מקצת חמוצים. מתקן הטיגון של הפלאפל מנירוסטה מבריקה, בלי רבב. המתקן בן 13 שנה, הסביר המדריך, ונראה כאילו נקנה רק אתמול, מה שמרמז על רמת התחזוקה והנקיון במקום. נרגענו, אפשר לאכול בשקט.
המדריך מזמין 2-3 מנות חומוס, 2-3 מנות מסבחה, 2-3 צלחות עם פלאפל חם, והרבה פיתות.
אנחנו מוכנים לטרוף! אמרו לבוא רעבים, אז באנו רעבים.
כל 3-4 אנשים התלבשו על צלחת חומוס, וככה בעמידה, ברחוב, בפתח המסעדה, עמדנו וטבלנו:
כשחזרנו הביתה עשיתי ליעקב סקנדל איך זה שבכל התמונות שהוא צילם אותי - הפה שלי מלא. כל כך לא יפה, לא אסתטי, לא מציג אותי יפה... הבחור התגונן ואמר שדווקא ניסה לתפוס אותי בלי אוכל בפה אבל לא מצא הזדמנות כזאת. (במילים אחרות - כל הזמן טחנתי)
בחלקי נפלה צלחת עם מסבחה. פיסות הפיתה התקשו מאד להרים את גרגרי החומוס השלמים, וככה חיסלתי כמעט פיתה שלמה בנסיונות סרק לטעום קצת חומוס. חייבים מזלג!
בשלב הזה בני מעי שיוועו לדבר האמיתי, ונכנסתי פנימה, הזמנתי לי חומוס בפיתה עם פלאפלים חמים, שילמתי 6 ש"ח לכל המנה (מה אפשר לקנות אצלנו ב - 6 ש"ח?) והתענגתי על מה שבדיעבד אני יודעת להגיד שהיה החומוס הכי טוב שאכלנו בסיור. באותו רגע לא ידעתי את זה, החומוס נטעם לי קצת תפל מצד אחד, וקצת חמצמץ מצד שני - יותר מדי לימון. אבל אחרי שטעמנו את החומוסים בהמשך, זה קיבל את הציון הכי גבוה, אפילו יותר גבוה מחומוסים מיתולוגיים כמו אבו שוקרי ולינא.
מה שקצת העמיד לנו את האוכל בגרון היו מבטי השיטנה של בעל המקום ואנשי הצוות שלו. אף אחד מהם לא נמנה על אוהבי ישראל. שום צל של חיוך, שום פנים נעימות סבר. איפה הכנסת האורחים המפורסמת של הערבים עם האהלן וסהלן? הלכה לאיבוד, כנראה מכורח הנסיבות.
תסכימו אתי שלא הכי נעים לאכול תחת מבטים כאלה? הסיבה היחידה שהוא סבל אותנו שם היא בשביל הפרנסה. טוב זה ברור, הרי לא רציתי שיהיה חבר שלנו פתאום, רק תזיז טיפה את זוויות השפתיים כלפי מעלה?
אחרי שנים שכף רגלי לא דרכה בעיר העתיקה - 15 שנה לפחות וקרוב לוודאי שגם יותר רק זכרוני אינו מגיע כל כך רחוק - פתאום מצאתי את עצמי שוב צועדת ברחוב סאלאח א-דין. פעם היו שם חנויות אופנה וקוסמטיקה, חנויות ספרים, כלי בית יפים.
היום יש שם חנויות בגדים מזעזעים, עם שלטי מכירה גדולים כתובים על בריסטולים, כל החנות ב - 19.90 ש"ח, הרבה קומביניזונים והלבשה תחתונה ורודה ולבנה, כמה חנויות סטייל בזאר של הכל בדולר, שמוציאות למדרכה צעצועי פלסטיק ואופניים וסירים ומחבתות - ככה מגדילים את שטח התצוגה או מוכרים בחוץ לקונים שלא נכנסים לבפנים. ומה שהכי תפס לי את העין, הרחוב היוקרתי של פעם - הפך לשוק של ירקות ופירות. בפתחי החנויות מונחים ארגזים ארגזים עם ירקות שאנחנו רק יכולים לחלום עליהם: קישואים בלדי בגודל אצבע, חצילונים קטנטנים כמו כדורי פינג פונג, מלפפון ירושלמי שנקרא פאקוס, המון תאנים ישר מהעץ, הרבה שקדים ירוקים, ערימות של עלי גפן טריים, שזיפים שמכון וולקני עוד לא הצליח לקלקל ועוד ועוד.
אבל אנחנו בענייני חומוס!
הדגימה הראשונה פתחה לנו תיאבון ואנחנו שועטים במרץ לחומוסיה הבאה - אבו עלי:
כאן כבר ממש ירדנו פנימה לתוך מסעדה בקומת מרתף, התיישבנו מסביב לשולחנות, ושוב המדריך הזמין כמה מנות שצריך היה להתחלק בהן. יעקב תיגבר אותנו בקנייה של מסבחה ופלאפל ושתיה והחלקנו הכל בגרון בהנאה רבה.
כאן אולי המקום לציין שהחומוס הערבי לא הפיל אותנו מהכסא, או מהרגליים.
הוא טוב, ללא ספק, טרי וטעים. אבל החומוס שלנו לא נופל ממנו בהרבה, ולפעמים אף מתעלה עליו. כשאני אומרת "שלנו" אני מתכוונת לטעמי, לפינתי, לרחמו, לאבו חסן ביפו, ליונס בצומת גולני, לסעיד בעכו וכו' וכו'.
החומוס של העיר העתיקה קצת תפל - הבנתי שהם נגד הוספת מלח. מה שנותן את הטעם הטוב זה שמן הזית המעולה, מיץ הלימון הטרי, ותערובת השום/לימון/פלפל חריף שהם מפזרים מלמעלה, יאממי.
והפיתות? אין על הפיתות שלהם.
הגיע הרגע להפרד מהשכונה שמחוץ לחומות, ולהכנס פנימה אל תוך העיר העתיקה.
דרך שער הפרחים נכנסנו לרובע המוסלמי.
התחושה לא נעימה. המאבטח נכנס לדריכות מוגברת.
התחנה הראשונה שלנו היא אצל אבו שנב, או כמו שאהוד בנאי קורא לו בשירו - אנקל מוסטש.
הכנאפה מתוקה - אהוד בנאי
מילים ולחן - אהוד בנאי
מי הולך היום בשוק
בסמטאות הצוננות
יד ביד עם אהבה ראשונה
שיכור מכל הריחות החריפים
במורד רחוב הבשמים.
בדרך לאנקל מוסטש
עולה לדניש טי האוס
מתרגל את האנגלית עם הציבור המקומי
מעיין חזרה, או אולי הבקרוב
של המסע העתידי...
הכנאפה מתוקה
יש עדיין ריח של קטורת באוויר
הכנאפה מתוקה
אני זוכר את האור הבהיר
עשרים שנה אחר כך
לא יראו אותי בעיר.
אנקל מוסטש הוא האבו זקן בחולצה המשובצת:
יש לו את הפלאפלים הכי מיוחדים במזרח התיכון. הוא לא עובד על הקטנים, דמויי הגולות. הוא הולך על גדול...
מצד שמאל של מתקן הטיגון אלא הם פלאפלים ממולאים בבצל מטוגן. כל אחד בומבילה - ארוחה מלאה... לידם - קובה נאבולסייה - ממולאת בשר וצנוברים, הכי טעימה שאכלתי מתישהו בזמן האחרון... וגולת הכותרת, בקצה הימני ... או בתמונה למטה -
פלאפל בצורת פרח, גדול, וממולא בגבינה משולשת... חבל"ז.
כשזה חם והגבינה בפנים מותכת - זה באמת מעדן:
בשלב הזה, אחרי כמה מנות חומוס, והרבה פלאפלים מכל הסוגים, כבר היינו די אבוסים.
מזג האוויר הירושלמי התחיל לבגוד בנו, והשמש קפחה על ראשנו בעוז. האוכל הצמיא ושתינו בלי סוף לימונענע טעים, גרוס עם קרח - זה הלהיט עכשיו ברוב הקיוסקים ומקומות האוכל בעיר העתיקה. בחלק מהמקומות זה מופיע בתוך מכונות הברד, כמו האייס קפה אצלנו, אבל יש בזה פחות קרח, זה במרקם של שתיה ולא של ברד, אבל טעים טעים.
ועכשיו - הגיע השלב של המתוק, לא?
קבלו את הבסבוסה נוטפת עסיס הסוכר, ולידה את ההריסה עם הפיצוחים מלמעלה:
וזה מה שנשאר לו אחרי שהקבוצה שלנו גמרה לפשוט לו על שני המגשים:
הוא היה אמור להיות מאושר, לא? עשינו לו יותר מאשר סתם את היומית שלו. אבל החיוך לא ממש עלה על שפתיו. בכלל, כל האנשים בהם נתקלנו לא חייכו, כולם היו מרי נפש וזעופי פנים.
אף אחד לא אמר לנו משהו מפורשות (חוץ מכמה הערות ששמענו בדרך, וכמעט ריב באחת הנקודות עם בעל חנות ממורמר שלא נכנסנו אליו) אבל הכל היה שם באוויר.
ברובע המוסלמי הרבה חנויות סגורות, תריסים מוגפים, הכל די מת כזה. גם כמה מהחומוסיות שהיינו אמורים לבקר בהן היו סגורות ללא כל סיבה נראית לעין. זה לא חג, ולא שביתה, ולא עוצר, ולא יום האדמה או הנאקבה או מי יודע מה. אולי פשוט היאוש, הידיעה שאין כל כך בשביל מה לפתוח - מחזיק את הדלתות נעולות על מנעול ובריח:
הקירות מלאים גרפיטי. פה ושם יש גרפיטי יזום, המדריך הסביר לנו שכאשר מישהו יוצא לחאג', לעלות לרגל למכה, עם שובו מכינים לו קבלת פנים חגיגית, כולל קישוט קירות הבית שלו בציורים וסמלים דתיים. כמו זה למשל:
וככה הסתובבנו ברחובות די ריקים ושוממים, עם חנויות סגורות וקירות מעוטרים, עד שבאפינו עלה ריח ניחוח... עוצרים רגע, מנסים להבין מה זה. ריח של מה? קשה לנחש, אבל משהו קלוי... או בעצם - כמו חלבה כזאת.
ובכן, הגענו לבית חרושת לטחינה. הטחינה של "אל גבריני". מפעל כמעט ביתי ששני אחים מייצרים בו טחינה בשיטות של פעם, בלי להוסיף תוספים ובלי לסטות מהמסורת שאבא שלהם לימד אותם. הם סיפרו שאבא שלהם עבד במפעל הזה למעלה ממאה שנה, מכשהיה בן שמונה וכמעט עד שנפטר בגיל 120 שנה. את אריכות החיים שלו הם מייחסים לאכילת הטחינה על כל נגזרותיה. הם מספרים שבן הזקונים שלהם נולד לו כשהיה בן 101... גברים, רוצו לקנות קצת מהטחינה הזאת...
ככה קולים את השומשום בתנור, לא מקנאה באיש הזה על העבודה שלו, בעיקר בימי הקיץ החמים:
על המדבקה שמקשטת את המוצרים שלהם כתוב: טחינה לבנה - סומסומ נקי, ובאנגלית
(לא יודעת על מי הם כועסים או משתגעים) mad in holy land
צילמתי קטע וידאו קצר שמסביר קצת את התהליך. נראה לי שכדאי לשים לב למה שהוא אומר, אפשר אולי ללמוד דבר או שניים:
יצאנו משם עם קילו טחינה, בקבוק שמן שומשום וקצת "כוסבה" שזה שומשום מופרד מהשמן שלו ומעורבב עם סוכר - מעדן מלכים. בדרך נקרעה לי שקית הניילון וכנראה שהכוסבה נפלה ממנה... מקווה שמי שמצא את זה אכל מהר לפני שהתקלקל, אחרי כמה שעות זה הופך לבלתי אכיל ואז נותנים את זה לבעלי חיים.
בשלב הזה כבר היינו די עייפים. חרשנו את הסימטאות, הלכנו קילומטרים. ירדנו ועלינו כל כך הרבה מדרגות, ממש שיעור בסיבולת לב ריאה. ואז פתאום יצאנו מהרובע המוסלמי ועברנו לאיזור היותר מתוייר של העיר העתיקה. הסמטאות גדושות התיירים והחנויות. פוווו כמה צפוף היה שם. ערב רב של אנשים - ישראלים, דתיים לבושי קפוטות בדרך אל ומהכותל, תיירים, והרבה מקומיים. פה ושם בעל חנות הזמין אותנו להכנס בקריאות תפדלו, אבל בגדול - אין שידול כמו פעם.
ביקרנו בעוד כמה חומוסיות, ביניהן אבו שוקרי המקורי והלא מקורי, (זה הלא...)
ואחר כך במסעדת הדגל של החומוסיות - לינא. שם עלינו לקומה השנייה, מילאנו את כל השולחנות שלהם, ואכלנו חומוס ומסבחה לא רעים אבל לא יוצאי דופן. באמת לא בשורה גדולה. נחמד, לא יותר. (לטעמי כמובן, אבל נראה היה לי שדי יש הסכמה כללית בין כולם. החוויה שווה, החומוס לא מי יודע מה.)
זה החומוס של לינא:
וזה התפריט שלהם: (איפה אפשר עוד להזמין אוכל במחירים האלה? וקפה ב - 6 ש"ח?
סלט ערבי עולה אצלנו 30-40 ש"ח, וכאן 9. יותר טעים ובאותה כמות.
לא סיפרתי את כל מה שהיה, דילגתי המון ושכחתי הרבה. אבל אני לא רוצה לקלקל ל"בית שמואל" את הפרנסה. הם מוציאים טיולים כאלה כמעט כל שבוע, אפשר לבדוק באתר האינטרנט שלהם. המחיר לאדם כמו שכתבתי בהתחלה הוא 95 ש"ח, וזה כולל את טעימות החומוס והפלאפל לאורך המסלול. בכל מקום המדריך קונה מכספו כמה מנות ומחלק בין המשתתפים.
ולקינוח - הנה סתם עוד כמה תמונות נחמדות שיעקב צילם. הקרדיט לתמונות כולו ליעקב מנוחין, חוץ מהוידאו שאני הסרטתי. אני מציינת את זה בשביל לא לקלקל את שמו הטוב עם החובבניות של הצילום שלי...
