הודעות אחרונות בפורום החברותא

10.1.09

עופרת יצוקה

יום שישי, 6:40 בבוקר... זו בדרך כלל השעה שאני מתהפכת במיטה את ההיפוך האחרון של הלילה, השינה המתוקה הזאת של רגע לפני שמתעוררים..
הפעם, בשעה הזאת אני כבר על כביש ירושלים, יורדת את הקסטל בערפילי בוקר אפורים וכביש ריק כמעט לחלוטין.

האוטו עמוס. הבגאז' מלא, המושב האחורי מלא.
לידי יושב גבר עצבני ששכחתי לקנות לו אתמול סיגריות והוא מסתובב כמו ארי בסוגר, צריך את הפיקס שלו. מלבד בעיית הסיגריות, יש לו גם בעיה של הסכמה/השלמה עם מה שאנחנו עושים הבוקר. 'למה תמיד את צריכה להיות זאת שעושה דברים כאלה, למה את לא יכולה לשבת קצת בשקט..'. הוא לא רוצה לנסוע לרצועת עזה, הוא חושש - במידה לא קטנה של צדק.
אני מסבירה לו שלא צריך לדאוג, לכל כדור יש כתובת, והוא עונה שנכון, אבל הכדור כל הזמן מחפש, אז למה להתקרב אליו ולעשות לו חצי עבודה?

בנימה לא אופטימית זו אנחנו נוסעים בשתיקה מתוחה עד שואבה. הקיוסק שם פתוח 24 שעות, יש סיגריות. יעקב אומר שהוא צריך לפחות שתי סיגריות וקפה וזה יקח זמן, ואני אומרת - קח את הזמן שלך, אני צריכה ממילא לסדר את כל החבילות, להדביק עליהן את הפוסטר היפה שנוגה הכינה...

החניתי את האוטו בקצה של מגרש פתוח, והתחלתי להוציא את החבילות אחת אחת. דבק, סלוטייפ, שדכן - ממש משרד פתחתי לי שם וסידרתי את כל האריזות. קיבצתי כל מיני דברים שהיו בתפזורת, שנמסרו ברגע האחרון, שמתי בשקיות מרוכזות. ככה זה נראה שניה אחרי שגשם מעצבן התחיל לרדת ולהרטיב את כל החבילות: (נשארו עוד כמה בבגאז' ובמושב האחורי, אבל כבר לא הוצאתי בגלל הגשם!)

(דאגתי לחבילות שלא יירטבו, בטח דאגתי. אבל עוד יותר דאגתי לפן שלי שהלך פייפן!)

מהר מהר אספנו הכל חזרה פנימה, ויצאנו לדרך.
את המתח באוטו אפשר היה לחתוך בסכין. מה לעשות, אני לא מתביישת. אנחנו לא אנשים שמורגלים במלחמה ובפיצוצים, וכל התירגולת הזאת שבהישמע צבע אדום צריך לצאת מהאוטו, להישכב על הרצפה ולכסות את הראש עם הידיים פשוט מלחיצה אותנו.

לילה לפני כן יעקב צילצל לפיקוד העורף כדי לקבל הוראות... אחרי הכל, היינו בסיכון מאד גבוה. כל הדברים האלה שמתפוצצים בשטחים פתוחים - זה בדיוק אנחנו... המטרה הנייעת שדוהרת בשטחים הפתוחים...
אמרו לו לכוון את הרדיו ל - 101.5 FM, שם יש כל הזמן עידכונים בזמן אמת, כולל אזעקות.
התחנה לא נקלטת טוב ברדיו שלנו, מלא רעשים וזה מלחיץ אותו עוד יותר, איך נבדיל בין רעש לבין מידע חשוב או אזעקה?) אנחנו מתחילים להתווכח בינינו, מרוב המתח, ואני עוצרת בצד הדרך.
'תן לי, אני אמצא את התחנה...' אומרת הגאונית הגדולה. אחרי 5 דקות של משחקים אני מגיעה לאותה תוצאה שיעקב הגיע אליה לפני כן. אין ברירה, שמים על פול ווליום ועם רעשי רקע מעצבנים ממשיכים לנסוע.

יעקב הופך להיות 'השעון הדובר'... עוד 15 ק"מ אנחנו בטווח... עוד 13.... עוד 10...עוד 5... זהו! עכשיו אנחנו בטווח, תתחילי להתכונן!
הדבר הכי טוב שיצא מהכניסה לטווח זה שגם תחנת הרדיו נכנסה לטווח, וסוף סוף יכולנו לשמוע את השידורים.
חבל ששמענו.......

2 דקות אחרי 'שנכנסנו לטווח' - פורץ לשידור קול תקיף וברקע אזעקה.... וואו, זה מלחיץ! "צבע אדום, צבע אדום, אזעקת צבע אדום לתושבי באר שבע... בהישמע אות צבע אדום עליכם כך וכך וכך............"

אנחנו נושמים לרווחה, זה לא אנחנו, אנחנו רק ליד אשדוד.

יעקב מסתכל עלי במבט כזה של תוכחה, כאילו, מה, מה הבאת אותי לכאן... למה אנחנו צריכים את זה...
אני משחקת אותה קולית. לא מראה פחד, אבל בפנים מכווצת לגמרי. אני מצטערת לפגום בתדמית שלי, שבדרך כלל מקרינה ג'דעיות וגזעיות וכו' וכו'. בפנים - אני סתם נחנחית פחדנית.
האמת שאני לא פוחדת על חיי, באמת שטויות. אולי בפאזה הבאה של החיים יותר מעניין בכלל?
הבעיה היא שאני עדיין לא מוכנה להפרד מיקיריי. חייבת להיות כאן עוד כמה שנים. לראות את ילדיי 'מסתדרים', מביאים ילדים, לעשות להם בייבי סיטרים וכאלה. לא, זה קצת מוקדם לי לעוף מרוחה על פיסות של גראד.......

ככל שהדרך מתקדמת, ככה הולך הכביש ומתרוקן.
תנועת המכוניות בכיוון שלנו דלילה ביותר, ומאחרי אשקלון - אנחנו לבד על הכביש! פה ושם איזה רכב צבאי או משטרתי עוקף אותנו, אני נוסעת לאט נורא לא יודעת למה, יעקב כל הזמן אומר לי תני גז תני גז - רוצה להפטר מהר מכל הסיוט - ואני משום מה לא מצליחה לנהוג יותר מהר. באיזשהו מקום נעים לי לשמוע אותו אומר תני גז, בדרך כלל זה ההפך. הוא 'מזכיר' לי שהמהירות המותרת כאן היא רק כך וכך, ואת על כך וכך, ואל תייללי אחר כך כשתקבלי דוחו"ת מהמשטרה וכו'. ופתאום, ספר החוקים המהלך הזה אומר לי תני גז? ימות המשיח הגיעו...

הגענו למחסום. זהו, מי שאין לו מה לעשות כאן, לא עובר.

שימו לב איך הכביש שומם, אין יוצא ואין בא.
אחר כך, כשדיברנו עם החיילים שם, יעקב אמר משהו כמו "אני לא חושב שיש אפילו 4 ק"מ מכאן לגבול הרצועה" אז אחד החיילים צוחק ואומר לו - "איזה ארבע... בית לאהייה קילומטר וחצי מכאן"

אני מיד מרימה טלפון לרס"ר אביעד שאתו עמדתי בקשר כבר מליל אמש. הוא אמר שכאשר נגיע למחסום, אני אתקשר אליו, והוא יתן הוראה לאפשר לנו להמשיך הלאה עד הבסיס שלהם. אבל אני, השם בית לאהייה עושה לי את כל הבשר חידודין חידודין... אני אומרת לו, בלי להתבייש, אביעד, תעשה טובה, אני משקשקת מפחד. לא יכולה להכנס. אתה מוכן לשלוח מישהו לכאן?

הוא צוחק עלי. תעזבי שטויות, מה יש לך לשקשק..... אבל אני מתחננת, תבוא אתה לכאן!
סליחה אם אני מאבדת מניות כאן, אני פשוט לא עד כדי כך גיבורה. אמרתי לכם שאני צריכה קודם כל לעשות בייבי סיטר לנכדים שיהיו לי, ולקחת אותם לטיול בר או בת מצווה באירופה הקלאסית וכאלה, אני לא יכולה להרשות לעצמי ללכת מהעולם הזה עכשיו...

עד שאביעד יגיע, אנחנו קצת "מפשירים" ומתחילים להרגיש יותר נוח במחסום... יעקב לא מפספס הזדמנות להצטלם עם החיילים למזכרת...

ואז אביעד מגיע...

אנחנו עושים צילום אחד משותף אתו ועם הנהג של הרכב הצבאי, ואז מתחילים להעביר את החבילות:

האוטו הזה, כולו עמוס בציוד לחיילים. המון אריזות של מים מינרלים, ככרות לחם פרוס, קופסאות שימורים ועוד כל מיני דברים שלא זיהיתי, אבל כל חלל האוטו מלא במזון (אביעד והחבר'ה שלו יצאו במיוחד להצטיידות הזאת) ובקושי נשאר מקום לחבילות שלנו.
'מה, אברהם (איש הקשר של רותי ואריק) אמר שאתם מביאים כמה חלות...' אביעד אומר לי...
כמה חלות? זה מה שחשבו שנביא?
הם מה זה שמחים למראה הארגזים המלאים........
תוך שעה- שעה וחצי, זה אצל החבר'ה בטנקים' אביעד אומר, ואני מרגישה שהכל היה שווה את זה.

רגע לפני שאנחנו עוזבים את המחסום, אנחנו מצלמים את הדוכן המאולתר הזה, פשוט להראות לכם עד לאן מגיעה רוח ההתנדבות של העם שלנו:
האיש מצד שמאל בתמונה, מגיע לשם כל בוקר, עם עגללה נגררת שקשורה לאוטו שלו. הוא מביא אתו לחמניות טריות, תבניות ביצים, גזייה, ירקות, תרמוסים עם מים חמים - בקיצור מטבח מאולתר.
הוא מכין סנדוויצ'ים לחיילים, וגם לאזרחים, ומכבד כל מי שנכנס לרצועה לפחות בכוס קפה או תה חם, או בחביתות ושקשוקה וסנדוויצ'ים עם גבינה ועוד. הוא מרגיש שזה המעט שהוא יכול לתרום למאמץ המלחמתי. מיום שהתחילה הלחימה - הוא כאן בוקר בוקר... והכל חינם, כן???
אנחנו ויתרנו, כי על אף שהלחץ שלנו קצת נרגע - בכל זאת רצינו להסתלק משם כמה שאפשר יותר מהר.

בדרכנו חזרה היו כמה אזעקות וכמה נפילות, למזלנו הטוב בכל פעם זה היה בטווח אחר מזה שהיינו בו. כמה דקות אחרי שעזבנו את טווח אשקלון, היו נפילות באשקלון, וכמה דקות אחרי שהתרחקנו מאשדוד, היו אזעקות באשדוד.... אני שמתי רגל על הגז, ובאורח פלא האוטו נסע 120-130 קמ"ש. כן, אני לא מתביישת, ברחתי משם כרדופת שד, ואמרתי בלב אני רוצה לראות את המשטרה שתעיז לעצור אותי עכשיו על מהירות...

כשעברנו את הצומת שלפי החישובים של יעקב היא מעבר לטווח של הטילים, הוא נשף נשיפה ארוכה של אוויר, שיחרר את כל המתח ואמר - זהו, יצאנו.................
האטתי את המהירות, וחזרתי להתנהג ולהרגיש כמו בן אדם נורמלי... למרות שאיזשהו מתח המשיך לשמור על שרירים מכווצים לפחות לעוד כמה שעות.

הדרך אל ומ... נראית כל כך יפה. פסטורלית. שדות מעובדים, מלבנים של ירוק וחום וצהוב, שמש בהירה מציצה מבעד לענני הגשם הכבדים שהלכו והתפזרו יותר ויותר ככל שהשעה התקדמה. מה אגיד לכם?

כמו אין מלחמה בעולם...........

תזכורת לזה שכן יש מלחמה בעולם קיבלנו בשתי צורות.
א - לאורך כל הדרך התנופפו על עמודי החשמל דגלי ישראל! כמו ביום העצמאות.
זה נורא מעודד ומחזק לראות שורות של דגלים מתנופפים ברוח.
ב - שלטים מאולתרים שהכינו אנשים ותלו לצידי הדרך: "כל הכבוד לצהל" מצוייר על סדין גדול שנתלה בין שני עצים, או "חזקים בעורף - מנצחים בקרב" וכו'. נראה שאלו יוזמות של אנשים פרטיים, לא שלטים ממוסחרים או מקצועיים. כמה וכמה שלטים מהסוג הזה נתלו לכל אורך הדרך בואכה רצועת עזה וממש חיממו את הלב. בכתב יד, עם כתמי צבע, אותיות עקומות ולא שוות בגודלן - אבל כל כך אותנטי, כל כך אמיתי...

תודות

אני רוצה להודות לכל העושים במלאכה. לרותי ואריק שהסדירו את כל העניין ויצרו את הקשרים המתאימים במקומות הנכונים. לרותי שהתלוותה אלי לנסיעה לארח לי לחברה, ועשיתי לה יום לימודים ארוך עם שעות ארוכות בדרכים...

לאיש הקשר של רותי ואריק - אברהם חלווה - תורם בלתי נלאה שהוא וחבריו הצנחנים (ואריק בתוכם) מאמצים את גדוד הצנחנים הסדירים האלה. אברהם הוא  מוותיקי הצנחנים והיה בעצמו  מפקד כוח בפעולת התגמול בעזה ב 1955. הוא הזמין אותנו, אחרי המלחמה, לבקר באיזשהו מקום שלא ממש הבנתי מהו (החץ השחור?) אבל בסדר, נדבר על זה אחרי המלחמה...

לכל הנשים המקסימות שנרתמו והכינו ואפו וארזו וקישטו וגייסו בני משפחה וחברים לתרום גם כן
תודה לעמית שהביאה את החבילות - שלה ושל העוזרת שלה - אלי הביתה... .
תודה לספרדיה, לעידית ונומי, לעידית שהכינה גם בשביל חני, לציפי, לאספרגוס וכל חברותיה ולבית האבות של אמה, לחנהל'ה ולשרי ולחברה של שרי ויולה, ולחנהל'ה שהכינה גם עבור שונטל, לאפי ובעלה דוד - תודה גם על החבילות אבל גם על המפגש הנחמד וההזמנה לכוס קפה, וגם לאיילת בתם, וליהודית שטרחה ובאה לפגוש אותנו והצטרפה לקפה. יהודית, לצערי לא יכולתי להעביר את המכתב שכתבת לבן שלך (שהוא הרופא הצבאי של גדוד הצנחנים ונמצא כרגע שם) כי אביעד אמר לי שהציוד מיועד רק לסדירניקים ולא למילואימניקים, אז המכתב לא היה מגיע. החזרתי אותו הביתה, ולבקשתך אני אשמיד אותו.
לספרדי שאסף את משלוחי הצפון, וגם "התרים" את חבריו לעבודה...
לנוגה שהכינה את הברכה היפה.
גם ליעקב, שעל אף היותו נגד הנסיעה - בכל זאת שיתף פעולה להפליא ובלעדיו ספק אם הייתי נוסעת לשם..

ותודה מיוחדת לכל חברי הפורום שנתנו תמיכה מוראלית ועודדו, ובכלל - תודה על שאתם כאן, וממש לא חשוב אם יצא לכם לקחת חלק בפועל במבצע הזה או לא. מספיק שתמכתם מרחוק!

( עד פורים - אין יותר מבצעים, אתם שומעים???? )

אני מחזקת מכאן את ידי צבא ההגנה לישראל שלנו, את החיילים האמיצים שמגינים עלינו. שובו בשלום הביתה במהרה, כמנצחים!
אני מצדיעה לתושבי הדרום - לא יודעת איך אתם חיים את המציאות הזאת, אני בקושי שרדתי בה שעתיים-שלוש. מקווה ומתפללת שתבוא לכם רגיעה, ותחזרו לחיות חיים נורמלים.

זהו, תם ונשלם מבצע "עופרת יצוקה" של פורום בחברותא. עכשיו צריך להחזיק אצבעות שייתם ויישלם גם מבצע "עופרת יצוקה" של מדינת ישראל, ויביא לנו בטחון ורגיעה, אני לא מעיזה לכתוב גם שלום אבל מעיזה לייחל.