"איזה לחם תרצו לארוחת בוקר, לבן או מחיטה מלאה?
והאם יש משהו שאתם לא אוכלים - חלב, מיונז, דגים וכו'?"

כך שאלה אותי במייל בעלת הדירה שאצלה נתארח בעוד כמה ימים בלונדון.
וואלה, סימן טוב, חשבתי לי, נראה שבאמת אכפת לה משביעות הרצון של האורחים שלה.
וזה מביא אותי לחשוב על ההיבט האנתרופולוגי של המסע הזה שלנו.

נכון שבעיקרו הוא נועד לקחת אותנו למקומות חדשים, לארצות וערים שיהפכו מסתם סימון קטן על מפת העולם, למשהו מוכר וצרוב במוח.
אבל מראות נוף, יפים ככל שיהיו, לא מספיקים לי.
אני רוצה להכיר את בני האדם של המקומות האלה, את התרבות וההווי, את אורח החיים, את היום-יום של האנשים.
ומה יותר טוב מאשר לישון אצלם בבית?

את כל קובה למשל עברנו בבתים פרטיים של אנשים, מה שנקרא שם "קאזה פארטיקולאר".
בגרוזיה התארחנו גם כן בבתים, לפעמים טובים יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד זה נתן לנו תמונה אמיתית של החיים של בעלי הבית.
בגוואטמלה גרנו מספר שבועות אצל משפחה מקומית כשלקחנו שם קורס בספרדית, אכלנו אתם את כל הארוחות שלהם וחיכינו יפה בתור לשירותים או למקלחת יחד עם שאר בני הבית.
גם בקרואטיה התארחנו אצל משפחות, ישבנו לאכול את ארוחות הבוקר בגינה, תחת סככה של גפן עמוסת אשכולות כשמסביב עצי פרי נוספים, ובעלת הבית מגישה לנו פיצות (על הבוקר) ומרקחות מעשה ידיה. אני פשוט אוהבת את זה.

נכון, לפעמים מתעייפים קצת מה'ביתיות' הצפופה הזאת. אז מה הבעיה, בורחים ליומיים-שלושה למלון, ומתפנקים באמבטיות הקצף שלו או במזנון ארוחת הבוקר שמתחיל ולא נגמר. אבל זה לא מספיק לי בשביל להבין את הארץ בה אני מטיילת, אני מעדיפה את הקשר הבלתי אמצעי עם העם...

ועוד לא אמרתי מילה על החסכון הכספי - המחירים בבתים פרטיים זולים משמעותית בהשוואה לבתי מלון, וזה כמובן עוזר למתוח את תקציב הטיול לתקופה יותר ארוכה.

בקיצור - בשבוע הבא נישן בכלי מיטה של אשה אחרת...

לפוסטים קודמים של הבלוג