5.11.10

את הספארי בטנזניה החמצנו בגלל שברחנו כמו פחדנים מהחום והיתושים והמחלות של אפריקה. אז ספארי בסרי לנקה היה בשבילנו מעין פיצוי קטן, נחמא פורתא...

הבטיחו לנו ששמורת יאלה בדרום האי היא מקום מעולה לספארי, ורוב הסיכויים שאפילו נמרים נראה שם! נו, על נמרים אי אפשר לוותר.   יאללה, נוסעים ליאלה.

שמורת הטבע יאלה - YALA

הדרך דרומה היתה מצויינת - פיצויי על כבישי אתמול.  שעתיים וחצי נסיעה עברו עלינו בנעימים, בלי מראות יוצאי דופן בדרך. העין כבר התרגלה לירוק מסביב, והאמת היא שככל שירדנו מההר לשפלה - הלכו והתמעטו שיחי התה עד שנגמרו כליל. נכנסו לאיזור של כפרי מגורים קטנים לצדי הדרכים. שורה של בתים וצריפונים קרוב לכביש, ומיד מאחוריהם הג'ונגל שולט. מפעם לפעם דוכנים קטנים, בעיקר כאלה שמוכרים אגוזי קוקוס ובננות.

על הכביש כל מיני כלי רכב כפריים - טרקטורים, עגלות, טנדרים פתוחים. סביבה חקלאית.

היו גם כמה מפלי מים שירדו מההרים, עצרנו ליד אחד  שהיה מספיק גדול כדי לטרוח לעצור לידו ולצאת לצלם

העיירה הקרובה לשמורת יאלה ושמשמשת כבסיס יציאה לטיולי הספארי היא טיסהמהראמה, או כמו שהמקומיים נוהגים לקרוא לה - טיסה. לגמרי במקרה זו גם עירו של נאנדי הנהג שלנו, ואיך שנכנסנו אליה - הוא הפך להיות מין בעלבית כזה. פה ציפצוף לחבר על הכביש, כאן קריאה לעברם של בעלי חנות זאת או אחרת ושם עצירה להחליף כמה מילים עם מישהו. הגיע הביתה.
הוא הוביל אותנו למלון שבחר עבורנו והבטיח חגיגית - כאן תרגישו ממש בבית! המקום אפילו נקרא  My Village  כי כל אחד מרגיש שזה הכפר שלו.
לכו תסבירו לו שירושלים היא כפר מסוג אחר. בכל אופן התעייפנו כבר מלהיות לא מרוצים מכל מקום שהוא מביא אותנו אליו והחלטנו שסותמים את הפה. אנחנו כבר בסוף הטיול, נעביר את זה איכשהו אפילו אם המקום לא ממש לטעמנו.

בעיני דווקא זה קיבל ציון עובר, אבל יעקב כבר על סף שבירה.

החדרים יושבים בתוך גן נחמד ורוחש חיים, יש כסאות נוח יפים אבל מי יכול לשבת בחוץ - וגם החדר רוחש חיים. יתושים, זבובים, לטאה. אנחנו מדליקים מזגן על הכי גבוה, תוקעים לחשמל מכשיר אנטי יתושים, נמרחים בדוחי יתושים, ומבקשים - פליז פליז, תוסיפו לנו עוד טיפת אור בחדר. החושך הזה מכניסים אותנו לדכאון ואנחנו בקושי רואים אחד את השני או את החפצים שלנו. הם משתמשים בנורות סיניות, החסכוניות, בואט הכי נמוך שיש. מבטיחים לנו ללכת לקנות מנורות במיוחד בשבילנו.
אנחנו מתארגנים קצת בחדר, ומתכוננים ליציאה לספארי.
נאנדי סידר לנו את אחיו שיש לו ג'יפ ספארי, והוא מודיע לנו שיבוא לקחת אותנו בשעה 2 בצהרים. זו השעה הכי מתאימה - בבוקר החיות ישנות כי חם להן, ולקראת אחר הצהריים הן מתעוררות רעבות ומתחילות לשוטט, לחפש אוכל ומים.
בינתיים אנחנו מזמינים מהבחורים שמנהלים את הגסטהואס משהו לאכול - סנדוויץ' עוף (שהיה זוועתי)  עם צ'יפס, וגם מוסרים להם הזמנה לארוחת הערב. צ'יקו פרייד רייס, כבר יש לנו שדה שלם של אורז בבטן. אבל אין הרבה ברירות אחרות, זה מה שהם יודעים להכין כאן, ואנחנו לא נצא בלילה לחפש מקום אחר לאכול בו. רוב התיירים אוכלים את הארוחות בגסטהאוס שלהם.

בשעה 1 מתחיל גשם זלעפות, מטחים שנשמעים כמו מכונת יריה על הגג של החדר. איך נצא לספארי?
אני מעיזה להוציא את האף החוצה, מחפשת את נאנדי כדי להגיד לו שאולי כדאי לדחות את הספארי למחר. לא, מחר אי אפשר, אחיו לא פנוי. וחוץ מזה לחיות הגשם לא מפריע.
אבל מה אתנו, לנו זה כן מפריע!
אל  תדאגו, עד שתגיעו לשמורה הגשם ייפסק הוא אומר לנו, כאילו יש לו איזו פרוטקציה במחלקת הגשם.
נו טוב, נקווה שהוא צודק.

כמה דקות לפני 2 אחיו מתייצב. יחף, (איך אפשר לנהוג יחף?)  לבוש בחצאית סרונג, לא ממש מדבר אנגלית.
אל תדאגו, הוא יטפל בכם טוב, נאנדי מרגיע אותנו, הוא כבר 20 שנה לוקח אנשים לספארי בשמורת יאלה.  הנה הוא, האח שאפילו את שמו לא הצלחנו לקלוט

וכך נראים רכבי הספארי -

את הדרך לשמורה אנחנו עושים בגשם השוטף. כדי שלא נירטב - הנהג שיחרר את יריעות הברזנט ונסענו בתוך קופסה סגורה ומחניקה בלי לראות אפילו את הדרך.
כשהגענו לשערי השמורה והנהג הלך לקנות כרטיסים, יעקב ביקש ממנו להרים את היריעות כדי שנראה משהו לעזאזל הגשם, זה רק מים. למרות ה'הבטחה' של נאנדי - הגשם לא פסק כל אחר הצהריים, עד שחזרנו כעבור 4-5 שעות לגסטהאוס.

יחד עם כרטיסי הכניסה קיבלנו גם מדריך מקומי שנקרא  Animal detector  - הוא עוזר לאתר חיות ומצביע עליהן. גם האנגלית שלו די מוגבלת ולמעט השמות באנגלית הוא לא יודע לספר הרבה על מה שרואים. אבל מה, יש לו עיני נץ! הוא הצליח לראות חיות ממרחק והדריך את הנהג איך ומאיפה להתקרב אליהן.

בכניסה לשמורה - יש שלדי גולגלות של פילים. איזו מין קבלת פנים מצמררת.

אני הייתי בספארי בדרום אפריקה, אז הנסיעה הזאת, השוטטות בשבילי השמורה תוך כדי סקירה וחיפוש של חיות, מוכרת לי. וגם ההתלהבות כשרואים משהו!
זה גם נורא עניין של מזל, לפעמים רואים ולפעמים כלום. לפעמים רואים רק חיות פושטיות... 
הנה מה שהצלחנו לראות ולצלם:

יש המון בעלי כנף:

הכי יפים הם הטווסים שמסתובבים שם בעשרות! הם אוהבים במיוחד לטפס על ענפים גבוהים, כי כך הזנב שלהם נמתח לכל האורך

לצערנו לא יצא לנו לראות זכר שפותח את זנבו לראווה כמו מניפת ענק, כנראה שלא היתה בסביבה שום נקבה  שהיתה שווה את המאמץ. אבל ראינו זוג טווסים מאד רומנטיים

אני מוכרחה לתת צל"ש ליעקב שהצליח להוציא תמונות נהדרות של החיות למרות שהיה רטוב עד לשד עצמותיו מהגשם השוצף ולמרות החששות שלו שהמצלמה תירטב...
לכל אורך הספארי הבגדים שלנו נדבקו לנו לעור והיו ספוגי מים כאילו טבלו אותנו בגיגית עמוקה. לא פשוט לצלם בתנאים כאלה...

ראינו קופים

יש המון איילות, מסוגים שונים

וגם צביים, עם הקרניים

ראינו חזירי בר, דוחים עוד יותר מן החזיר הביתי המצוי

יש בשמורה כל מיני מאגרי מים בגדלים שונים, חלקם טבעיים וחלקם מלאכותיים. לכל אגמון כזה - יש את החיות  שלו.
כאן למשל הבאפלו עושים אמבטיה

הפילים היו ממש אטרקציה. בדרך כלל אנחנו נתקלים רק בפילים שנמצאים בשבי, וכאן סוף סוף אפשר לראות את החיה הענקית הזאת מסתובבת חופשי בטבע בלי שמהוט יתקע לה מוט עם מסמרים מתחת לאוזן או בבטן הרגישה כדי להניע אותה לעשות כרצונו.

והפילון החמוד הזה, משהו כנראה הציק לו  במקום שהחדק שלו לא יכול להגיע אליו, כי הוא עמד והתגרד והתחכך עם העץ

מלבד הנמר (אני לא אמתח אתכם, לא ראינו) - הפיל הוא החיה הכי נחשבת בשמורה הזאת. חוץ מפילים אמיתיים ראינו גם את סלע הפיל - זהו צוק סלע ענק שהצורה שלו באמת דומה לפיל גדול. נסו לדמיין, החדק מצד ימין של התמונה

התמונה הבאה קצת מצחיקה וגם היא מצריכה דמיון. זהו תנין

בעין לא ממש ראינו את זה, זה היה רחוק, אבל הנהג והמדריך התלהבו נורא - הנה, הנה, אתם לא רואים? הנה, תכף הוא יוציא את הראש... טוב, הוא לא הוציא, לא התחשק לו להירטב בגשם, מזל שיש עדשת טלה.

במחלקת הזוחלים ראינו שני נציגים. אחת - לטאה ענקית, שכולם קוראים לה איגואנה אבל היא לא איגואנה.  המדריך של השמורה אמר שאין איגואנות בסרי לנקה, אבל הוא לא ידע להגיד איך קוראים ללטאה הזאת.  it is like Iguana  - זה מה שהצלחנו להוציא ממנו...

והנחש הזה - שומו שמיים. פיתון. הוא עשה לנו הצגה עם הלשון שלו שיוצאת ונכנסת בשריקה קלה. אל תדאגו, הרגיעו אותנו, הוא לא ארסי. הוא רק חונק, לא מכיש.
לא הייתי רוצה להפגש אתו שוב פנים אל פנים!

רכבי הספארי האלה הם עסקים עצמאיים, כל אחד משיג לעצמו את הלקוחות שלו, נכנסים לשמורה בתפזורת ונוסעים בשבילים שונים. אבל בשעה מסויימת, קצת לפני השקיעה - כולם בבת אחת מגיעים לחוף הים, להפסקה של כרבע שעה לפני שעוזבים את השמורה וחוזרים כל אחד למלונו.

אצלנו ההפסקה היתה קצרה מאד בגלל הגשם, אבל ביום רגיל - יפה להסתובב שם על שפת הים.

החוף השקט והרגוע הזה נשטף לחלוטין בגל הצונאמי הקטלני של שנת 2006. חלק גדול מהשמורה נהרס - עצים נעקרו ממקומם, שבילים נמחקו, ואם אני לא טועה  במספר - 47 אנשים קיפחו את חייהם בגל הגדול. למרבית הפלא, החיות לא ניזוקו. הן פתחו במנוסה הרבה לפני שהצונאמי הגיע, היה להן כנראה "מידע פנימי"...

במקום נבנה אתר הנצחה, עם שלט שמתאר את קורות אותו היום

הפסל הגלי הזה, שנראה כמו מגלשה, הוא הסמל של הצונאמי, והוא מופיע במקומות נוספים שבהם המים זרעו הרס. ויזואלית זה נראה לי ממש מתאים - באמת כמו גל ענק של מים

למרות שעברו כבר חמש שנים מאז אסון הטבע הזה, הסרי לנקים עדיין בטראומת צונאמי. כמעט כל האי נפגע, וכמעט כל משפחה איבדה כמה מאנשיה. הם מדברים על זה הרבה, בכל הזדמנות, והרבה דברים נחלקים אצלם לתקופות של לפני הצונאמי ואחרי הצונאמי.  כשמסתכלים על הים השקט והרגוע הזה - קשה לדמיין אותו משתולל ולוקח חיים של אנשים, אבל זה מה שהיה.

עזבנו את שטח השמורה כשהתחיל להחשיך. יש בערך 45 דקות נסיעה לטיסה, הנהג כבר מת להגיע הביתה ודפק מהירות שטילטלה אותנו כהוגן על ספסלי העץ הנוקשים של הרכב שלו. ומאחר ובהלוך סבלנו נורא עם הברזנט שסוגר על האוטו, הפעם ביקשנו ממנו להשאיר אותו פתוח. הגשם והרוח מילאו את האוטו במים, ואותנו אפשר היה לסחוט.

הגענו למלון ישר למקלחת חמה, ואת הבגדים נוטפי המים נתנו לבחורים של הגסט האוס, שיכבסו לנו. למחרת קיבלנו אותם נקיים ומקופלים יפה תמורת תשלום זעום. במה  שהנהגים לא מעורבים - הכל זול.

אז יופי, היינו בספארי בשמורת יאלה. אל תבואו עם ציפיות גדולות, ספארי היא מילה קצת גדולה על טיול השלוש וחצי שעות הזה. אבל בסך הכל היתה חוויה נחמדה.

מחר נטייל קצת בטיסה לפני שנמשיך לנסוע דרך החוף הדרומי והמערבי כל הדרך חזרה לקולומבו.

לפרק הבא - טיסהמהראמה וחזרה לקולומבו                                  לפרק הקודם - נוראלייה ואלה