יום שישי, 19.8.11 - איזה יום היסטורי.

אחרי כ-12 שנה של ציפייה טעונת סבל, הרכבת הקלה סוף סוף מסיעה נוסעים בירושלים.
אני לא אומרת "סוף סוף נוסעת", כי את זה היא עושה כבר כמה חודשים טובים.
החיזיון הביזארי של רכבת רפאים שסובבת הלוך ושוב על מסילתה ברחבי העיר כשהיא ריקה מאדם - לא במהרה יימחה מזכרוננו. בלענו את ההסבר שזה בשביל "להתאמן", ונתנו לתקופת ההרצה לאכול לנו  את הלב, ביס אחרי ביס, לאט אבל בטוח. הצטופפנו שעות בתחנות האוטובוסים המתפקעות לעייפה והסתכלנו בעיניים כלות על הקרונות המרווחים החולפים על פנינו ריקים מאדם.

אבל הנה,הגיע הרגע שדי לאימונים, מספיק עם הניסוי היבש. צריך להתחיל להסב לעיר הזאת קצת נחת.
לתת לה פיצוי על שנים שקרעו לה את הצורה, החריבו את רחובותיה ומדרכותיה, הרסו את עסקיה, הושיבו את תושביה בפקקי אימים והפכו להם כל "ירידה העירה" - גם אם היא עלייה - לסיוט מתמשך.

אחרי שנים ארוכות כל כך של המתנה דרוכה ליום המיוחל הזה, לא היה מצב שאוותר על "נסיעת מבחן" ברכבת ביומה הראשון.
זו מין חווייה ירושלמית ראשונית שהייתי חייבת לקחת בה חלק.
בשביל התיעוד, בשביל ההיסטוריה, בשביל הסקרנות, בשביל להגיד לנינים שלי בנוסטלגיה "הייתי שם כשזה התחיל".

אבל מה, כמוני כנראה חשבו גם עוד שני שלישים של תושבי ירושלים...

אנחנו גרים ליד קצה הקו, לא רחוק מהתחנה הסופית של הר הרצל.
ולמרות שהתחנה שלנו היא השניה אחרי תחילת הנסיעה - הרכבת הגיעה אליה במרקם צפוף של קופסת סרדינים, מבעבעת ברוטב ריחני של חמיצות זיעה.
מלאה עד אפס מקום.

אבל שום עומס לא עצר בעדי מלהסתער קדימה, להדחף, לבקש מאנשים לזוז קצת פנימה כמו בימים הטובים של האוטובוסים הישנים באגד.

כשנשמע הצילצול המתריע על התחלת הנסיעה, הייתי בפנים. נשענת חלקית על הדלת ומחפשת חתיכת משהו להיאחז בו - מעקה, ידית, משהו. אבל הסתבר שלא היה צריך. המאסה החזיקה את עצמה בכוח הדחיסות. כל הגוש האנושי תמך האחד את השני במין אחווה צפופה של חוסר ברירה.

הדבר היחיד שהייתי צריכה להזהר ממנו  זו דריכת הרגל העצבנית של הנהג על הברקס - כל פעם שהוא עשה את זה טולטלתי חזק ימינה, שמאלה, קדימה - יחד עם כל דבוקת האנשים שמסביבי - כמו שיבולים בשדה שנעות ביחד לכיוון הרוח. מדמיינים? 
הלב ניתר כל פעם בפחד, הנה אני נופלת, מנגנון ההשרדות נותן זריקת אדרנלין.  אבל החשש היה לשווא, גם אם הייתי נופלת, זה היה על שכבת ריפוד  עבה של גופות אחרים. שום סכנה. חוץ מהבושה של לפול כך על אנשים.

ולמה ברקסים עצבניים של הנהג?
קודם כל - יתכן שכמה חודשים של "נהיגת הרצה" לא הספיקו כדי ליימן את הנהגים.  ברוח הלו"ז הליברלי של הרכבת כנראה היה צריך כמה שנים ולא רק כמה חודשים.
שנית - הרכבת היתה עמוסה במאות אנשים, הרבה מעבר לקיבולת הרגילה שלה, כנראה שלא פשוט היה לנהוג אותה. כמו משאית עמוסה מדי? או כמו מכונית עם 10 נוסעים במקום 5, תא מטען מלא ועוד גגון שתכולת בית שלם מועמסת עליו. בטוח שקשה לנהוג את זה, לא?
ושלישית - וזו נראית לי הסיבה הכי סבירה - מסלול הרכבת עדיין משמש כטיילת לרבים מבני העיר שמתהלכים עליו להנאתם, בעיקר ברחוב יפו הריק.  נהייה לנו שם ממש בולבארד, כמו שאנז אליזה כזה, רק בלי השיק. ובלי העצים. אבל איזה רוחב של כביש, יפהיפה.
אלא מה, עד שהתרגלנו שיש לנו רחוב כזה יפה, כמעט מדרחוב, פתאום רוצים לקחת לנו אותו? העובדה שהרכבת התחילה את פעולתה לא ממש מזיזה לאנשים. כן נוסעת, לא נוסעת, לא אכפת. הם מטיילים על רחוב יפו כאילו זו הטיילת הרשמית של העיר.
 
לא ראיתי שנעשה איזשהו מאמץ להקשות או למנוע ירידה של הולכי רגל לנתיבי הנסיעה. לא גדרות, לא מחסומים, לא שלטים. מישהו רק סומך - כנראה בטעות - על השכל הישר של בני ישראל שלא ירדו לכביש. וכולנו הרי מכירים את ה"שכל הישר" הזה - של להתחכם, לגנוב עוד רמזור, להספיק את המחסום לפני שירד וכו'. כך אנחנו בנויים, תמיד ממהרים לאנשהו וחושבים שמגיע לנו הכל ושיהיה בסדר, נסתדר.

אם כך, מלבד כל העצירות התכופות  ברמזורים הרגילים של העיר (איפה נשמע דבר כזה בעולם שרכבת  מהירה תצטרך להתנהג כאחרונת המכוניות?) הנהג היה צריך גם להאט ולעצור בכל פעם שהולכי רגל חצו לו את המסלול. התוצאה היתה "התפזרות" לכל עבר של כל מי שלא היה לו במה להיאחז. אבל שטויות, לא ניתן למשהו זניח כזה להעיב על הרגע ההיסטורי. נעזוב הכל בצד - אני ממש התרגשתי, בשבילי ובשביל העיר שלי.

התחנות נורא יפות. מודרניות כאלו, עם ספסלי מתכת. נראה מתי יתחילו להשחית  ולהדביק פשקווילים או מודעות של בייביסיטר /גנן/טכנאי מחשבים/השבת אבידה וכאלה. בינתיים הכל נקי ויפה.

לכל תחנה יש שלט יפה שמכריז על שמה

וקול נעים בתוך הרכבת מודיע במערכת הכריזה  על שם התחנה  אליה הרכבת הגיעה ועל התחנה הבאה. ככל שהצלחנו לשמוע ברעש ובבלגן בתוך הקרון, הסינכרון בין המיקום המדוייק על המסלול לבין ההודעה ברמקול לא היה ממש מבריק, התיזמון לא התאים. אבל לא נהיה קטנוניים, בדיוק בשביל זה נועדה תקופת ההרצה, זה בטח יתוקן.

בכל תחנה מוצב גם שלט אלקטרוני שמודיע מתי תגיע הרכבת לתחנה.
מרוב התרגשות יצאתי מהבית בלי מצלמה, ולכן  צילמתי בפלאפון, סליחה על האיכות הירודה.  המלבן  החשוך התלוי מעל לראשי האנשים הוא השלט שבישר שהרכבת תגיע בעוד 4 דקות:

4 הדקות הפכו להיות 3, מפלס ההתרגשות עלה על גדותיו, ואז זה נהיה 2 דקות
אבל 2 הדקות נמשכו עוד ועוד ועוד, מבלי להתחלף, ונמחקו מהשלט רק כשהרכבת כבר עצרה בתחנה שלנו ופתחה את שעריה לרווחה...

השילוב של יום שישי שהוא יום חופשי לאנשים רבים, של חופשת הקיץ שכולם מחפשים איך לבלות ולהעביר זמן, והעובדה שהנסיעה ברכבת בינתיים היא בחינם - השילוב הזה הוציא מהבתים את כל מי שלא היה לו משהו יותר מעניין לעשות. בין היתר שכונה שלמה עלתה לרכבת בתחנתה הראשונה - כל שכונת בית וגן ששוכנת ממול לתחנה של הר הרצל. משפחות שלמות - בעיקר של דתיים - על טפם ועגלותיהם, יצאו לטיול חינם ברכבת. נערות דתיות בחצאיות וצמות החזיקו יד לשמונה/תשעה אחים קטנים, וביד השניה דחפו את עגלתו של התינוק.
לכו, חמודים, צאו לטייל ברכבת, אמרה להם בטח האמא שרצתה שיעזבו אותה כבר בשקט לגמור את הקוגל לשבת, היום קצר והמלאכה מרובה.

כמו יציאה לטיול שנתי: כולם עם הפנים לחלון. סע והינפש במרחבי ירושלים. (שוב סליחה על איכות התמונות.)

בתחנה המרכזית של אגד ירדו לא מעט נוסעים וסוף סוף קצת רווח לנו.
ביקשתי מיעקב שיצלם אותי, שתהיה לי מזכרת מהיום הראשון של הרכבת. בחור צעיר שעמד לידינו שמע את בקשתי ומיד התנדב - בואו אני אצלם את שניכם ביחד.
בשמחה, אז הנה מזכרת משותפת מהנסיעה ההיסטורית

אגב, הנסיעה של הרכבת על גשר המיתרים המפורסם היתה אמורה להיות גולת הכותרת של הטיול הזה, אבל בגלל הצפיפות והדוחק לא הצלחנו לראות כמעט כלום והפסדנו את ההתרגשות.

ירדנו בתחנה של מחנה יהודה, לקח לנו 16 דקות להגיע מבית הכרם, לא כולל 4 דקות המתנה.
וואו, זה הישג יפה! בכל אמצעי תחבורה אחר זה לוקח הרבה הרבה יותר.
באוטובוס, עם הפקק המתמשך של רחוב אגריפס, עשינו את זה לפני כמה ימים בערך בארבעים דקות. 
ובמכונית? כדאי לא להתחיל, שלא ישרף לנו הפיוז.
אז 16 דקות עשו אותנו ממש מאושרים. ירדנו בתחנה הממוקמת  כמעט בפתח השוק וצעדנו מעדנות אל תוך הרחוב השוקק חיים ששווה סיפור בנפרד.

כשסיימנו את עניינינו בשוק (השלמת קניות קטנה, שווארמה פרגיות בסטקיית ירושלים, כוס מנטה אצל עזורה)  חזרנו לרחוב יפו כדי לקחת את הרכבת בכיוון הביתה.

חצינו את הכביש במעבר החציה.
בלי רמזור, בלי שוטרים.
הרכבת עמדה וחיכתה לנו - רואים בתמונה הבאה.
היא לא ממהרת לשום מקום, הנהג אדיב, ויש לו זמן.  לנו אין.

אבל תראו מה קורה בתחנות... זה לא היה סימן מבשר טובות.
הצלחתי לצלם רק את הקצה של התחנה הראשונה, אבל דמיינו את התור הזה נמשך לאורך לפחות 200 מטר נוספים הלאה משם.

מאות אנשים חיכו  בתחנות, כולם רוצים לסיים את הטיול ולחזור הביתה.
חיכינו עם כולם, יש ברירה?
השלט האלקטרוני הראה שהרכבת תגיע בעוד 11 דקות.
צהרי אוגוסט רחוקים מלהיות נעימים בשמש, אפילו בירושלים הקרירה יחסית.
עמדנו ונטפנו מים.
לא נורא, עוד 11 דקות הרכבת תגיע וניכנס למיזוג.
אבל פתאום נזכרנו, איזה מיזוג בראש שלנו!
בנסיעה הלוך היה אמנם צל של מיזוג, אבל צל חלשלוש מדי. הטמפרטורה בקרון היתה רותחת, המיזוג לא הצליח להתגבר על המוני האנשים.
אם אני לא טועה ציינתי משהו על ריח של זיעה חמצמצה, לא?
טוב, נעבור גם את זה.
קצת דוחק, חום, זיעה, מרק מהביל של אנשים קולות וריחות - זה לא סוף העולם.
מה זה לעומת העובדה שיש לנו סוף סוף רכבת סופר מודרנית.

אבל מה, ה - 11 דקות לא רצו להתקדם.
כבר הבנתי שהשילוט האלקטרוני לא ממש מתפקד, ודווקא שמחתי.
יכול להיות שחוסר התפקוד יפעל הפעם לטובה. אולי במקום תוך 11 דקות יעברו רק 2-3 דקות ותבוא הגאולה.

אני חייבת לציין לטובה את כמות האנשים הגדולה שנשכרה לעבודה על ידי הנהלת הרכבת. סדרנים, מחלקי פליירים/מפות/גודיז ( הכי נחמד זה לוח שנה מגנטי קטן להצמדה על המקרר), אנשי בטחון,  שבדקו כל שקית ותרמיל שנראו להם יתומים. הסדרנים ניסו כל הזמן להרחיק את ההמונים משפת המדרכה, והתחננו - קחו צעד אחורה! תעמדו מעבר לפס הלבן!
איזה פס ואיזה פרפרים. מה אתם חושבים, סדרנים יקרים, שאתם באנגליה?
תשכחו מזה! אנשים רוצים לראות איך הרכבת מגיעה, אפילו במחיר של סיכון פגיעה.  וחוץ מזה, אם ישאירו איזשהו מרווח בינינו לבין הרכב, תכף יידחקו לשם אנשים לפניהם! כמו בכביש. אתה מנסה לשמור טיפת מרחק מהרכב שלפניך, ותכף מישהו חותך אותך ונכנס ביניכם.

מלחמת הסדרנים בגל האנשים הפולש כל הזמן קדימה, למרות שרק לפני דקה נהדף אחורה, היתה סיזיפית!  אפשר היה לראות את הייאוש על פניהם, מתערבב עם אגלי הזיעה. גם כן עבודה מצאו להם.

כשהשלט של 11 דקות לא התחלף גם כשעברו 11 דקות, שאלתי את אחד הסדרנים מה קורה? מתי הרכבת תגיע?

"לא יודע. יש תקלה קטנה" הוא ענה, ולא ידע להגיד אם כדאי לנו לחכות או לא.
בינתיים התחנות התמלאו בעוד ועוד אנשים, וכשרק חשבנו על איך להדחק יחד עם כולם לתוך הקרון שמי יודע מתי יגיע אם יגיע - קיבלנו החלטה.
עשינו אחורה פנה, חזרנו לרחוב אגריפס ועלינו על אוטובוס. הוא היה ממש ריק.
ישבנו לנו בנחת, במיזוג אוויר לא רע בכלל, ותוך רבע שעה היינו חזרה בבית.
בטוח שהרכבת הגיעה  (אם הגיעה, אנחנו לא יודעים איך ומתי הסתיימה התקלה) הרבה אחרינו.

לסיכום -

הרבה תקוות תלו הירושלמים ברכבת הזאת.
אם רק חצי מהן תתגשמנה - דיינו.
הפולמוס סביב הרכבת הקלה - שקיבלה כאן כבר את הכינוי רכבת (ת)קלה - ודאי יימשך עוד זמן רב וכל מה שיגידו עליה, לחיוב ולשלילה בטח יהיה נכון.
גם לי יש הרבה מה לומר , אבל אני לא רוצה לחרב שמחות. היום זה יום לחגיגות. הביקורת יכולה לחכות.
אבל יש דבר אחד חשוב שהוא מעל לכל ספק, ולזה אני חושבת יסכימו כולם, כולל מתנגדיה המושבעים של הרכבת:

פניה של העיר שלנו אינם כתמול שלשום.

היום התחיל בה עידן חדש.
עידן שיקרב אותה, ואותנו, לשאר העולם המודרני.
וזה לא עניין של מה בכך.

ובנושא אחר - אני מזכירה למי שרוצה לקרוא על חוויותינו מוייטנאם שהעליתי ליומן המסע ארבעה פרקים על האנוי, ופרקים נוספים נמצאים בהכנה.
יש מה לקרוא ולראות.